מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרים, וכמו כל תולעת ספרים זללתי מכל הבא ליד. בטבריה של שנות החמישים, הייתה בשכונתנו, קרית-שמואל, ספריית השאלה אחת, קטנה, שהייתה פתוחה רק פעמיים בשבוע: ביום שני וביום חמישי מ- 16:00 ועד 19:00. הספרייה הייתה ממש קרובה לביתנו, אבל בין הבית לבין הספרייה השתרע שדה קוצים גדול, שהיה מסוכן לחצות אותו ברגל, בחורף בגלל הבוץ הטובעני, ובקיץ בגלל הנחשים. לכן, הייתי צריכה ללכת לספרייה בדרך עוקפת שארכה הרבה יותר זמן.
שני ספרים לשבוע היו עבורי דיאטת קריאה שלא יכולתי לעמוד בה. הפתרון שמצאתי היה פשוט. הייתי מתייצבת בשער הספרייה כעשרים דקות לפני הפתיחה בשביל להיות ראשונה בתור. לאחר שקבלתי את הספר המושאל, הלכתי במהירות הביתה וכבר בדרך התחלתי לקרוא והמשכתי בכך עד הסיום. דקות ספורות לפני הסגירה התייצבתי שוב בספריה, כשבידי הספר שכבר קראתי וביקשתי להחליפו באחר. הפטנט הזה היה טוב לספרים רגילים, אבל ספרים עבי כרס הצריכו זמן קריאה ארוך יותר, ולא השאירו לי זמן להגיע שנית לספריה בדרך העוקפת. אבל המחשבה שאשאר ללא ספר קריאה למשך שלושה ימים, הייתה בעבורי יותר מאיימת מהסיכוי לטבוע בבוץ או לפגוש נחש, לכן הייתי מחבקת בחזקה את הספר שקראתי, לוחשת לעצמי "על החיים ועל המוות" וחוצה בריצה את שדה הקוצים.

נחום גוטמן/ החופש הגדול או תעלומת הארגזים
הספרנית, דבורה, אישה נמוכה ומצומקת עם גבנון קל, שצמה דלילה וסתורת שיער השתלשלה מאחורי גבה, נראתה תמיד כאילו זה עתה התעוררה משינה טרופה. מאחורי משקפיה העגולים, שחורי המסגרת, נראו עיניה הכחולות הקטנות, מצומצמות בריכוז וזוויות פיה היו קפוצות ומשוכות כלפי מטה. הפחד מהאישה שאף פעם לא חייכה, גרם לילדים לציית לחוקי הספרייה. רק הציות לשלט "נא לא להישען על הדלפק"- היה קשה במיוחד, כי כל ילד ניסה להתקרב אל הדלפק כדי לפענח את שמות הספרים שעל גבי המדפים, ולנחש איזה מהם יקבל הפעם.

פרנץ מולנר/מחניים
טקס החלפת הספרים היה אחיד וקבוע: כל ילד בתורו, היה ניגש לדלפק, שהפריד בין הספרנית לבין הקוראים ומקבל את הספר שדבורה בחרה בעבורו, לאחר שעברה בעיניה הממושקפות על כרטיס הקורא שלו. הספר החדש נרשם בכרטיס קרטון מלבני, בעיפרון קופי (שחודו הורטב ברוק) והתור להחלפת הספר עבר לילד הבא. עד היום לא ברור לי למה דווקא אני זכיתי אצל דבורה ליחס מועדף. אבל בימים טובים במיוחד, כשלא היו ילדים בספריה, קבלתי ממנה רשות מיוחדת להתכופף ולעבור מתחת לדלפק, להיכנס לקודש הקודשים, ולבחור לעצמי, לגמרי לבד, איזה ספר שרציתי. את זה לא סיפרתי לאף אחד כי הייתי לגמרי בטוחה שממילא לא יאמינו לי.

עיתון הילדים של שנות ה- 50: הארץ שלנו
כשסיימתי לקרוא את כל ספרי הילדים והנוער שהיו בספרייה הקטנה, קיבלתי רשות מיוחדת לקחת הביתה את הכרכים הגדולים והכבדים של "דבר לילדים" ו"הארץ שלנו". זה היה חומר קריאה לשעות רבות, אבל גם הוא הגיע יום אחד לסופו. אז התחלתי לקרוא את ספרי המבוגרים, שהוצבו על המדפים הגבוהים שאליהם טיפסו באמצעות סולם ברזל מעוגל בקצותיו. אנה קרנינה, עלובי החיים וחלף עם הרוח היו רק כמה מן הספרים שקראתי בגיל שתים- עשרה ולא את כולם הצלחתי להבין. אבל את כל אחד מהם קראתי עד הסוף, כי פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. הספרים הרבים שקראתי בילדותי, פיתחו את דמיוני והעשירו את חיי. הם העניקו לי שפה עשירה ועולם תכנים מגוון. לא יהיה זה לגמרי מופרך לקבוע כי הספרים של אז- עשו אותי .

דבר לילדים/ עיתון הילדים הראשון בארץ
בסוף כתה ח' נפרדתי לשלום מהספרייה הקטנה ומדבורה הספרנית, כשעברתי עם משפחתי להתגורר בחיפה, שם התחלתי ללמוד בבית הספר הריאלי. מאז, עברתי בחיי מקומות רבים ולא מעט מבחנים קשים, אבל את מבחן האהבה לספרים שעשו אותי, עברתי בריצה, בטבריה של ילדותי, בשדה הקוצים המסוכן שבין הבית לספרייה.
6 תגובות
Comments feed for this article
22 במרץ 2012 בשעה 07:30
Sharon
אמנם ילדותי מתחילה שלושה עשורים אחרי אבל התיאורים שלך גרמו לי להתרגש כאילו זאת אני שחוזרת עם ספר עטוף בניילון שקוף מהספרייה. יהיה נחמד אם יהיה המשך, הסיפור הזה היה מרתק!
22 במרץ 2012 בשעה 16:57
ayalaraz
מי שאוהב ספרים- תמיד יכול להזדהות עם מישהו אחר שאוהב אותם. אולי יהיה לפוסט הזה המשך אם ארגיש צורך. הכתיבה אצלי מגיעה ממקום לגמרי בלתי צפוי, בכל מקרה, תגובתך מעודדת אותי להמשיך.
23 במרץ 2012 בשעה 08:34
מרים ברוק-כהן
נ.ב. לגמרי בלי קשר לרשומה שלך , בדיוק כתבתי בבלוג שלי על הקדשות עם סיפורים' בספרים אצלי ….
22 במרץ 2012 בשעה 06:39
מרים ברוק-כהן
אילה, להתחיל את הבקר עם מנת -זכרון ילדות נפלאה שכזו זה פשוט נפלא. כאשר גרתי ברגבה, קנו שם יום אחד כמה ספריות שהגיעו בחביות קרטון של אבקת חלב וקופסאות עץ של תה. יחד עם חברתי גילה התנדבנו מיד לסדר ולרשום את הספריה וזה לקח קצת זמן, כי כמובן קראנו יותר מאשר סדרנו. היתה ספריה למבוגרים שכללה חלק ממה שהזכרת לעיל, וספריה לילדים שכללה גם כן ספרים דומים לשלך. אחר עברתי לגור בנהריה [שם למדתי גם כשגרתי ברגבה] ושם הצלחתי להינעל פעם בספריה בערב, כי ישבתי וקראתי בין המדפים. כשמלאו לי 16 חליתי ואז קראתי את כל הספריה מהספר הראשון ועד האחרון. מנהל הספריה אפרים יואל שהיה מורי המחנך בכתה ד' דאג שאוכל לקרא הכל.
אכן הספרים הללו עיצבו אותנו כאנשים, כדוברי עברית, כבעלי מודעות חברתית ציונית ויהודית. תודה לך מקרב לב ונפש על מאמר זה מרים נרגשת.
22 במרץ 2012 בשעה 16:53
ayalaraz
הייתי יכולה לנחש מראש כי גם בעניין הספרים נהיה תמימות דעים…ואת עוד היית ספרנית! להינעל בספריה זו חוויה ממש סוריאליסטית- ואז כמובן לא היה טלפון סלולרי להודיע להורים- איך שחררו אותך משם? חן חן על תגובותייך המעניינות שמחזקות את דברי. אנחנו אמנם לא מאותו הכפר- אבל בהחלט מאותו הדור.
23 במרץ 2012 בשעה 08:32
מרים ברוק-כהן
חחחחח, ספרנית הייתי בגיל יותר מאוחר. כשגיליתי שאני לבד בספריה, כי פתאום היה חושך ולא ראיתי את הדף. ואחרי שראיתי שכל הדלתות סגורות ואין שום טלפון,[ ולמי הייתי מטלפנת? בבית לא היה טלפון!! ] למזלי היו חלונות גדולים שפנו לרחוב, אז נעמדתי לפני החלונות וכל פעם כשעבר/ה מישהו/י דפקתי על החלונות, לבסוף מישהי שמה לב, וכיוון שנהריה היתה קטנה רצה לקרא לאפרים יואל, ששחרר אותי מכלוב הספרים. הוא דווקא צחק ואמר שאינו מתפלא שזה קרה לי. אספר עוד משהו ב5.5.55 גילינו בספרית הילדים ברגבה , אמא עכברה עם משפחה מורחבת שקיננה בתוך כרך של דבר לילדים. גם זו חווויה שקשורה לספרים. אילה לא קראת היידי בת ההרים? הפואמה החינוכית של מקרנקו? הטייס הקיטע ?
בשנת 2000 , כאשר הפיצו ברשתות את רשימת 100 הספרים שצריך לקרא, שמחתי לגלות שקראתי מעל 90. אני סבורה שבגלל שבארץ תרגמו אז הרבה מכל השפות, הרווחנו אושר ועושר רוחניים. מרים