מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרים, וכמו כל תולעת ספרים זללתי מכל הבא ליד. בטבריה של שנות החמישים, הייתה בשכונתנו, קרית-שמואל, ספריית השאלה אחת, קטנה, שהייתה פתוחה רק פעמיים בשבוע: ביום שני וביום חמישי מ- 16:00 ועד 19:00. הספרייה הייתה ממש קרובה לביתנו, אבל בין הבית לבין הספרייה השתרע שדה קוצים גדול, שהיה מסוכן לחצות אותו ברגל, בחורף בגלל הבוץ הטובעני, ובקיץ בגלל הנחשים. לכן, הייתי צריכה ללכת לספרייה בדרך עוקפת שארכה הרבה יותר זמן.

שני ספרים לשבוע היו עבורי דיאטת קריאה שלא יכולתי לעמוד בה. הפתרון שמצאתי היה פשוט. הייתי מתייצבת בשער הספרייה כעשרים דקות לפני הפתיחה בשביל להיות ראשונה בתור. לאחר שקבלתי את הספר המושאל, הלכתי במהירות הביתה וכבר בדרך התחלתי לקרוא והמשכתי בכך עד הסיום.  דקות ספורות לפני הסגירה התייצבתי שוב בספריה, כשבידי הספר שכבר קראתי וביקשתי להחליפו באחר. הפטנט הזה היה טוב לספרים רגילים, אבל ספרים עבי כרס הצריכו זמן קריאה ארוך יותר, ולא השאירו לי זמן  להגיע שנית לספריה בדרך העוקפת.  אבל המחשבה שאשאר ללא ספר קריאה למשך שלושה ימים, הייתה בעבורי יותר מאיימת מהסיכוי לטבוע בבוץ או לפגוש נחש, לכן הייתי מחבקת בחזקה את הספר שקראתי, לוחשת לעצמי "על החיים ועל המוות" וחוצה בריצה את שדה הקוצים.

נחום גוטמן/ החופש הגדול או תעלומת הארגזים

הספרנית, דבורה, אישה נמוכה ומצומקת עם גבנון קל, שצמה דלילה וסתורת שיער השתלשלה מאחורי גבה, נראתה תמיד כאילו זה עתה התעוררה משינה טרופה. מאחורי משקפיה העגולים, שחורי המסגרת, נראו עיניה הכחולות הקטנות, מצומצמות בריכוז וזוויות פיה היו קפוצות ומשוכות כלפי מטה. הפחד מהאישה שאף פעם לא חייכה, גרם לילדים לציית לחוקי הספרייה. רק הציות לשלט "נא לא להישען על הדלפק"- היה קשה במיוחד, כי כל ילד ניסה להתקרב אל הדלפק כדי לפענח את שמות הספרים שעל גבי המדפים, ולנחש איזה מהם יקבל הפעם.

פרנץ מולנר/מחניים

טקס החלפת הספרים היה אחיד וקבוע: כל ילד בתורו, היה ניגש לדלפק, שהפריד בין הספרנית לבין הקוראים  ומקבל את הספר שדבורה בחרה בעבורו, לאחר שעברה בעיניה הממושקפות על כרטיס הקורא שלו. הספר החדש נרשם בכרטיס קרטון מלבני, בעיפרון קופי (שחודו הורטב ברוק) והתור להחלפת הספר עבר לילד הבא. עד היום לא ברור לי למה דווקא אני זכיתי אצל דבורה ליחס מועדף. אבל בימים טובים במיוחד, כשלא היו ילדים בספריה, קבלתי ממנה רשות מיוחדת להתכופף ולעבור מתחת לדלפק, להיכנס לקודש הקודשים, ולבחור לעצמי, לגמרי לבד, איזה ספר שרציתי. את זה לא סיפרתי לאף אחד כי הייתי לגמרי בטוחה שממילא לא יאמינו לי.

עיתון הילדים של שנות ה- 50: הארץ שלנו

כשסיימתי לקרוא את כל ספרי הילדים והנוער שהיו בספרייה הקטנה, קיבלתי רשות מיוחדת לקחת הביתה את הכרכים הגדולים והכבדים של "דבר לילדים" ו"הארץ שלנו". זה היה חומר קריאה לשעות רבות, אבל גם הוא הגיע יום אחד לסופו. אז התחלתי לקרוא את ספרי המבוגרים, שהוצבו על המדפים הגבוהים שאליהם טיפסו באמצעות סולם ברזל מעוגל בקצותיו. אנה קרנינה, עלובי החיים  וחלף עם הרוח היו רק כמה מן הספרים שקראתי בגיל שתים- עשרה ולא את כולם הצלחתי להבין. אבל את כל אחד מהם  קראתי עד הסוף, כי פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. הספרים הרבים שקראתי בילדותי, פיתחו את דמיוני והעשירו את חיי. הם העניקו לי שפה עשירה ועולם תכנים מגוון. לא יהיה זה לגמרי מופרך לקבוע כי הספרים של אז- עשו אותי .

דבר לילדים/ עיתון הילדים הראשון בארץ

בסוף כתה ח' נפרדתי לשלום מהספרייה הקטנה ומדבורה הספרנית, כשעברתי עם משפחתי להתגורר בחיפה, שם התחלתי ללמוד בבית הספר הריאלי. מאז, עברתי בחיי מקומות רבים ולא מעט מבחנים קשים, אבל את מבחן האהבה לספרים שעשו אותי, עברתי בריצה, בטבריה של ילדותי, בשדה הקוצים המסוכן שבין הבית לספרייה.

מודעות פרסומת