You are currently browsing the monthly archive for אפריל 2012.

רשומה שלי על כפתורים מופיעה בגליון "עיניים" האחרון מס' 141, אייר תשע"ב, מאי 2012, עורך: תמיר ראונר. גליון זה עוסק כולו בכפתורים. הוא מקסים ומאיר עיניים ואת הרשומה שלי איירה בתיה קולטון באיורים ילדותיים שמוסיפים המון קסם לנושא.

זה שאני חולה על כפתורים, אולי כבר הבנתם מרשומות אחדות שהופיעו בבלוג שלי כמו למשל, חנות קטנה ומטריפה וזה שאני אוהבת לכתוב לילדים – אולי לא ידעתם, אז עכשיו- אתם יודעים, אז ברור שהשילוב המנצח שפירושו הוא לכתוב על כפתורים במגזין לילדים, עושה לי חגיגה בנשמה…

והנה הרשומה "כל המרבה בכפתורים הרי זה משובח" לעיונכם, תהנו.

כל המרבה בכפתורים הרי זה משובח (דף ראשון)
לקרוא את המשך הרשומה «

"כל כפתור יבוא יומו" הוא הגירסה החיובית שלי לפתגם  "כל כלב- יבוא יומו" שתמיד נשמע רע. הפתגם הזה  משמש לי סיבה מוצדקת  בשביל לא לזרוק מהבית שום כפתור, משום סוג שהוא. עגולים, מרובעים, סרוגים, ארוגים, צדף, מתכת, גדולים, קטנים, בקיצור הכול. הגודל לא קובע. גם לא הצורה. רק שיהיו חורים  שאפשר לחעביר בהם מחט וחוט, ומה לעשות בהם אתם יכולים כבר להשאיר לדמיוני הפרוע. את האסופיים האלה אני שומרת בצנצנות, בקופסאות, בתיקים  שסר חינם, ובעוד כמה מקומות שאני כבר בכלל לא זוכרת .

ביום ששי , 27 באפריל , בשעה 20:00, תשודר בערוץ 22 בתכנית "אולפן ששי" כתבה של אילן לוקאץ' על ישראל בשנת 2048. אילן מראיין  אותי בכתבה זו על מאפייניה של האופנה בישראל בעוד שלושים שנה מהיום.

אני לא אגלה לכם מה עניתי, כי ספוילר זה לא הקטע שלי, אבל אני בטוחה שתהיו מופתעים מאוד לראות מה אני חושבת על עתיד האופנה בישראל… 

רשומה שכתבתי כאן לפני שנתיים, לזכרו של אחי עודד חן ז"ל,  שנפל במלחמת ששת הימים.

המשפחה שלי היא משפחה נפלאה. המשפחה שלי חמה ומחבקת. המשפחה שלי אוהבת ותומכת. יש במשפחה שלי אנשים מכל העדות והמגזרים. אנשים פשוטים ואנשים חשובים. אנשים משכילים ואנשים שבקושי סיימו בית ספר  יסודי,  אבל את חוכמת החיים שלהם לא תוכלו ללמוד בשום אוניברסיטה. המשפחה שלי גדולה. גדולה מדי. אבל היא מוסיפה לגדול. אולי בגלל זה אינני מכירה את כל בני המשפחה שלי. אם אפגוש אחד מהם ברחוב- אין סיכוי שאדע שהוא ואני שייכים לאותה משפחה. אנחנו לא דומים בכלל. לא בצבע העיניים ולא בצבע השיער. לא במבנה הפנים ולא בצורת האף. יש במשפחה שלי אנשים שמנים ויש אנשים רזים. יש אנשים נמוכים ויש אנשים גבוהים. אבל כל בני המשפחה שלי הם אנשים יפים. יפים במובן הנשגב של המילה. המשפחה שלי  לא מתכנסת אף פעם לכנס משפחתי , אבל פעם בשנה, באותו  יום, כולנו נפגשים באותו מקום. כולנו מביאים פרחים ועיני כולנו אדומות מבכי. כולנו זוכרים מישהו אבל כל  אחד מאיתנו זוכר מישהו אחר. אני זוכרת את אחי, עודד חן ז"ל שנפל  ב- 7 ביוני, 1967, במלחמת ששת הימים. הוא היה צנחן והשתתף בפריצה לעיר העתיקה. מאז אני שייכת למשפחת השכול.

שיר הרעות – מילים: חיים גורי, לחן: סאשה ארגוב

כשהייתי קטנה רציתי להיות מוכרת בחנות  ממתקים. דמיינתי לי חנות קטנה ומטריפה עם המון צנצנות מסודרות על מדפים ובתוכן סוכריות מכל הסוגים והמינים: סוכריות טופי פירות עטופות בנייר משומן , צבוט ומגולגל בשני קצותיו, סוכריות מחליפות צבעים שצריך להוציא אותן כל פעם מהפה בשביל לראות לאיזה צבע התחלפו, סוכריות חמוצות עם דוגמת פרח באמצע שהיו נמסות  לאט בפה ובסוף קצת שורטות את הלשון, סוכריות סגלגלות בצבע שמנת, ורוד או תורקיז חיוור, שמוצצים אותן לאט ובסבלנות עד שחושפים את השקד שבפנים. דמיינתי גם שוקולדים קטנים ממולאים בקרם שמנת, או בליקר דובדבנים, עטופים בנייר כסף בצבעי אדום- כחול- צהוב, מונחים בקופסאות מרובעות, עגולות ומשולשות, שעליהן מופיע צילום של ורד אדום בשיא פריחתו, או של נערת פין-אפ, שאז עוד לא ידעתי שקוראים לה כך.

זה היה המגוון של סוכריות ילדותי. לא משהו שאפילו מתקרב למבחר של היום, אבל משהו שהספיק לי בהחלט בשביל חלום מפתה, מתוק ונחשק.

בחנות המטריפה שדמיינתי עמדו תמיד ריחות משכרים של קקאו, ליקר, תמצית וניל וניחוח לימון וניתן היה לבחור בה כל סוכריה שרצית ולמצוץ אותה בהנאה עד שהתפוגגה בפה. כדי להבין את החלום הזה, צריך לזכור, כי שנות ילדותי היו שנות צנע במדינת ישראל ושוקולדים וסוכריות היו יקרי מציאות. אני מניחה שבשל כך, היה החלום המתוק שלי, חלומם של עוד ילדים רבים מבני דורי.

כשגדלתי, פג קסמו של החלום, ואפילו 'צ'רלי בממלכת השוקולד' לא הצליח לעורר בי מחדש את התשוקה להיות מוקפת בממתקים. אבל, חלומות חייבים להתקיים, כי מה שווים החיים בלי חלום? וכך התחלפה לה  חנות השוקולדים הקטנה והמטריפה של ילדותי בחנות לחומרי יצירה, שבה מוצגים על מדפים צפופים המון סרטים, כפתורים, אבזמים, מלמלות, חוטי צמר, חוטי כותנה, חרוזים, פונפונים, גדילים, טבעות מתכת, לחצניות ועוד… שרק מלראות אותם מתחילים להופיע אצלי סימני התמכרות קשים, המתבטאים בגירוי בלתי נשלט בידיים המתגעגעות ליצור.

לקרוא את המשך הרשומה «

ערב יום השואה תשע"ב, והאובך שבאוויר מתמזג עם האובך שבנשמה. מקריות המעצימה את התחושות של יום זה.  גם השנה כמו בכל שנה, אנחנו עוצרים את המירוץ  המטורף של החיים שלנו, ליום אחד, ומתמקדים  בחיים של אחרים. האחרים שלא זכו לחיים משלהם.

אני רוצה להציג כאן את מה שכתבתי בבלוג שלי בדיוק לפני שנתיים.

שם הרשומה  נעלי אופנה כאנדרטה לשואה.

הנעליים המיותמות על גדת הדנובה

אני  מתייחסת בה לאנדרטה שהוקמה לזכר קרבנות השואה בבודפסט שבהונגריה. זאת אנדרטה שונה. אחרת. היא מציגה שורות של נעליים עשויות ברונזה, הניצבות בשקט על שפת הדנובה. הנעליים נראות אנושיות כל כך, הן כאילו מכילות עדיין את זכר האנשים שנעלו אותן. הנעליים האלה מחכות כבר שנים, ויחכו לתמיד, לאלה שכבר לא ינעלו אותן  אף פעם…

אני לא מתביישת להגיד שאני שונאת טיסות. 'שונאת' זה בעצם ביטוי מכובס ל'מפחדת פחד מוות'. אבל כשאני שוקלת את האופציה של לא לטוס בכלל, מול האופציה של לוותר על כל הנופים עוצרי הנשימה שבעולם, על העדכון התרבותי מחויב המציאות, או על שינוי האווירה הלחוצה שבה אנחנו שרויים ביומיום – אני מחליטה לשים את נפשי בכפי ולעלות שוב על מטוס.

מיותר להוסיף שכל טיסה מלווה אצלי בתחושה בסיסית שזוהי הטיסה האחרונה. בימים שלפני הטיסה  אני משתדלת להשלים את כל המשימות שהתחלתי, לשלם את כל החובות, לרוקן את המקרר ואף פעם לא מצליחה להימנע מספירת שורה ארוכה של כבשים בלילה שלפני.

כשאני כבר במטוס, חוגרת את חגורת המושב, מתחיל השד הקטן שבי בסדרת ייסורי החרטה: "למה היית צריכה בכלל לעלות על מטוס? מה כל כך רע לך בבית? מה כל כך דחוף לך לראות בפריס את התערוכה של לואי ויטון  כשאת יכולה לראות אותה ב'יוטיוב' מבלי לזוז מהכסא?"

כיסי אוויר מקפיצים לי את הדופק ומעלים לי את לחץ הדם. דיילת עם הבעה לא ברורה על פניה- מבשרת אסון מתקרב, וכל צליל חריג ברעש המנועים מסמן את הקץ הצפוי. אבל כשאני מגיעה סוף סוף ליעד בחו"ל וגלגלי המטוס נושקים לאדמה- אני נעשית מיד גיבורת-על ושולפת את תכנית המשימות שהכנתי, מוכנה להתחיל מיד במסע המופלא.

כל זה נכון לסתם טיסה. אבל מה קורה כאשר סתם טיסה הופכת לטיסת אימה ואני נאלצת  להשתתף בה בעל כרחי במשך שלוש שעות תמימות?

הנה הסיפור לפניכם. זה לא קרה בסרט. זה קרה בטיסת ארקיע   IZ2743  לפריס ב-2 באפריל, 2012 ואני הייתי על הטיסה הזאת.

שוטרים צרפתים עוצרים את המתפרע בנמל תעופה שארל דה-גול

לקרוא את המשך הרשומה «

לפני שנה, בזמן הזה כתבתי בבלוג שלי פוסט שהטריגר לכתיבתו היה ריח פרחי התפוז באוויר. לפוסט קראו "פרחי תפוז ואהבת נצח". השנה, ריח פרחי התפוז הזכיר לי את הפוסט ההוא.

אחרי החורף הארוך וימי הקור  החריגים- עצי ההדר שלנו מגיבים בפריחה שאינה זכורה לי מאז שאנחנו גרים כאן, בכפר-סבא, שזה אומר 12 שנה.

הריח משך אותי החוצה, כמובן עם המצלמה. עצי התפוז, הלימון והאשכולית לבשו חג. המוני פרחים בין הענפים. עלים צעירים מלבלבים. פירות שעדיין לא נקטפו, מציצים מבין הענפים. זמזום דבורים  עסוקות באוויר ואפילו פרפר אורח צבעוני, שקפץ במפתיע, לביקור מולדת. התמונות כאן לפניכם. את הזמזום והריח תצטרכו לדמיין לבד.

פרפר אורח מצד ימין למעלה. רואים?

לקרוא את המשך הרשומה «

תמונות אישיות

לוח שנה

אפריל 2012
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

המוקלקים ביותר

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הצטרפו אל 147 שכבר עוקבים אחריו

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 147 שכבר עוקבים אחריו

my photos

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: