You are currently browsing the monthly archive for פברואר 2012.
אחרי הפוסט Tea Time שעסק בחליטות תה, בא לי להתייחס הפעם דווקא לשקיקי תה, וליתר דיוק לאפשרויות השימוש בשקיקי תה לאחר שאלה סיימו את תפקידם. לא תאמינו כמה דברים אפשר לעשות משקיקי תה משומשים. בגלישה באינטרנט גיליתי לא פחות מ-100 שימושים שונים, אבל אני אסתפק כאן רק באזכור השימושים שאני עצמי הייתי מוכנה ליישם.
קטע מתוך קווילט של אנה פאולה משקיקי תה צבועים
"אני שתיין תה מכור וחסר בושה, שכבר עשרים שנה מוהל את ארוחותיו באינפוזיה של הצמח המופלא הזה, מבלה אתו בנעימים את הערב, מוצא בו נחמה בחצות הלילה וגם מקבל את הבוקר עם ספל תה ביד" (סמואל ג'ונסון).
הנרי מאטיס: תה בגינה
סמואל ג'ונסון היה אמנם שתיין תה גדול , אבל גם אני שתיינית לא קטנה. קיץ או חורף, גשם או שמש, בית או גינה. ספל תה ביד מסדר לי את הראש, מרגיע את הדופק, מחמם את הגרון ונותן אנרגיה להמשיך.
אנשי הקפה לא מבינים מה אני מוצאת בו. כשהם שואלים 'מה תשתי' ומקבלים את התשובה 'תה' הם שואלים בזהירות אם אני חולה, חס וחלילה, כי לדעתם, אנשים בריאים, לא שותים תה סתם כך.
אז זה המקום להתנצל על השריטה באישיותי, ולהסביר לכל העולם ואשתו, כי הקפה כבודו במקומו מונח, אבל בשביל 'תאיסטים' כמוני, אין משקה מנחם יותר מספל תה מחובק בשתי כפות הידיים ומוגש לשפתיים המשתוקקות כשהוא חם וחזק בדיוק במידה הראויה. לקרוא את המשך הרשומה «
מודה. אני אשמה. זה קרה רק בגלל שלא הפסקתי להתלונן. אמרתי שהוא התייבש, אמרתי שכבר כמה שנים הוא חוזר על עצמו ואמרתי גם שזה בכלל לא דומה למה שהיה פעם. זכרתי שפעם הוא היה הרבה יותר רוחני, סוער, ובלתי צפוי. ברקים ורעמים היו חלק מכל פגישה מקרית. והיה נעים לי להשקיע בבגדים, להתאים בין הצעיף למעיל הצמר, ובין הכפפות לאפודה. אבל, מאז שהוא השתנה – אני אפילו לא טורחת ללבוש מעיל. ג'ינס ופוטר מספיקים בהחלט. הוא לא דורש יותר.
כשהגיעו אלינו אורחים מחו"ל , הם לא הבינו על מה אני מתלוננת. הוא מקסים. הם אמרו. נעים כזה וחם. את פשוט לא יודעת להעריך את מה שיש לך. הם גם אמרו שהם מוכנים להתחלף אתי מתי שרק ארצה. טוב, לא צריך להגזים, אמרתי. אם תחליטי שכן- אין שום בעיה, רק תני צלצול ונחליף, הם אמרו.
מאז שהתחלתי לצלם, מתברר לי יותר ויותר שאני מעדיפה לצלם דווקא מזוויות לא שגרתיות, מבלי לבדוק עד הסוף מה קלטה עדשת המצלמה שלי. התמונות הלא שלמות, ההשתקפויות המקריות, מפתיעות כמעט תמיד. אני לא מעונינת להתחרות בצלמים מקצועיים שמקליקים עשרות צילומים של אותו אוביקט, שיודעים לכוון את האור לרמה האופטימלית ויוצרים בצילומים שלהם חדות שאי אפשר בכלל להתווכח על איכותה.
מוזיאון העיצוב חולון1
יום אחד את מבינה שאין לך יותר ילדים בגן הילדים. אין כבר מי שישיר לך ביום האם "אמא יקרה לי" כשגרונך נחנק מדמעות ועינייך צוחקות מאושר.
כמה שנים עוברות ואת קולטת שאין לך כבר ילדים בבי"ס יסודי. אין למי לקנות ספרי- לימוד ולהכין תלבושת אחידה.
עוד כמה שנים עוברות ואת מגלה שאין לך כבר ילדים בחטיבת הביניים. אין מי שיזכיר לך מתי מתחילה חופשת הפסח ומתי מסתיים החופש הגדול.
ויום אחד את מוזמנת למסיבת סיום התיכון. ברמקולים את שומעת את השירים המרגשים האלה שמחזירים אותך לארץ ישראל של פעם, והילד הקטן שלך, זה שרק אתמול נולד, עולה לבמה עם חולצה לבנה, לוחץ למחנכת את היד ומקבל תעודת בגרות.
אני כאמא
בשבת האחרונה של ינואר 2012, יצאנו לסיבוב גלריות לצורך מילוי מצברים. קודם הדרמנו לגלריה 'חנקין' בחולון וראינו את תערוכת האוריגמי המוארת (תרתי משמע) 'יוצא לאור' של אילן גריבי, משם הצפנו ל'פריסקופ' וראינו את תערוכת הקרמיקה המעניינת 'כלי על במה' שאצרה עירית אבא, ואז גילינו שנשאר לנו זמן לעוד תערוכה נוספת.
מכל ההצעות ב'עכבר העיר', משכה את תשומת לבנו במיוחד התערוכה "uberkitsch" בבית בנימיני- המרכז לקרמיקה עכשווית. עד כה לא בקרתי בבית בנימיני, ועם נושא הקיטש אני מנהלת יחסי אהבה-שנאה לאורך זמן. אז כוונו את הנווטן (המילה החדשה של האקדמיה לג'י.פי.אס) והגענו ליעד.
כרזת התערוכה Uberkitsch
הבלוג של אילה רז 