האיש עם השערות הסגולות גר כבר שנים בשפיץ של הפירמידה. זה אולי נראה לכם מקום קטן אבל אתם טועים בגדול. השטח של השפיץ הוא 300 מ״ר. עכשיו תארו לכם  את גודלה של כל הפירמידה.

האיש הזה שלצורך הקיצור נקרא לו דידי, כבר שכח איך זה מרגיש מחוץ לפירמידה, אצלו הכול ממוזג וממוחשב, ארוחת הבוקר מוגשת לו בכשכוש זנב, על ידי הפודלים שלו, ולשים לו סוכרזית בקפה – זאת משימה שאנשיו מוכנים להיהרג עליה.

דידי הוא אנין ריח: בחדר העבודה יש ריח סיגרים קובנים, בחדר השינה- ריח שמפניה ורודה ובחדר הילדים ריח של רכבת שדים, ואם תרצו לטעון שלרכבת שדים אין ריח- אז כנראה שעוד לא פגשתם ילדים כמו שלו.

לאיש עם השערות הסגולות יש המון תיקים והוא לפעמים מתבלבל בין תיק מעור נחש לבין תיק מעור הקונה. הוא גם סכיזופרן ופעמים רבות הוא שוכח אם היום הוא שר החוץ, שר הבריאות, שר התקשורת או ראש הממשלה.

אבל העזר שכנגדו תמיד יודעת לאיזו נסיעה לוקחים את הכביסה המלוכלכת והיא לא שוכחת שהיהלומים הם ידידיה הטובים של האישה ולא כדאי להיות קטנוניים ולבדוק בציציות של מי שהעניק לה אותם. היא גם מאמינה שהתמונות שלה שמופיעות על שערי המגזינים משקפות את גזרתה האמתית ולא את המיומנות של הגרפיקאי בשימוש בפוטושופ. היא רק לא מצליחה להבין למה היא יוצאת בכל התמונות דומה למיס פיגי ולא לשלגיה של דיסני, כמו שהיא במציאות, אבל הגרפיקאי אמר לה שהוא עף על זה והשמים הם הגבול. הגרפיקאי יודע שגם אם הוא לא יצליח במשימה- הוא בטוח יצליח לעוף, כמו שעפו לפניו כל אלה שלא התאימו את עצמם למידותיה של הגברת.

כשהאיש עם השערות הסגולות לא נמצא ברוסיה, בארצות הברית, בסין, במרוקו, או באיזו ארץ אחרת, הוא לפעמים עובר בשוק מחנה יהודה וכולם מריעים לו כאילו שהוא והם פמיליה אחת גדולה ומאושרת, אבל הוא חושב שהם נורא משעממים עם הבעיות שלהם. הוא חושב בכנות שאיך לגמור את החודש- זאת בכלל לא בעיה ששווה דיבור. ׳הנה, קחו לדוגמא אותי׳, הוא אומר, ׳אין לי ארנק, אין לי כרטיס אשראי ובכל זאת אני גומר יפה מאוד את החודש, ואם לא- אני פשוט אומר: מי-ליקובסקי, או מי-לצ׳ן, או פשוט ׳מי׳ והבעיה נפתרת בצ׳יק או בצ׳ק.

האיש הזה שלשם הקיצור קראנו לו דידי, כל כך התרגל לגור בשפיץ של הפירמידה שהוא לא יכול לדמיין לו חיים אחרים. אבל אני דווקא יכולה לדמיין זאת. אני רק צריכה לעצום עיניים ולהגיד שלוש פעמים:

"There is no place like home"

ואני כנראה מספיק נאיבית בשביל להאמין שמשאלות מתגשמות.

יש אירועים בחיים שהזמן לא מוחק. לא משנה כמה שנים עברו מאז, האירוע נשאר חד וצלול בזיכרון כאילו התרחש אתמול.

על אירוע אחד כזה אני רוצה לספר כאן. אירוע שמעבר למשמעות ההיסטורית שלו, יש לו משמעות נוספת שליוותה את חיי במשך שנים רבות. תוך כדי כתיבה עולות בי תמונות, רגשות, ריחות וטעמים ולרגע קטן אני שוב נערה בת ארבע עשרה העומדת לסיים את לימודיה בבית הספר היסודי (מה שהיה פעם כיתה ח') ושוב אני מתרגשת והלב פועם והילדה שהייתי אז תופסת את מקומי בהוויה הנוכחית ואני עכשיו-היא. ההווה הופך להיות עבר והזיכרונות הופכים להיות הממשות היחידה. הסיפור שאני רוצה לספר כתוב בהווה כאילו הוא מתרחש עכשיו, ואני חוזרת לימי התום ומרגישה שזה מקומי.

בעוד שבוע בדיוק תתקיים מסיבת הסיום של בוגרי בית הספר העממי ע׳ש ארליך בטבריה. הלימודים לא מתקיימים אצלנו מזה שבועיים ואנחנו עסוקים כל היום בחזרות לקראת ההצגה שאותה מביים מנחם גולן, בחור טברייני צעיר שלמד בימוי בחו״ל  וחזר לארץ לא מזמן.

בחצר בית הספר הקימו במה גדולה, עם תאורה חזקה, וכסאות התלמידים הוצאו מהכיתות והונחו בשורות מול הבמה.

אני הייתי נרגשת במיוחד מכיוון שידעתי שעם סיום לימודי, אעבור עם משפחתי לחיפה, שם כבר רשמו אותי לבית הספר הריאלי ויהיה עלי לעבור בחינות כניסה, אתגר שלא היה לי עדיין מושג איך להתמודד אתו.

ובינתיים קבלתי משימה חדשה, נבחרתי לשאת דברים בשם מסיימי המחזור. הרבה דפים השלכתי לפח- עד שהגעתי לנוסח שהניח את דעתי. לא חשבתי לדבר בעל פה- כי הייתי נרגשת מדי והמחשבה שאני אקריא ולא ״אנאם״ הרגיעה אותי במידת מה.

יומיים לפני האירוע- תפרה לי סבתא שמלה חגיגית מבד אדום עם פרחים, מכווצת בחוט גומי במחשוף, צמודה במותניים, עם שני כיסים עמוקים: בכיס אחד שמתי את הדף המקופל עם דברי הפרידה הכתובים בדיו כחול ובשני ממחטה לבנה, על כל צרה שלא תבוא. תליתי את השמלה החדשה על קולב עץ ואת הקולב הנחתי על משקוף הדלת.

הלכתי לישון מתוך התרגשות גדולה. אמנם, הנאום מוכן והשמלה יפה, אבל לדבר מול כל ההורים, המורים והתלמידים- הייתה עבורי משימה לא קלה ורק רציתי כבר להיות אחרי האירוע…

למחרת בבוקר, לא ראיתי את השמלה החדשה תלויה על המשקוף, אבל הנחתי שאימא תלתה אותה בארון ולא הקדשתי לנושא מחשבה נוספת. זה היה יום חופש ובשבע בערב הייתה מסיבת הסיום אמורה להתחיל. הלכנו בבוקר לים, שחינו וצחקנו ובצהריים חזרנו הביתה לנוח קצת לפני המסיבה.

בשעה שש התחלתי בהכנות למסיבה. התקלחתי, הסתרקתי ומרחתי שפתון חיוור על שפתי. ואז פתחתי את הארון, ושם אכן חיכתה לי השמלה, יפה ומגוהצת. הורדתי אותה מעל הקולב ולבשתי אותה. 47 הקילוגרמים שלי נארזו בה יפה והרגשתי נינוחה וחגיגית. עשיתי כמה סיבובי מחול מול הראי, והייתי מרוצה.

בית הספר היה במרחק הליכה מהבית ויצאתי לדרך.

בחצר בית הספר הייתה המולה גדולה, התלמידים הונחו להשאיר את הכיסאות למורים ולאורחים וכולנו התגודדנו בקבוצות, נרגשים וצוחקים.

לאט לאט, תפסו המורים והאורחים את מקומותיהם, מנחה האירוע עלה על הבמה, סיכם את הישגי בית הספר וקרא לי לעלות על הבמה לשאת דברים בשם הבוגרים.

את הולם לבי, כך הרגשתי,  אפשר היה לשמוע עד השורה האחרונה, אבל, עליתי בצעד קל לבמה, קבלתי את המיקרופון מידי המנחה והוצאתי מכיסי את הממחטה הלבנה להספיג בה את אגלי הזיעה שנטפו ממצחי. התפלאתי מאוד לראות כי במקום הממחטה הלבנה- הייתה מונחת בכף ידי ממחטה ורודה. לא היה לי זמן לתהות על שינוי הצבע של הממחטה, עד שהכנסתי יד לכיס השני ובמקום דף הנייר המקופל שהנחתי שם – פגשו אצבעותי פיסות נייר מסמורטטות. כשפרשתי אותן מולי, בידיים רועדות, חשכו עיני: הדיו הכחול נמרח עליהן בכתמים גדולים וטשטש לגמרי את המילים הכתובות. ניסיתי לקרוא את הכתוב ולא הצלחתי. כל מה שכתבתי הפך לכתמי רורשאך.

הרגשתי מבוכה גדולה וזיעה קרה נטפה לאורך גופי, ידי רעדו והרגשתי את ליבי הולם בקצב מטורף. עמדתי לבדי על הבמה הגדולה. כל הזרקורים היו מכוונים אלי, הקהל הקשיב לי  בצפייה ואני עמדתי אילמת לא ידעתי מה להגיד. מחיאות הכפיים הקצובות זרזו אותי והבהירו לי שאני מוכרחה להגיד משהו.  ואני אמרתי. האם היו אלה דברים של טעם, או משפטים חסרי פשר? עד היום, ככל שאני מתאמצת לזכור – אינני מצליחה. הכול נמחק. ואין לי אפילו קצה חוט.

רצונה הטוב של אמי לכבס ולגהץ את השמלה האדומה, כדי שהופעתי על הבמה תהיה מושלמת, עלה לי במחיר כבד: שנים רבות אחרי אותו אירוע עדיין סבלתי מפחד במה..

נראה לי שבימים אלה, כשגובה הלהבות רק עולה- הפוסט הזה אקטואלי במיוחד.

הבלוג של אילה רז

שמתם לב שבזמן האחרון נעלם לו השלום מחיינו? לא. אני לא מתכוונת כאן לשלום במובן הפוליטי, המטפורי, או הקוסמי. ואין לי גם שום צורך בוער להזדהות בדיוק עכשיו עם הימין או עם השמאל. אני פשוט מתכוונת למילה אחת קטנה שפעם השתמשנו בה המון, כמעט בכל הזדמנות ועכשיו יוק.

פעם, לא כל כך מזמן, ברכנו אחד את השני ב"שלום" ו"מה שלומך", מסרנו דרישת שלום, ונפרדנו זה מזה לשלום ובסוף השבוע, לקראת שבת, אמרנו "שבת שלום".

פעם, קצת יותר מזמן, אמרו אבותינו זה לזה "השלום לך?" ו"מה שלום זוגתך, שתחיה?" וביאליק, משוררנו הלאומי, כתב בשירו "אל הציפור" את המשפט שכולנו שיננו בעל פה בשיעור ספרות: "שלום רב שובך ציפורה נחמדת".

פעם, ממש ממש מזמן, ברך יעקב את לבן בן נחור, חותנו הערמומי לעתיד, בפרק כ"ט בספר בראשית :" ו וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן. "ז

אבל יום אחד, בכלל מבלי להרגיש, נעלם לו השלום…

View original post 66 מילים נוספות

כשאני אומרת ׳אפרוחים׳ אני חשה ברכות קטיפתית של פלומה צהבהבה ומריחה ריח חמוץ-מתוק של אפרוח בן יומו, העולה באפי יחד עם ניחוחו של בצק שמרים תופח ועם תמונה של מטבח קטן, אפוף אדי טיגון, אפיה ובישול. ריח זה מחזיר אותי אל עידן התמימות, ואתו עולה בי געגוע אל התקופה שבה החיים היו פשוטים ומספקים, והשמחה על המעט שהיה – הייתה גדולה מהצער על כל מה שלא היה.

זאת הייתה תקופת הצנע.

גרנו אז בטבריה, בבית קטן מוקף גינה. בחזית הבית הייתה מדשאה קטנה, אשר ממטרת נחושת, בעלת שתי זרועות השקתה אותה מדי ערב ופיזרה יחד עם טיפות המים רסיסי אור לכל הכוונים. מאחורי הבית היו שלושה עצי תאנה גדולים שעליהם נהגתי לטפס בקיץ ובאצבעות דביקות ללקט את הפרי הבשל הנוטף דבש, לקטום את גבעולו הקצר ולהכניסו לפי.
בצדו המזרחי של הבית, בין המדשאה לבין עצי התאנה נמצא לול התרנגולות.
group-young-chicken-20635463

את הלול החליטה אימא להקים, כדי שיהיה לילדים ביצים להשלמת קצבת המזון המצומצמת שניתנה אז לכל תושב באמצעות ׳נקודות׳. פנקס הנקודות היה המסמך השמור ביותר באותם ימים ומי שאבד לו הפנקס היה צריך לעבור תהליך ארוך ומייגע כדי להוכיח שהפנקס אכן נגנב או אבד וכי לא הייתה כאן כוונת זדון להשגת פנקס נוסף. כל אחד מהדפים המעטים שבתוך הפנקס היה מחולק למשבצות שעליהן הודפסו מספרים ואותיות. לאחר ההודעה ברדיו על מוצר המזון שהוקצב לאותו שבוע- היה החנווני גוזר מן הפנקס את המשבצות המתאימות ותמורתן קבלה המשפחה את מצרכי המזון החיוניים. לקרוא את המשך הרשומה «

לאחל  לאחרים 'שנה טובה', זה קל. אפשר לאחל  אושר. אפשר גם לאחל בריאות. ואפשר הצלחה שזה גם אושר וגם בריאות. זאת ברכה גלאט כושר ומאה אחוז פוליקלי קורקט. לא חמה מדי  ולא קרה מדי . מתאימה לכל אחד, בין הוא מצד ימין של המפה הפוליטית ובין אם- משמאל. בין מזרחי ובין אשכנזי. בקיצור, הדרך המושלמת ללכת בין הטיפות (ולא אמרתי 'לצאת יבש'- כי אין אופציה כזאת. בדוק!)
לאחרונה, שמתי לב, שכולם נזהרים מאוד מן הברכה 'שנת שלום', שחס וחלילה לא יחשבו עליהם שהם שמאלנים נאיבים, או ימנים מתלהמים. ומה מוזר, שבין כל האיחולים והחיבובים (לייקים) ההולכים ונערמים בדפי הפייסבוק שלי לקראת השנה החדשה- נפקד מקומה של הברכה הותיקה 'שנת שלום'. ברכה שכיכבה עד לא מזמן בכל ה'שנות טובות', עם הזהבים והנצנצים וגם -בלי. אז מה זה בא ללמדנו? שנהיינו ציניים? שנהיינו ריאליים? שהפסקנו לחלום? או שהמילה 'שלום' פשוט נשחקה משימוש יתר ויצאה להפסקה עד להודעה חדשה?
עד כאן, ברמת הכלל. אבל כשאני רוצה לאחל לעצמי ברכת שנה טובה – אני צריכה להיות ספציפית. מדוייקת. מהוקצעת. מלוטשת ומבריקה. ומרוב ההגדרות וההגבלות שאני מציבה לעצמי- אני מראש מוותרת על המשימה.
והנה הפעם, אני הולכת לאחל לעצמי את כל מה שלא העזתי לאחל עד היום. ואפילו מוסיפה המחשה.

my room

שאמשיך ליצור ואמשיך לחקור בחדר העבודה הרגוע שלי בבריאות טובה ובשקט נפשי.

לקרוא את המשך הרשומה «

בחורף 2000 פנה אלי דר' רוביק רוזנטל, עורך כתב העת 'פנים'- לתרבות, חברה וחינוך ובקש ממני ל'חזות' איך תתפתח האופנה במאה ה-21. משימה לא פשוטה בכלל, מה עוד שגם אתם וגם אני יודעים למי ניתנה הנבואה לאחר חורבן בית המקדש  ("מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים…" גמרא, בבא בתרא, דף י"ב עמוד ב ).

על אף הסיכון הכרוך בניפוץ תדמיתי המכובדת- נעניתי לאתגר. את מה שכתבתי לפני חמש עשרה שנה, מצאתי היום, במקרה, כשחיפשתי משהו אחר. ואתם יודעים מה? נראה לי שמה שכתבתי בפתח המילניום השלישי הולך ומתממש כמעט בדייקנות.

אז בואו נראה מה חשבתי אז, ונבחן זאת מול המציאות העכשווית.

masculine-style-2.jpg.pagespeed.ce.q2L_b3lspk

אופנה נשית בסגנון גברי

אופנה גברית בסגנון נשי

אופנה גברית בסגנון נשי

לקראת המאה ה-21 צועדת האופנה בעקבות המגמה המערבית של טשטוש הגבולות בין המינים. הנשים התחילו במגמה כבר במלחמת העולם הראשונה, הגברים מצטרפים אליה לקראת סוף האלף.

סיימון ומייקל ישבו בתא זכוכית עגול על כסאות מתכת חלולים והתבוננו בצג המחשב. סיימון לבש בגד צמוד עשוי ויניל שקוף ומייקל נעל מגפי פי-וי-סי ירוקים ועטה מחוך לאטקס בוהק. הם המתינו לאות האלקטרוני שיקרא להם להיכנס וההתרגשות ניכרה היטב בפניהם המאופרים בקפידה, כי הם באו לכאן היום להזמין להם תינוק. בשיחות ממושכות ביניהם סיכמו מראש איזה תינוק הם מעדיפים. הם ידעו מה יהיה צבע עיניו, מה מנת המשכל שלו ומה יהיה גובהו בגיל 20. מינו של התינוק היה הסוגיה היחידה שטרם סוכמה ולאחר הרהור ממושך אמר מייקל: "בן או בת, מה זה כבר משנה, הרי ההבדלים ביניהם לא ממש משמעותיים". "או-קיי", אמר סיימון "אקבל כל מה שתחליט…"

כל הסימנים מעידים שסצינה זו עשויה להתרחש בנקודת זמן כלשהי במאה ה-21. ההתפתחות המהירה בשיבוט בעלי חיים וההתקדמות המשמעותית במיפוי הגנום האנושי יאפשרו בעתיד הלא רחוק למייקל ולסיימון, כמו לזוגות רבים אחרים, להזמין תינוק "מעוצב" על פי בחירתם, בתנאי, כמובן, שיהיו להם האמצעים למימון הפרויקט. לקרוא את המשך הרשומה «

יש כוכבים שאורם מגיע אלינו כאשר הם עצמם כבר כבו ואינם (חנה סנש)

זאת הציטטה שעלתה במוחי כאשר צפיתי בתערוכה המופלאה של אלכסנדר מק-קווין 'יופי פראי', שהוצגה במוזיאון אלברט וויקטוריה בלונדון, מאמצע מרץ עד תחילת אוגוסט 2015, ושברה את כל שיאי הצפיה שנרשמו בתערוכות במוזיאון זה, עד כה.

alexander mcqueen25

שמלת הכלולות עם ההינומה שנפרשת מעל מסכת אביר ומצמיחה קרניים

לאור הביקוש הרב לכרטיסי כניסה , הוחלט, ברגע האחרון, לאפשר את פתיחת התערוכה למבקרים, בשבועיים האחרונים, למשך כל היום וכל הלילה והמקום המה אנשים.

כשאני בקרתי במוזיאון, רכשתי, למזלי, את הכרטיסים באינטרנט כחודשיים לפני מועד הביקור, וכשהגעתי וראיתי את התורים האינסופיים- הבנתי כמה זמן יקר חסכתי…

השמלה מהקולקציה הראשונה של מקווין 'האונס בהרים'

השמלה מהקולקציה הראשונה של מקווין 'האונס בהרים'

בביקורי , היו באולמות התצוגה, כל כך הרבה אנשים, שהייתי צריכה לעבור על התערוכה פעמיים כדי לוודא שלא החמצתי כלום. אבל בגלל זה קבלתי בונוס: לצלם כמעט ללא הפרעה. וכל מי שהיה במוזיאון זה אי פעם, יודע, שזה דבר שלא יעלה על הדעת, כי הסדרנים מרחרחים סביבך, ככלבי שמירה, ואיך שאתה שולף את האייפון- מיד צץ מישהו לידך ומזהיר אותך שאסור בהחלט לצלם .

לקרוא את המשך הרשומה «

יש לי חלום רע, שחוזר על עצמו, אבל בכל פעם, בוואריאציה אחרת. בחלום, אני נמצאת בעיר זרה ורוצה לחזור לבית המלון שבו אני שוהה, אבל אז אני קולטת שאין לי מושג איפה נמצא בית המלון. אני נתקפת בפאניקה ורצה לחפש את התיק שלי, שבו נמצאת כתובת המלון, ומגלה לתדהמתי שהתיק, ארנק הכסף,  כרטיס האשראי, הסלולרי, והפספורט- נעלמו כולם.

מה שהכי מפחיד בחלום הזה, זאת העובדה שאני לא יכולה להגיע למקום שאליו אני אמורה להגיע, בגלל דברים שאין לי עליהם שליטה. ובגלל שאני קונטרול פריק-  אני נבהלת מאוד.

לחלום הרע הזה- אין סוף. מפני שאני מתעוררת תמיד, אבל תמיד, באותו רגע קריטי שבו אני מגלה שאין לי סיכוי למצוא את התיק שנעלם, ואין מצב שאגיע למלון- בלעדיו.

החלום הרע הזה מלווה אותי כבר שנים, ולמרות שהסיטואציה שבחלום, מוכרת לי, אני מתעוררת ממנו תמיד בתחושת חרדה, עם דופק מהיר וזיעה קרה… ואני נרגעת רק כשאני פוקחת את העיניים, ומגלה, שגם הפעם, זה היה רק חלום.

אבל מה קורה כשהחלום הרע הופך למציאות?

זה קרה בנסיעה האחרונה שלנו לסנט פטרסבורג. הסיטואציה- הייתה ממש אותה הסיטואציה והחרדה- אותה חרדה. רק שהפעם לא הצלחתי להתעורר באמצע החלום…

לקרוא את המשך הרשומה «

לפני כשבועיים חזרתי משיט בים הבלטי. צפון אירופה. יוני-יולי. מזג אוויר מושלם. לילות לבנים. שקיעה ארוכה. מים בצבעי זהב.

cruise5 2015-2b

הים הבלטי שונה בצבעיו מהים התיכון.

בים התיכון- שולטת התכלת. תכלת עזה, באין סוף גוונים של כחול, שאין לו סוף וגם לא התחלה.

בים הבלטי- צבע המים כהה. לפעמים ירוק-אפור, לפעמים כמעט שחור. ולפעמים, ממש זהב. ובגלל שהלילות אינם חשוכים, כי אם לבנים, אתה והים- כל הזמן ביחד.

האור על פני המים

האור על פני המים

לקראת שקיעה

לקראת שקיעה

ברגעים האחרונים שלפני השינה- אני מסיטה את הווילון שליד המיטה, וצופה בים המואר, ובבוקר מוקדם, פוקחת עיניים אל המרחב האינסופי. אין יום ואין לילה. אין חושך ואין אור.  רק ים צופן סודות ולחש גלים, המלחכים את דפנות הספינה.

קצף מסתחרר כמו תחרה

קצף מסתחרר כמו תחרה

אני אוהבת ים. חילופי האור בשעות בין הערביים. הזריחה המוקדמת בגוונים של זהב. תנועת הגלים המערסלת מערבולות של קצף, כתחרה עדינה, מסתלסלת. השמים המתכתבים עם המים באלף גוונים של כחול-ירוק- אפור. לקרוא את המשך הרשומה «

תמונות אישיות

לוח שנה

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הצטרפו אל 147 שכבר עוקבים אחריו

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 147 שכבר עוקבים אחריו

my photos

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: