הציורים המקסימים של חיה גרץ- רן החזירו אותי שוב אל העמק. נכון יותר, אל זיכרונות העמק. עמק יזרעאל. שם גרתי שנתיים בקיבוץ גבת כשלימדתי כמורה שכירה את תלמידי כתות ז' ח' בביה"ס המקומי. הזיכרונות מאותה תקופה רחוקה, שנדמה היה לי כי קהו מזמן, שבו ועלו בי למראה הציורים הקסומים של חיה, עם שפע הצבעים, הריחות והנופים של העמק. אני מתבוננת בציורים ומריחה את ריח האדמה הרטובה אחרי הגשם, מרגישה את מגע הבוץ הדחוס בשבילים, שומעת את הפריכות של קוצי הבר כשהם נרמסים מתחת למגפי הגומי, מאזינה לקרקור הקרפדות המונוטוני בשלוליות ורואה את ברק הגחליליות בלילות החשוכים.

מספריים, צילום בועז לניר

חיה רקחה את הצבעים המדוייקים לתיאור הנופים של העמק: החום של האדמה החרושה, הצהוב השדוף של החיטה שהבשילה והכחול המיוחד של השמים. ובתוך הצבעים המדוייקים האלה היא הטמיעה המון אהבה. אהבה לנופים. אהבה לאנשים. אהבה לטבע ולחיים הפשוטים של פעם.

שדות, צילום בועז לניר

אהבתי במיוחד את הציור "שדות" (כאן, למעלה) שבו נראים גברים מרכיבים על כתפיהם תינוקות שהזכיר לי שורה משיר של יורם טהר לב, שהיא בעיני אחת השורות היפות שנכתבו אי פעם בזמר העברי  "לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות"… שש מילים המתארות בפשטות, בדייקנות, ברגישות, בנאמנות, ובכל כך הרבה אהבה את תמצית מהותו של הגעגוע. געגוע לימים שהיינו צעירים. געגוע לשלווה של החיים הפשוטים. געגוע לאהבה הטהורה שבין האב לתינוק שזה אך נולד וכבר אפשר להרכיבו על הכתפיים. אני מתבוננת בציורים של חיה ופתאום…

קציר

אני בת עשרים, נשואה חודש ועובדת בקיבוץ גבת כמורה שכירה. אני מקבלת מהקיבוץ בנוסף למשכורתי גם חדר למגורים במבנה תת קרקעי משותף לשלוש משפחות. בחדר הקטן שלנו יש  מיטת ברזל ברוחב מטר, ארון בגדים ישן עם שתי דלתות חורקות, שולחן עץ מרובע וצולע, שני כסאות של בית ספר, וכוננית ספרים מתקופת הצנע. בנוסף יש בחדר הקטן שלנו  גם שולחן שרטוט של דני, שהוא סטודנט לארכיטקטורה בטכניון. מכיוון שהחדר כולו תפוס ע"י הרהיטים, אנחנו נאלצים להתאמן מדי יום בפעילות שימושית משולבת: איך לשבת על המיטה ולאכול מעל גבי השולחן ותוך כדי גם לשלוף ספר מהכוננית או להעיף בדייקנות בגד למדף בארון הבגדים.

את השירותים אנחנו חולקים עם עוד שתי משפחות צעירות ובמקלחת המשותפת מותקן דוד מים חמים פרימיטיבי ("גייזר") שמופעל על ידי נפט. המים הניגרים מהמקלחת מתאפיינים בזרזיף בלתי יציב ובזרם של מים קרים ורותחים לסירוגין. כדי לסיים מקלחת כהלכתה צריך מיומנות של אינסטלטור שאין לי, וזאת הסיבה שבגללה אני מוצאת את עצמי לא פעם נמלטת מהמקלחת אפופת שמפו ועטופה במגבת רטובה, בעיניים צורבות מסבון. קורה שאני נמלטת גם בגלל מים רותחים שאין לי שליטה עליהם, ולפעמים אפילו בגלל קולות הנפץ המפחידים שה"גייזר" משמיע כשהוא יונק פתאום יותר מדי נפט. באותם ימים רחוקים מקלחת נורמלית בטמפרטורה נעימה הייתה החלום הרטוב שלנו במלוא מובן המילה.

חלוצות

תמורת החדר והארוחות שאנחנו אוכלים בחדר האוכל של הקיבוץ אני משלמת 140 ל"י מתוך 240 ל"י שאני מרוויחה כמורה וזה כולל גם כביסה, קיפול וגיהוץ. סידור נוח מאוד לזוג צעיר, חשוך הורים עשירים, שאין ידו משגת לקנות או לשכור דירה בעיר.

ברור שאני נחשבת לחיה מוזרה בקיבוץ. אני מתוקתקת על פי אופנת הסיקסטיז, חולמת להיות מעצבת אופנה כשאהיה גדולה ומושכת מבטים גנובים מכול צד כשאני נכנסת בערב לחדר האוכל בגרביונים אדומים ובחצאיות מיני אופנתיות שיושבות יפה על 48 הקילוגרמים שמפוזרים לאורך 157 הס"מ שהם אני.

כמורה צעירה וחסרת ניסיון עם אופק עירוני מקיר לקיר אני מסבירה לתלמידי, למראה הגשם הראשון, ש"אלה הם גשמי ברכה". ילדי הקיבוץ היושבים בכיתתי צוחקים ואומרים לי: "אילה, הכותנה מונחת בשדה מוכנה להישלח למנפטה והיא לגמרי נרטבת-  אז איך את יכולה להגיד שאלה גשמי ברכה?" אני מתנצלת ולומדת שעור מעשי ראשון בהוראה: אסור להשתמש אף פעם בקלישאות  נטולות בסיס עובדתי.

הפמיליאריות שמתקבעת ביני לבין תלמידי, אינה גורעת מסמכותי כמורה, אפילו לא כשהתלמידים מגיעים בבוקר לחדרי כדי להעיר אותי משינה עמוקה, כי השיעור הראשון התחיל בשבע ואני עדיין ישנה בשבע ועשרה. אני מאוד נבוכה ומסבירה להם בעיניים הלומות שינה, כי השעון המעורר לא צלצל, אבל תוך חמש דקות אני מתייצבת בכיתה ובגלל שאין צלצול בקיבוץ אני מושכת עוד קצת את השיעור ומצליחה להשלים את החומר הלימודי עד ארוחת הבוקר.

באותן שנים רחוקות זכו לחדר משפחה בגבת רק זוגות שכבר היו בהריון. כל שאר הזוגות המשיכו להתגורר בנפרד ואני שיבשתי את הרוטינה הקיבוצית המקובלת. הייתי נשואה, גרתי בחדר משפחה  ולא הייתי בהריון. אולי בגלל זה  כל פעם שחליתי בשפעת קלה ונעדרתי ליום יומיים מבית הספר, הייתה עוברת בקיבוץ השמועה שאני "בהריון עם בעיות וצריכה לנוח".

שנתיים גרתי בגבת ונפרדתי מהקבוץ רזה כלעומת שבאתי וזאת על אף שמנהלת ביה"ס דאז, חיצ'ה הזכורה לטוב, לקחה אותי פעם לשיחת נשים והסבירה לי "מכל הלב" למה כדאי לי להיכנס להריון. אבל לי היו אז תכניות אחרות  והילדים שלנו היו צריכים להמתין בסבלנות  ארבע שנים  תמימות עד שהרגשתי מוכנה וראויה להיות אימא שלהם.

מעניין איך הנוסטלגיה הסנטימנטלית שמגיעה עם הגיל, הופכת בקלות את מה שהיה פעם  סתם יום של חול לחלום פסטורלי מתוק.

תודה לחיה גרץ-רן ולציוריה הנפלאים שהחזירו אותי שוב אל ים השיבולים ואל ים הזכרונות.

ולסיום , הנה השיר הנוסטלגי על עמק יזרעאל "באה מנוחה ליגע" , מילים: נתן אלתרמן, מוסיקה: דניאל סמבורסקי.

watch?feature=player_detailpage&v=k2Y69eD-Cu8

מודעות פרסומת