הכול בגללי

מודה. אני אשמה. זה קרה רק בגלל שלא הפסקתי להתלונן. אמרתי שהוא התייבש,  אמרתי שכבר כמה שנים הוא חוזר על עצמו ואמרתי גם שזה בכלל לא דומה למה שהיה פעם. זכרתי שפעם הוא היה הרבה יותר רוחני, סוער, ובלתי צפוי. ברקים ורעמים היו חלק מכל פגישה מקרית. והיה נעים לי להשקיע בבגדים, להתאים בין הצעיף למעיל הצמר, ובין הכפפות לאפודה. אבל, מאז שהוא השתנה – אני אפילו לא טורחת ללבוש מעיל. ג'ינס ופוטר מספיקים בהחלט. הוא לא דורש יותר.

כשהגיעו אלינו אורחים מחו"ל , הם לא הבינו על מה אני מתלוננת. הוא מקסים. הם אמרו. נעים כזה  וחם. את פשוט לא יודעת להעריך את מה שיש לך. הם גם אמרו שהם מוכנים להתחלף אתי מתי שרק ארצה. טוב, לא צריך להגזים, אמרתי. אם תחליטי שכן- אין שום בעיה, רק תני צלצול ונחליף,  הם אמרו.

גשם בגינה האחורית. חורף 2012

חורפים חלפו ושנים עברו עד חורף 2011-12. זה חורף אמיתי, אמרתי לעצמי בנובמבר.  בדיוק כמו שאני זוכרת מהילדות. קר. גשום. אפור ורטוב. לבשתי מעיל צמר וצעיף קשמיר והיה לי ממש נעים לשחק אותה אירופה, עם האור הצפוני המסונן והקור היבש שחודר לעצמות.

שלוליות בשרון. חורף 2012

עציצים בגשם. חורף 2012

אחרי חודשיים של  שיניים נוקשות מקור וידיים ופנים יבשות מרוחות הצפון,  אחרי שהסוודרים המעקצצים מוירג'ין-וול והאפודות המלטפות מאנגורה מצאו את דרכם בזה אחר זה, ממעמקי הארון הנידח אל כיסוי גופי הרועד,  אחרי שעשיתי סיבוב על כל המעילים והצעיפים (כולל אלה שכבר מזמן התכוונתי למסור), אחרי שנמאס לי להספיג שלוליות מים מאדני החלונות, אחרי שמיציתי את כל מתכוני המרקים הנפלאים בבישול איטי, שמבעבעים ברחישה וממלאים את הבית בריחות של תשוקה בלתי נשלטת לקערת מרק מהבילה עם פרוסת לחם טרי וחם… רציתי שייגמר כבר. די. שייפסק הגשם. שייעלמו הרוח והקור. שתחזור השפיות החמימה לשגרת חיי.

גשם בגינה האחורית. מבט מחלון מרושת. חורף 2012

אבל הגשם הוסיף לרדת והקור המשיך לצבוט. ולרחש טיפות הגשם על החלון-  ירד לי פתאום האסימון.  כל הגשם הזה וכל החורפיות הזאת- רק בגללי. אני התלוננתי. אני קיטרתי. את מה שבקשתי -קבלתי. החורף של ילדותי חזר  אל חיי.

עכשיו קר לי. רטוב לי. ונמאס לי. די. עצרו. אני רוצה לרדת.  אני לא באמת התכוונתי. בסך הכל  קיטרתי קצת. לא צריך לקחת אותי בכזאת רצינות. אז מה אם אמרתי שהוא התייבש. אז אמרתי. שיין. ועכשיו כל מה שאני רוצה זה שתחזירו לי את החורף ההוא. חורף משעמם. חורף שבו כמעט כל הימים דומים. עשרים מעלות צלזיוס בצל. שמים כחולים. עננים בגובה רב ובינוני. פה ושם גשמים, אבל לא יותר מדי. בלי סערות גדולות. בלי קור צפוני מקפיא ובלי אור חיוור מסונן. רק שמש חמימה מלטפת, ועלים על העצים כל השנה. סוף סוף הבנתי כמה הוא מקסים.  זהו החורף הכי נפלא בעולם. החורף שלנו. חורף ישראלי.