You are currently browsing the monthly archive for ינואר 2012.
לפעמים אני נתקלת בתמונה שמספרת לי סיפור. הסיפור לא תמיד שלם. לפעמים יש לו התחלה ואמצע אבל אין לו סוף. לפעמים יש לו סוף אבל אין לו התחלה או אמצע. אני יכולה להשלים את החלקים החסרים בעזרת שפת הבגדים. זאת שפה שעוזרת לי להבין את פרטי הפרטים של הדמות: מצב כלכלי, מצב חברתי, אפילו מצב אישי. זה שבגדים יכולים לספר על תקופה – כולם מסכימים, אבל שבגדים יכולים לספר על מצב אישי? הרוב מפקפקים. אני טוענת שכן. ואם תסכימו – אני מוכנה להדגים.
ניסיתם פעם לתפוס רגע בקרניו? אל תנסו. זה בלתי אפשרי. עוד בטרם סיימתם להגיד 'רגע', וכבר הפך הרגע – לרגע שעבר. ומה בענין הרגע שלפני? הוא יכול להיות סתם עוד רגע. או רגע גורלי. שמציל חיים. או שמביא את הקץ.
איך נראה הרגע שלפני?
בנובלות היסטוריות תמצאו תיאור ארוך ומפורט של הרגע שלפני. החיים חולפים למול העיניים באפיזודה מרגשת עד דמעות. אבל בספרות הרגע שלפני הוא לא באמת בן 60 שניות. הוא פרק זמן קצר אבל בלתי מדיד. ומי שרוצה לתפוס את הרגע שלפני ולשמור אותו לתמיד בזיכרון, יכול לעשות זאת באמצעות מצלמה.
הנה לפניכם הרגע שלפני שנלכד בעדשת המצלמה שלי בדיוק כפי שהוא היה . לפני מה? לפני הגשם. אולי אפילו לפני המבול. ואולי רק רגע לפני שהמגבים החלו למחוק בסוליות הגומי שלהם את הרגע שלפני…
הרגע המדויק לפני הגשם. שימו לב לצבע השמים ולטיפות המים בקצה הימני העליון של השמשה.
השתקפויות. מילה כל כך משומשת. נדושה לעייפה. מה כבר לא העמיסו על גבה? פסיכולוגיה ופילוסופיה, אמנות וספרות, טבע וגם מטפורות מכל הסוגים והמינים. אבל יש בעולמנו גם השתקפויות אחרות. השתקפויות ללא משמעות. ללא מילים גבוהות וללא תיאוריות ניו-אייג'יות. כולה, אני והמצלמה שלי הולכים ביום גשם בין השלוליות. 'להוציא או לא להוציא את המצלמה?' אני מהססת. בסוף הוצאתי. הקלקתי. באתי הביתה והופתעתי ממה שיצא.
ארבע שנים עברו מאז פרסמתי את הפוסט הזה בXnet
והנה היום קבלתי במייל אישור לכך שההנחה שהנחתי לגבי מיקום ומועד צילום התמונות היה נכון. תצוגת האופנה הזאת התקיימה בקפה 'גינתי-ים' בשנת 1945 והדיווח על כך הופיע בעיתון 'פלסטיין-פוסט' בתאריך 18.7.45.
תודה רבה לקורא נתן קלמן שטרח לשלוח לי עותק מן הכתבה שהתפרסמה בעיתון 'פלסטיין-פוסט'.
תצוגת אופנה נשכחת מאוסף "ביתמונה"
סיפור בלשי על פענוח ההיסטוריה דרך תמונות
אני לא אוהבת סיפורי בלשים. גם לא סרטים. טוב, אולי חוץ מאלה של היצ'קוק,
כמו "מזימות בין-לאומיות", שכבר ראיתי לפחות חמש פעמים ועדיין אני במתח
בכל פעם שאני רואה את הסצנה שבה מטוס הריסוס מנמיך ורודף אחרי קארי גרנט
בשדה התירס.
כשאני חושבת על זה, העניין נראה קצת סכיזופרני. מצד אחד, אני מסוגלת בהחלט לנטוש
את המרקע בשלב הכי מותח בסרט ולעבור לקריאת מיילים בחדר העבודה או להכנת נשנוש
מושקע במטבח. מצד שני, אני חוקרת אופנה, ומה זה מחקר אם לא סיפור בלשי? הרי כל מחקר מתחיל עם
הנחת יסוד, תזה, שהיא בעצם סוג של חידה שבכדי לפתור אותה יש לאסוף הרבה מאוד אינפורמציה.
ככל שהאינפורמציה נדירה יותר – כך עולה ערכו של המחקר.
לפעמים המזל תורם לגילוי פרטים חשובים לגמרי במקרה ולפעמים גם אינטואיציה יכולה לעזור.
אבל חשוב מאוד לא לבנות על המזל ולא לסמוך על האינטואיציה, כי אז התוצאה עלולה להיות מעוותת.
הדרך לניצחון, כלומר לפתרון, תמיד רצופה כוונות טובות, אבל יש בה גם עליות וירידות, אכזבות
והצלחות. ורק עקשנים כפייתיים, כמוני, למשל, ממשיכים בה עד הסוף.
אבל כל מה שכתבתי עד כאן הוא רק ההקדמה לנושא שעליו אני רוצה לספר בפוסט זה.
והנושא הוא אוסף התמונות שנקרא "ביתמונה".
בגד ים של אלד מהספר "חליפות העתים" (ידיעות אחרונות, 1996) 
זהו מפעל אדיר של איש אחד, משוגע לדבר, נדב מן, האיש והביתמונה.
הוא נוסע קילומטרים רבים לארכיונים נידחים של צלמי עבר, או לבתים שיש בהם אוספי תמונות
נדירים, סורק את התמונות ושומר אותן בארכיון ביתמונה שבקבוץ מרחביה.
יש לו כבר אלפי תמונות שאותן סרק ואת חלקן אולי כבר ראיתם באתר זה. הבעיה עם אוספים
מסוג זה היא שבמקרים רבים אין פרטים על האנשים או על המאורעות המצולמים ולפעמים אפילו
שנת הצילום לא ידועה.
כדי להפוך את הצילומים האלה למסמכים היסטוריים יש להשלים פרטים אלה.
נדב שלח לי כ-30 צילומים מאוסף ביתמונה, שצולמו על ידי מיקו שוורץ ז"ל ואשתו, טרודי.
בצילומים מופיעים דגמים מתצוגת אופנה בארץ-ישראל. הפרטים לגבי הצילומים האלה לא היו ברורים.
טרודי זכרה שהם צולמו בקולג' "אל איברהים" בירושלים, בשנת 1944.
התבוננתי בצילומים עשרות פעמים עם ובלי זכוכית מגדלת. באינטואיציה ראשונית נראה היה לי
כי הדגמים שבצילומים אינם דגמים של תלמידי קולג' אלא של יצרנים מקצועיים, וזה בגלל
שאיכות התפירה ומסחריות הדגמים לא מתאימה לסגנון עבודתם של תלמידי קולג'.
היו לי ספקות גם לגבי הלוקיישן. זה לא נראה לי כמו חצר של קולג' ירושלמי.
באחת התמונות הבחנתי במודעה תלויה בצד ימין שעליה מודפס "תערוכת אופנה בקפה גינתי-ים".
ידעתי כי "גינתי ים" היה בית קפה ידוע בתל-אביב בשנות ה-40.
ואכן מצאתי תמונה של המקום בקטלוג התערוכה "בתי קפה בתל-אביב" שאותו כתבה האוצרת,
חברתי, בתיה כרמיאל. השוואה בין הלוקיישן של תצוגת האופנה שבצילומים לבין קפה "גינתי-ים"
העלתה שזה אותו הלוקישן בדיוק. כלומר, תצוגת האופנה לא נערכה בקולג' "אל אברהמיה"
שבירושלים המזרחית אלא בקפה "גינתי-ים" שבתל-אביב.
המשכתי להתבונן בתמונות וגיליתי שבאחת התמונות מופיע קו חוף עם סירת מפרש, וזה כבר
אישרר את ההנחה שלי שתצוגת האופנה המצולמת לא נערכה בירושלים.
הלאה. באחת התמונות מופיעה דוגמנית בבגד-ים. הדוגמנית נראתה לי מוכרת, חיפשתי צילומים שלה
בספרי "חליפות העתים" (ידיעות אחרונות, 1996), ואכן מצאתי אותה מדגמנת עבור "אלד" בשנת
1942 בגד-ים שנראה דומה מאוד לבגד הים שמופיע בתמונה.
יכולתי לקבוע על פי הדגמים שהם יוצרו בתקופת מלחמת העולם השנייה. יכולתי לזהות בהם
את סגנון ה"תועלת" שהיה נהוג בארץ ישראל בין השנים 1942-1946 ושאילץ את יצרני
ההלבשה בא"י להשתמש בכמות מינימלית של בד ליצירת כל דגם.
נתון שבולט לעין הוא שהגברים שבקהל לבושים במכנסי חאקי באורך הברכיים ובחולצות חאקי וכן
בנעליים חצאיות (כך נקרא דגם נעליים זה באותה תקופה) וגרבי ברך, לפי זה יכולתי לקבוע כי אכן
התקופה היא תחילת עד אמצע שנות ה-40.
לסיכום, הגעתי למסקנות אלה:
הדגמים אינם של תלמידי הקולג' "אל איברהימיה" (זה שמו הנכון של הקולג' במזרח ירושלים,
שנסגר בשנת 1948) אלא של יצרנים תל-אביביים.
הדגמים לא צולמו בחצר הקולג' בירושלים, אלא בתל-אביב, בקפה "גינתי-ים".
התצוגה נערכה בין השנים 1942-1946 ונקראה באותה תקופה "תערוכת-אופנה".
שלחתי לנדב מן את המסקנות האלה והוא אמר שלדעתו אני צריכה לעבוד במחלקת הבילוש של
משטרת ישראל. לי נראה שהמשטרה מסתדרת גם בלעדי, אבל אם במקרה יש למישהו תמונות
משפחה ישנות הקשורות לאופנה בארץ-ישראל – אתם מוזמנים לשלוח אליי ואני מבטיחה לעשות
כמיטב יכולתי כדי לפענח את הפרטים הרלבנטים.
אתם, מצדכם, תוכלו לתרום בכך להרחבת המאגר ההיסטורי של תמונות ארץ-ישראל.
שתפובשביל להנות מבית חם- צריך להגיע מבחוץ רטובים ורועדים.
בשביל להנות ממרק חם- צריך גשם על החלון ובטן ריקה.
בשביל להנות מכתיבה- צריך להרגיש מוכנות וכיף.
בשביל להנות מצילום- צריך מצלמה ממושמעת ונוף משמעותי.
הנה התצלומים שהעליתי:
מבט לגינה דרך הזכוכית הרטובה
בפוסט הקודם הצגתי את הצילומים שצילמתי במצלמת המיני שלי בפתיחת התערוכה "ללא פוטושופ" והיום קבלתי ממולה את הצילומים שצילמו הצלמים המקצועיים עם המצלמות הענקיות שלהם. מתוך עשרות הצילומים, בחרתי להביא לכם שני צילומים . של דוגמניות העבר אז ועכשיו. האפיזודה הרגעית הזאת עוררה בי מחשבות על הזמן שחולף. אז הוספתי בסוף עוד כמה ציטוטים על משמעות הזמן .
פנינה רוזנבלום אז ועכשיו
ביום שבת, 21 בינואר , 2012, בשעה 11:00 נפתחה התערוכה הרטרוספקטיבית "ללא פוטושופ" של מולה עשת ב"גלריה מאירוב" בחולון. הגלריה הלא גדולה הייתה מלאה עד אפס מקום באושיות אופנה של פעם. ביניהן בלט חלקן הנכבד של דוגמניות העבר. כל מי שצולמה אצל מולה אי פעם באה לעשות לו כבוד. לא את כולן זיהיתי. הזמן, אתם יודעים, לא עושה חסד עם כולן. אבל, הגובה והבלונד השתמרו יפה, וגם עקבי הסטילטו עשו את שלהם. ברשימת המברכים הארוכה (שגם אני הייתי בתוכה) נאמרו מילות שבח רבות למולה, שהצילומים שלו משמשים תיעוד רב ערך לאופנה הישראלית משנות ה- 60 ועד שנות ה- 80, חלי גולדנברג קראה רשימה מפוכחת ורגישה שכתבה, וכולם , התנשקו, התרגשו, שתו ופיטפטו.
קארין דונסקי (מימין) וחלי גולדנברג (באמצע)
הטלוויזיה דפקה נוכחות מרשימה עם מצלמות ענק, ואני עם מצלמת המיני שלי נראינו קצת אאוטסיידרים. אבל בכל זאת הצלחתי לצלם כמה תמונות למזכרת. הנה הן לפניכן.
אני מברכת (וגם מוכרחה טיפול בפוטושופ)
על הקיר צילומים של מולה בשחור-לבן
בימים אלה מלאו חמש שנים למותה של חברתי, ריקי בן-ארי ז"ל. ריקי הייתה אמנית משכמה ומעלה. האיורים שלה עשו לדור שלם, בשנות הששים, קורס למידה מרחוק. פשוט אי אפשר היה להתעלם מהאיורים המקסימים שלה: דמויות דקיקות מעוטרות עיגולים קטנים על הלחיים, עיניים מאופרות בשחור, לפעמים נטולי גבות, שיער מסוגנן במגוון תסרוקות וקו זורם.
יכול להיות שלא תאמינו. גם אני חשבתי בהתחלה שזאת מתיחה. אבל, בנות, תקשיבו טוב (מצטערת זה רק לבנות)…אם אתן רוצות לרזות – כדאי להתחיל לכתוב! כתיבה שווה הרזיה. ואת זה לא אני המצאתי באחד מרגעי התסכול, כשהמילים מסרבות להתחבר וה'שטוחים' נמצאים בהישג יד, אלא אני נתלית פה על אילנות גבוהים, גבוהים מאוד אפילו.
ארוחת מילים נטולת קלוריות
כשהייתי ילדה קטנה אהבתי את הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה", שנשמע בערך כך: ילדה קטנה מקבלת מאמא שלה שמלה חדשה לשבת ומשתדלת מאוד לשמור עליה נקיה. היא פוגשת בדרך איש זקן שסוחב בקושי על גבו שק פחמים ונחלצת לעזור לו. כשהוא נעלם מהעין מגלה הילדה ששמלת השבת שלה התלכלכה מהפחמים. היא עצובה מאוד ובוכה על השמלה המלוכלכת… ואז שולח הירח קרני אור אל השמלה שלה וכל כתם פחם הופך לכתם אור. את הסיפור כתב יצחק דמיאל בשנות השלושים של המאה העשרים, והוא פורסם בשבועון "דבר לילדים" וגם הוצג בשנות ה- 70.
הציור הנאיבי שעל כריכת הספר המקורי
אבל כיום, הסיפור שפעם אהבתי, נראה תלוש לגמרי מהמציאות. מוכרי פחמים עברו מן העולם, הדמות של חנה'לה מופרכת לחלוטין, והנרטיב תמים עד פתטי. ואם הסיפור אמור ללמד ילדות קטנות על עזרה לזולת, אז אני לא בטוחה שזאת הדוגמא הכי מוצלחת. בימינו, ילדות שהולכות אחרי איש לא מוכר ועוזרות לו לסחוב שק, צריכות שיחת הבהרה מידית מאמא או מאבא על הסכנות שאורבות לילדות קטנות שנענות לגבר בלתי מוכר… לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 