You are currently browsing the monthly archive for מרץ 2012.
כן. אני יודעת שזה בנאלי לכתוב פוסט על אביב.
אז אני לא אכתוב. לא השנה.
אבל…
מה? מה אבל? מה רצית להגיד? שיש השנה אביב משגע? שאין דברים כאלה ?
כן. אני יודעת.
כן. גם אני יודעת שתוך שבועיים לא יישאר זכר לכל היופי הזה. חמסין אחד והכול נעלם.
אז למה לא…כל זמן ש…
או.קיי. שיהיה.
הנה כמה צילומים שצילמתי היום.
האביב חוגג בכל מקום. מתפרץ במקומות הכי לא צפויים.
בבתים הכי מכוערים. בסביבה הכי מוזנחת.
אביב בפחי הזבל.
אביב בין הקירות המתפוררים.
אביב על יד הפילר העקום.
ואביב בנשמה…
אם יש מישהו שעדיין זקוק להוכחה כי אופנה היא אמנות לכל דבר – אני ממליצה לו לבקר בתערוכה "קו הגבול" של דניאלו פאלילו, שמוצגת עתה בבית העיר בתל-אביב. קו הגבול של פאלילו עובר בין אופנה לאמנות, בין הומור מקאברי לאפוקליפסה מורבידית, בין כדורגל לגולגולת אנושית ובין עולם מסוכסך לבין המלחמה הבאה.
מדים לקבוצת הכדורגל של בני יהודה בעיצוב דניאלו פאלילו
התערוכה המרשימה המוצגת בחלל הכניסה של בית העיר מורכבת מבגדים ענקיים, שכמעט כולם גזורים בגזרת טי אחידה, והם מוצגים על גבי דחלילים מעץ. לדחלילים יש גולגלות ולגולגלות יש שיער צבוע בתסרוקת נשית. לפעמים יש להם כדורים מעוטרים בכתמי צבע במקום גולגלות וההחלפה בין השניים מרמזת שאין הבדל גדול בין גלגולת אנושית לכדורגל. הבגדים הגדולים הם גרפיים מאוד ויש בהם איזה ניקיון המאפיין עיצוב פיני, שמזכיר במידת מה את בדי הדקורציה של "מרימקו" משנות השבעים של המאה שעברה. לקרוא את המשך הרשומה «
בשבת האחרונה 24 במרץ, התקיים בביתנו אירוע בית היוצר. זו השנה השלישית שאנחנו משתתפים באירוע הנערך מדי שנה בכפר-סבא, כשבועיים לפני חג הפסח. דני מציג ציורים שלו ואני מציגה תכשיטים. יום לפני האירוע דני תלה את הציורים שלו על הקירות ואני הנחתי את התכשיטים שלי על שולחן האוכל. בגלל שמשטח התצוגה היה שולחן האוכל, החלטתי ללכת עם זה עד הסוף והצגתי את התכשיטים שלי בתוך צלחות.
מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרים, וכמו כל תולעת ספרים זללתי מכל הבא ליד. בטבריה של שנות החמישים, הייתה בשכונתנו, קרית-שמואל, ספריית השאלה אחת, קטנה, שהייתה פתוחה רק פעמיים בשבוע: ביום שני וביום חמישי מ- 16:00 ועד 19:00. הספרייה הייתה ממש קרובה לביתנו, אבל בין הבית לבין הספרייה השתרע שדה קוצים גדול, שהיה מסוכן לחצות אותו ברגל, בחורף בגלל הבוץ הטובעני, ובקיץ בגלל הנחשים. לכן, הייתי צריכה ללכת לספרייה בדרך עוקפת שארכה הרבה יותר זמן. לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג שלי שמח לארח בפעם הראשונה בתולדותיו (כאן נכנס קטע הפתיחה לסמפוניה החמישית של בטהובן) את כפיר לב-סיני עם הפוסט המסקרן שלו על פו-אר.
אבל יש שני דברים שאנחנו צריכים לברר כבר מהתחלה:
- מי זה כפיר לב-סיני?
- מה זה פו-אר?
אני נותנת לכפיר להציג את עצמו: אני בן 32 ויש לי 3 ילדים מדהימים (איך לא?). החלטתי לפתוח אתר על אבהות כי הבנתי באמת עד כמה התפקיד הזה הוא המשמעותי ביותר בחיי. עם זאת שמתי לב שרוב האבות שאני מכיר אינם מעורבים בחיי המשפחה שלהם כמוני ולכן, הם, והילדים שלהם והאישה שלהם מפסידים את העיקר בחיים – המשפחה. בנוסף לכך שהחברה רואה באבא משקיען, יצור מופלא ונדיר היא גם משדרת לו שבאמת לא זה היעוד שלו, ולא על פי זה נמדדת ההצלחה שלו בחיים. ובקיצור לאבות יש מצוקות וחוויות שונות משל אמהות ואף אחד לא כותב על כך. אבות הם בעיקר יצורים שנוהגים לא לדבר על כך.
האתר שלי הוא מקום בו מדברים על כך ולכן הוא נקרא "מדברים אבהות".
תוכלו למצוא באתר: שאלות, נסיונות למצוא פתרונות, מחקרים ונושאי חקיקה שונים בתחום, וכמובן, אני מזמין אבות להשתתף ואף לכתוב לאתר. המסר שלי לעולם הוא פשוט: אבות אמיצים לוקחים החלטות אמיצות – היו מעורבים בחיי המשפחה שלכם!
כמו כן אני עוסק בתחום מרתק שנקרא שיווק באינטרנט, כולל קידום אתרים של חברות ועסקים בינוניים עד גדולים.
אז עכשיו שאתם כבר יודעים מיהו כפיר לב- סיני, בואו נקרא מה שיש לו להגיד על פו-אר: לקרוא את המשך הרשומה «
אלינו בוא והתהלך פה/ במקלך ובסלך
גדול השוק אין איש מולך בו/ כולו שלך, כולו שלך (שיר השוק/ נעמי שמר)
נתחיל בזה שאני אוהבת שווקי אוכל. לא כל כך בשביל לקנות , כמו בשביל להביט מסביב ולקלוט את הצבעים, הצורות ובמיוחד את האופי של האנשים . אחד השווקים שאני אוהבת במיוחד הוא Marché du Pont de l'Alma ברובע ה-16 בפריס (avenue du Président Wilson) ממש מול המוזיאון לאמנות מודרנית Palais de Tokio ומרחק דקה הליכה ממוזיאון האופנה Palais Galliera. להסתובב בשוק הזה – זה קודם כל תענוג לעיניים. כל מיני ירקות מיוחדים שלא יצא לי לפגוש מעולם, 20 סוגים לפחות של תפוחי אדמה בצורות ובצבעים מפתיעים, כרוב שנראה כאילו יצא מציור פלמי מהמאה ה-17, חמוציות- דובדבנים- אוכמניות- ומיני גרגרי יער בטעם שגורם לבלוטות הרוק לעבוד שעות נוספות, תבלינים נדירים שבשביל קמצוץ מהם צריך לשבור תכנית חיסכון, וגם תבשילים מוכנים לאכילה שהיו מנצחים בכל תחרות שפים.
אדום וחריף בשוק מחנהיודה
" אין טיולים מאורגנים אל האושר"- אמר ולדימיר נבוקוב, הסופר שידע כמה דברים על לוליטות שאני ואתם אולי לא יודעים. רק מה? לא בטוח שהוא צדק. הנה, דווקא השנה בפורים, החלטנו לצאת לטיול מאורגן לירושלים, במסגרת משפחתית. כולה, התכוונו להביט בבתים המיוחדים בנחלאות ובהמשך לטעום כמה ביסים במסעדות ובדוכנים של שוק מחנה יהודה, אבל בדרך לשם, כך פתאום, בכלל מבלי להתכוון, פגשנו את האושר.
הפוסט הזה הוא פוסט פורימי ולכן הוא יהיה יותר ויזואלי מטקסטואלי. הטריגר לפוסט: מספר צילומים מפתיעים ששלח אלי מולה עשת ובהם מופיעים כמה אושיות בתחפושות פורים, אי שם בתחילת שנות השמונים.
בין המצולמים: אלבר (שאז עוד קראו לו אלברט) אלבז, מחופש לליצן. יובל כספין, שנראה כמו שחקן במחזמר Hair, דורין פרנקפורט- כליצנית עצובה, תמי בן-עמי ז"ל שהיתה אז צעירה כל כך וגם אסנת וישינסקי, אילנה אביטל ועוד כמה סלבס שאז עוד לא קראו להם ככה.
אלבר אלבז מחופש לליצן
אתם מכירים מישהו שלא אוהב את חג הפורים? כנראה, שאין הרבה. כי בינינו, כמה חגים תמצאו במסורת היהודית שהם חפים מקללות ואיחולי שמד? כשאני חושבת על זה, מתבררת לי העובדה הפשוטה: כשאנחנו רוצים לברך את עצמנו, אנחנו מקללים את אויבינו! אתה הבנת את זה ברוך? ובדיוק על זה אמר אוסקר ויילד "האדם אינו יכול להיות זהיר מדי בבחירת אויביו" שזה כמעט אותו הדבר, רק יותר תרבותי.
העיתון של אתמול נחשב בדרך כלל למשהו חסר ערך, שעבר זמנו. מה שהיה אתמול כבר לא רלבנטי להיום ובטח שלא יהיה רלבנטי למחר. נכון? אז זהו שלא. יש מקום אחד בעולם, שבו אפשר לקרוא עיתון משנת תרפפ"ו ולגלות שהוא אקטואלי להפליא לשנת 2012. רוצים לנחש איפה? אני מניחה שאין צורך. יחסי יהודים-ערבים, יחסי דתיים-חילוניים, יוקר הלחם/ הקוטג'/ הדלק…נושאים שתקועים בעיתונים שלנו כמו מסמר בלי ראש. האנשים בכותרות, אלה שפעם לא היה להם תחליף- כבר התחלפו מזמן, אבל הסוגיות שדנו בהן אז- נשארו ללא שינוי.
ועל זה אפשר בהחלט לכתוב פוסט. אבל לא את הפוסט הזה. כאן אני רוצה להראות לכם איך העיתון של אתמול יכול להיות השמלה של מחר. האירוע: החומר שממנו עשויות המילים. המקום: קניון G בבניני You. הנושא: פרויקט משותף של מוסף גלריה ועיתון הארץ עם הפקולטה לעיצוב בשנקר. התוצאה: משובבת לב.
הנה התמונות שצילמתי בתערוכה. כל מילה מיותרת.
המילים שעבר זמנן- חוזרות בגדול
הבלוג של אילה רז 