דווקא עכשיו, כשמשכית עושה קאמבאק ביצירותיה של שרון טל (עם סטף ורטהיים ורות דיין ברקע) אני  רוצה להכיר לכם את המותג "נולה" – שהוא תוצאה של שיתוף פעולה מיוחד במינו בין שתי נשים יוצרות, זיוה אפשטיין ודיאנה ברויטמן, שהחיבור ביניהן מבוסס על  אהבתן המשותפת  לחוטים, לאריגים וליצירת בגדים באריגת יד.

השוואה בין נולה למשכית לא תמצא חן בעיני זיוה ודיאנה, שהדגישו בשיחה אתי יותר מפעם אחת שהן לא רוצות להיות משכית. אבל  אני לא מתכוונת למשכית ההיסטורית של שנות החמישים שאופיינה בסגנון אתני והייתה יותר קראפט מאשר אופנה, אלא למשכית של שנות הששים-תחילת השבעים, שבאה לידי ביטוי ביצירותיה הנפלאות של פיני לייטרסדורף, שנוצרו מתוך שיתוף פעולה כמעט סימביוטי בין יוצרי האריגים לבין המעצבת. לקרוא את המשך הרשומה «

קולין מק דואל  טוען שההיסטוריה של הנעל מקבילה לזאת של הבלי הדמיון האנושי וסוניה באטה, מייסדת מוזיאון הנעליים בטורונטו, אומרת שהנעליים הן המפתח להבנת הזהות האנושית.

בכמה מ"קופסאות הזמן" שלו הטמין אנדי וורהול נעליים משנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה העשרים, כדי לתת מושג לדורות הבאים איך נראו החיים באמריקה בתקופות אלה. הבחירה בנעליים כחפץ המגדיר תקופה אינה מקרית, שכן הנעליים הן עדות אילמת למאורעות ולהלכי רוח והן יכולות לספר המון על אנשים ועל חברה.

לקרוא את המשך הרשומה «

העוזרים הנאמנים של סטטיסטיקות WordPress.com הכינו דוח שנתי לשנת 2013 עבור בלוג זה.

הנה תקציר:

אולם האופרה בסידני יכול להכיל 2,700 איש. בבלוג הזה ביקרו בערך 28,000 פעמים בשנת 2013. אם הבלוג היה אולם האופרה בסידני, הוא היה מוכר את כל הכרטיסים לבערך 10 הצגות כדי שיצפו בו אותה כמות אנשים.

לחץ כאן כדי לראות את הדוח המלא.

השלג שיורד עכשיו בירושלים מחזיר אותי אל זכרונות שלג פרטיים מזמנים אחרים

תמונת הפרופיל של ayalarazהבלוג של אילה רז

שרון בשלג

זיכרון השלג הראשון מחזיר אותי לשנת 1950. בוקר חורפי וקר בטבריה של ילדותי. אני פותחת את הדלת אל החצר, ומרגישה משהו שונה. לובן מוזר מכה בעיניים וצריבת קור מעקצצת באף.

שלג? אני לא לגמרי בטוחה…כן, שלג! אני יודעת פתאום. נזכרת בספר 'פצפונת ואנטון' של אריך קסטנר. רואה את פצפונת יוצאת אל השלג בלילה קר, כשהיא מחופשת לילדה עניה, בשביל לקבץ נדבות. מקום אחר. ארץ זרה. כמה מפתיע לגלות שכל הספרים שקראתי בילדותי, התרחשו במקומות רחוקים, מושלגים וזרים. ופתאום. כאן אצלנו, בחצר.  שכבה לבנה ופריכה נחה ברכות על עלוות הברושים, על התאנה העירומה, על ענפי הלימון שבגינה. מחפה את שביל הבטון האפור, המוליך אל הבית, בשמיכת מוך צחורה ואוורירית.

View original post 487 מילים נוספות

איך אומרים בעברית: ?Bad, worse, worst   רע, גרוע, מכה?  האמת היא שלא ממש משנה איך אומרים את זה בעברית, אבל ההבדל בין רע לבין מכה מורגש באופן ברור מאוד כשזה קורה אצלך בבית.

אקדים ואומר שכל רע הוא יחסי, ממש כמו שכל טוב הוא יחסי, וזאת הקדמה מחוייבת המציאות לסוג כזה של פוסט שעלה על דעתי ממש ברגע זה ואני כבר מעלה אותו על הכתב.  לא מדובר כאן בדיני נפשות חלילה וחס, לא במכת טבע, ולא בבעיות בריאות, הכל בסדר תודה לאל חמסה-חמסה-חמסה. אז קחו את זה בפרופורציה. כולה שיפוץ בחדר האמבטיה.

אמנם את המשפט "ביתי הוא מבצרי" לא אני המצאתי, אבל נשבעת לכם שהייתי ממציאה את זה לגמרי לבד, אם אף אחד לא היה מקדים אותי בענין.  למה? כי כשאני בבית, אני רוצה להרגיש פרטיות. אני לא רוצה שאף אחד ייכנס אלי מתי שבא לו ולא רוצה שאף אחד יעשה אצלי בבית ככל העולה על רוחו. וזה כולל בעיקר, אנשים שאני לא מכירה…

חדר השינה בזמן השיפוץ

חדר השינה בזמן השיפוץ

לקרוא את המשך הרשומה «

מאז שאריק איינשטיין הלך, אני באבל. אני לא מתאבלת רק על אריק. אני מתאבלת על מותה של תקופה. אותה תקופה נפלאה שהייתה לי הזכות לגדול בה. התקופה של ארץ-ישראל היפה.

היה זה ג'ון קנדי שאמר בתחילת שנות ה-60 : "אל תשאל מה אמריקה יכולה לעשות בשבילך- שאל מה אתה יכול לעשות למען אמריקה". המשפט הזה, שעליו גדלנו, אני ובני דורי, הרבה לפני שנאמר על ידי קנדי, היה המציאות של חיינו, ולא היינו צריכים  מישהו  שיזכיר לנו את זה. בשנות השלושים-ארבעים-חמישים המוטו הזה היה תלוי מעל ראשנו ככרזה בלתי נראית בכל מקום שבו היינו: בבית. בבית הספר. בתנועה. בקיץ הלוהט בלי מזגן. בחורף הרטוב עם הבוץ והשלוליות. באביב עם הכלניות בעמק ובהר ובסתיו המלנכולי עם הלילות הארוכים העצובים …

ayala1

לקרוא את המשך הרשומה «

בעוד כמה ימים נדליק נר ראשון של חנוכה ונאכל סופגניות מיני שיאפשרו לנו גם לשמור על הדיאטה וגם לקיים מצווה. אולי גם נשיר "מעוז צור ישועתי" מבלי להבין את המילים שממילא לא הבנו אף פעם ומבלי להיכנס לאווירה הדרמטית שאפיינה את חג החנוכה בימים שאני הייתי ילדה.

היום חנוכה הוא חג משפחתי, אבל בילדותי הוא היה חג לאומי. בימים שלפני קום המדינה, עדיין לא היו לנו יום זיכרון ויום עצמאות – וחג החנוכה מילא את מקומם כחג הגבורה, המלחמה הצודקת והניצחון המוכרח לבוא. חגיגות ענקיות נערכו בבתי הספר והחלק המרכזי שבהן היה המסכת שבה הודגש ניצחון המעטים על הרבים. אנחנו הזדהינו כמובן עם המכבים ושרנו בקול רם את שירו של לוין קיפניס על פי האורטוריה של הנדל:

מכבים אנחנו,
דגלנו רם, נכון,
ביוונים נלחמנו
ולנו הניצחון

להיות מכבי נחשב אז הרבה יותר מלהיות יווני למרות שכובע הקרטון והשריון המצופים נייר זהב מבריק, של היוונים, היו הרבה יותר מרשימים מהלבוש האקלקטי של המכבים, שכל אמא אילתרה מסדין ישן שהיה בבית. אבל העיקר בחג החנוכה היה האור. כי חנוכה נחשב לחג האור,  לא במובן הניו-אייג'י של ימינו, אלא במובן התמים של אז.

באותן שנים רחוקות, כשאני הייתי ילדה, האור של הנרות היה יותר מורגש ויותר מרגש, ואני נשבעת שלא רק הנוסטלגיה מדברת מגרוני. הבתים בישראל של שנות הארבעים היו מוארים תמיד באור עמום, כדי שלא לבזבז חשמל, והאור בנורות הלהט של אז, היה יותר צהוב וחמים. על הרקע הזהוב-עמום הזה אור הנרות נראה זוהר פי כמה ואם אתם זוכרים את האווירה בסרט "חנה ואחיותיה" של וודי אלן – תוכלו לדמיין בקלות את האור ששרר בדירות הקטנות, הצנועות  והחמימות של שנות הארבעים והחמישים.

טקסטורה של שלכת

טקסטורה של שלכת

לקרוא את המשך הרשומה «

לכל אחד יש חלום על מקום. החלומות שונים זה מזה ממש כמו שהחולמים שונים זה מזה. אחד מפנטז על איי גלפגוס, שם יוכל לראות פינגווינים וכלבי ים ולהרגיש לבד בעולם, אחר מפנטז על העפלה על האוורסט בקור מקפיא רק כדי לראות את הזריחה מעל אחת הפסגות המושלגות ולהוכיח לעצמו שהוא עשה זאת. כמו שכל אדם הוא תבנית נוף מולדתו- כך גם כל חלום הוא תבנית גיל, מצב כלכלי, חינוך ונסיון חיים.
החלומות שלי על מקומות אחרים- הם לא אקזוטיים, לא נועזים ולא מרחיקי לכת. לא כרוכה בהם סכנת חיים ואין בהם בעלי חיים נדירים או דממה מושלגת. החלומות שלי הם אורבניים. ערים סואנות. אנשים זרים. תערוכות מעוררות דמיון וארוחות מעוררות חיך.
חלום אחד כזה התגשם לי השבוע, יותר במקרה מאשר בתיכנון מושכל.
צירוף הנסיבות הביא אותי לגור במשך שלושה ימים בתוך חלום אורבני. מעוצב, יפיפה, מעורר חושים וממוקם בצנטרום של הפיילה.
הכוונה המקורית היתה לערוך ביקור נוסטלגי ברוטרדם, העיר שבה גרנו בתקופת לימודינו במשך חמש שנים. רצינו לגור קרוב ככל האפשר לדירה הצנועה שבה גרנו אז, בסוף שנות הששים ותחילת השבעים, המקום הכי קרוב לדירה ההיא היה ההילטון, המלון שנשקף אז מחלון המטבח שלנו, אבל מכיוון שהמחיר היה בשמיים, חיפשתי אלטרנטיבה והודות לאלוהי האינטרנט, הייתה לי הארה. לגור בדירה שכורה במקום בבית מלון.
נסיון עם דירות שכורות כבר היה לנו ממקומות נחמדים בפריס, ברלין וניו-יורק, אבל לשני לילות? זה פרק זמן קצר מדי שלא תמיד ניתן להשגה.
העקשנות והסקרנות הבלתי אפשריות שלי הביאו את האופציה המסקרנת: דירת סטודיו במרכז רוטרדם, שתי דקות מהבית שבו גרנו פעם, במרכז השוקק של רוטרדם,
הצילומים של הדירה באינטרנט נראו יותר מדי טוב בשביל להיות אמת, ואני כבר צברתי מספיק נסיון בפענוח תמונת חדר שצולמה מזווית מחמיאה במיוחד שכל דמיון במציאות בין הצילום למקור הוא מקרי בהחלט.
אבל הפעם זה נראה שונה: שטח הדירה היה אמור להיות 45 מטר, שאיך שלא תסתכלו על זה- זה מספיק גדול, מטבח מצוייד, והעיקר דירה חדשה לגמרי שזה עתה הושקה. לא רציתי לפתח ציפיות מרחיקות לכת, אבל הייתי סקרנית מאוד.
מה שראינו כשפתחנו את דלת הדירה עלה בהרבה על כל דמיון.
דירה בקומה האחת עשרה, הממוקמת במרכז העיר, כל כך חדשה שעדיין היה באוויר ריח של צבע טרי. מוקפת חלונות שקופים בגובה כל הקיר משלושה צדדים, מעוצבת עד הפרט האחרון שיצא ממגזין עיצוב 2013 והכול מתוצרת Allessi הנחשבת לטופ דיזיין.
השהות בדירה הזאת היתה חוויה שלא תישכח. לראות את השקיעה מהקומה ה-11 יורדת לאט לאט על העיר, לראות את הבוקר עולה בדמדומי השחר המבהירים בהדרגה. חוויה שלא מהעולם הזה, מה עוד שנגד כל הסיכויים גם קבלנו מזג אוויר בהיר שהגדיל את הראות עד קצה האופק.
עכשיו, אתם בטח תרצו לדעת מה המחיר של מקום בגן עדן לשני לילות- נכון? ובכן, גם זה יבוא בהמשך עם הפרטים הרלבנטיים.
ועכשיו ניתן את רשות הדיבור לתמונות…

20131116-093635.jpg

20131116-093701.jpg

20131116-093719.jpg

20131116-093737.jpg

20131116-093812.jpg

20131116-093833.jpg

20131116-093859.jpg

20131116-093919.jpg

20131116-093941.jpg

20131116-093957.jpg

שוב ברוטרדם. שוב מהלכת בליינבאן, איזור החנויות המודרני שנבנה אחרי מלחמת העולם השניה. שוב מביטה אל הבית שבו גרנו פעם, כשהיינו סטודנטים והורים צעירים לילדה קטנה ולתינוק שזה אך נולד. שוב התחושה המוכרת של להניח כובע על הראש ולהתבונן בראי…רק שבמקום פנים צעירות ורעננות של סטודנטית לעיצוב אופנה באקדמיה לאמנויות יפות- מחזירה לי מבט אישה אחרת שהנעורים הם ממנה והלאה. רוטרדם הזכורה לי משנות ה-70 של המאה הקודמת שרק התחילה אז בתהליך השיקום אחרי ההרס והחורבן שזרעו פה הגרמנים נראית היום בנויה לתפארת. באיזורים שהיו אז שטחים ריקים- עומדים היום בתי קומות והתחושה האורבנית מתחזקת עם על צעד שצועדים במרכז העיר שבו גרנו פעם.
תרבות הצריכה מעפילה כאן לרמות שלא קיימות בכלל בארץ. חנויות המזון שופעות מיני מזונות מכל העולם שכוללים מאות סוגי לחם, עשרות סוגי נקניק, ארוחות קפואות, ירקות חתוכים ומוכנים בכל גודל, הרכב וצורה. מעולם לא נראה לי המערב כה דקדנטי ומעולם לא חשבתי שלחם, אותו מוצר צריכה בסיסי, יכול להופיע בחמישים גוונים של אפור (סליחה, חום)…
עכשיו כבר אווירת קריסמס בחנויות והשפע ממש מנקר עיניים. דקדנטיות כבר אמרתי?
והנה התמונות שהעלה האייפון. חגיגת שפע או סוף עונת התפוזים? תחליטו אתם…

20131114-152437.jpg


20131114-152502.jpg

20131114-152514.jpg

20131114-152532.jpg

איך שיר נולד אתם כבר יודעים. יונתן גפן סיפר  על זה באחד משירי "הכבש השישה עשר". אצל גפן, שיר נולד כמו צחוק שמתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה. כמו תינוק  שמתחיל ללכת לבד. ובציטוט מדוייק זה הולך כך: "מחבר שלוש מילים, מחמם על אש קטנה ורץ מהר להביא בצל מהשכנה. מוסיף שני חרוזים, קצת פלפל, קצת מלח,  מערבב שלושה כבשים וזורק קובייה של קרח".

ואיך נולד ספר הילדים שלי "הנעליים המופלאות של טולי"? תתפלאו. בכלל לא כמו שיר.

הספר "הנעליים המופלאות של טולי"

הספר "הנעליים המופלאות של טולי"

לקרוא את המשך הרשומה «

תמונות אישיות

לוח שנה

ינואר 2026
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הצטרפו ל 128 מנויים נוספים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו ל 128 מנויים נוספים

my photos

לא נמצאו תמונות Instagram.

ארכיון