You are currently browsing the monthly archive for מרץ 2021.

קיץ 1955, לילה נטול ירח בטבריה הקטנה של ילדותי. המון כוכבים מנצנצים בשמיים: גדולים, קטנים ואפילו זעירים, ביניהם כאלה שממש קשה להבחין בהם: רגע הם נצפים ורגע נעלמים. אני מביטה בשביל החלב המורכב מריבוא רסיסי אור. אני אוהבת את צירוף המילים ״שביל החלב״ ומדמיינת את הפיות הענוגות המעופפות מסביבו ומפזרות עליו אבק כוכבים.
הדרך לביתי הזמני עוברת בשדרה חשוכה של עצי דקל עבותי צמרת, לא מזמן עברנו הנה והסביבה הלא מוכרת לי מפילה עלי אימה.
אני בת ארבע עשרה, סיימתי לפני שבוע את בית הספר היסודי ואני עומדת לנסוע בעוד כחודשיים עם משפחתי לחיפה, שם אני רשומה לבית הספר הריאלי. בינתיים התחייבנו לפנות את ביתנו הקודם ונאלצנו לשכור בית זמני בשל עיכוב בקבלת דירתנו החדשה.
כדי להתגבר על הפחד המעיק עלי- אני מתחילה לשרוק, השריקה רועדת ומקוטעת, ואני מרגישה כאילו אזל הרוק בפי וגרוני ניחר . אני רצה מהר, הכי מהר שאני יכולה, אבל לא שוכחת להפנות את הראש מפעם לפעם לאחור, כדי לראות אם אין מישהו מאחורי . אני כל כך רוצה כבר להגיע הביתה, לפתוח את הדלת ולהיבלע בחום ובאהבה, אבל הדרך מתארכת והאימה מתגברת וכל צללית בלתי מוכרת נראית לי מפחידה וכל רחש מחדד את כל חושי. לפתע אני מבחינה מאחורי בצללית של גבר, פוסע במהירות בשדרה שבה אני רצה.

בחושך קשה לי להבחין בדמות המטושטשת, ואני מנסה לרוץ מהר יותר כדי להגדיל את המרחק ביני לבינו. למרות שאני מגבירה את קצב הריצה איני יכולה להימנע מהפניית הראש לאחור, לכוון הזר, כדי לתהות על קנקנו. הוא נראה גבר רחב כתפיים, קומתו ממוצעת, גילו לא ברור, מה שלגמרי ברור זה שהוא לובש חליפה. חליפה בקיץ הטברייני? אני נדהמת. מי לובש בטבריה חליפה בקיץ? מוחי הקודח כבר מחבר את טבריה אל המאפיה הסיציליאנית ואני כבר מגלמת במחזה החדש את תפקיד הקרבן.

אבל מה לי ולמאפיה? אני תוהה כשהולם לבי מכה באזני. מעודי לא הייתי בסיציליה וכל אוצרות הכסף שיש לי מספיקים בקושי לכרטיס נסיעה באוטובוס.
המרחק ביני לבין ביתי הולך ומתקצר אבל המרחק ביני לבין הגבר הזר נשאר כשהיה.
אני מחליטה לחדול מלהפנות את הראש לאחור ולגמא בשיא המהירות את המרחק שנשאר עד הבית.
אני כבר קרובה מאוד הביתה כשבאזני עולה קול מבעית: ״אילה, אינך יראה?״

דמי קופא בעורקי. הוא מכיר אותי בשמי. מי יודע כמה זמן הוא כבר עוקב אחרי…
◦ אני מסתובבת אל השואל, הנמצא ממש עכשיו ממש מולי, רועדת כעלה נידף ולא מאמינה למראה עיני: הגבר הזר הוא המורה שלי לספרות אדון בן-ישראל, המתעקש לשמור על מנהגיו האירופיים גם בטבריה מוכת החום ולא מוותר על החליפה גם בקיץ. מה שמו הפרטי? אני מנסה להיזכר ולא מצליחה. אף אחד באותה תקופה לא קרא למורה שלו בשמו הפרטי, מצד שני, גם אף אחד באותה תקופה לא דיבר בשפה ספרותית ברחוב ולא לבש חליפה בחום יולי- אוגוסט. אבל אדון בן ישראל לא היה אף אחד. הוא היה מישהו. הוא עלה לישראל בעליה השלישית להגשים את חלום חייו: להיות מורה עברי בארץ ישראל ועם הגיעו לארץ בחר לו שם חדש: בן- ישראל.
 כאשר נרגעתי למראהו  וקצב לבי התמתן, הסביר לי המורה המסור שהוא הקפיד ללכת מאחורי בחושך ולדאוג שלא יאונה לי כל רע, ורק כשראה שאני קרובה הביתה פנה אלי בדברים.
 ידעתי להעריך מחווה זו, במיוחד לאור העובדה שידעתי שאדון בן-ישראל גר בקצה השני של העיר, סמוך לביתי הקודם.
 מאז נשאר המשפט ״אילה, אינך יראה״ חקוק בזיכרוני.  והייתי שולפת אותו בימים קשים, או בשעות מעיקות, ונזכרת כמה פחדתי ממישהו מלא כוונות טובות שליווה את צעדי כדי לשמור על בטחוני.

תמונות אישיות

לוח שנה

מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

המוקלקים ביותר

  • כלל לא

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הצטרפות ל-151 עוקבים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-151 עוקבים

my photos

לא נמצאו תמונות Instagram.

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: