בעוד כמה ימים נדליק נר ראשון של חנוכה ונאכל סופגניות מיני שיאפשרו לנו גם לשמור על הדיאטה וגם לקיים מצווה. אולי גם נשיר "מעוז צור ישועתי" מבלי להבין את המילים שממילא לא הבנו אף פעם ומבלי להיכנס לאווירה הדרמטית שאפיינה את חג החנוכה בימים שאני הייתי ילדה.

היום חנוכה הוא חג משפחתי, אבל בילדותי הוא היה חג לאומי. בימים שלפני קום המדינה, עדיין לא היו לנו יום זיכרון ויום עצמאות – וחג החנוכה מילא את מקומם כחג הגבורה, המלחמה הצודקת והניצחון המוכרח לבוא. חגיגות ענקיות נערכו בבתי הספר והחלק המרכזי שבהן היה המסכת שבה הודגש ניצחון המעטים על הרבים. אנחנו הזדהינו כמובן עם המכבים ושרנו בקול רם את שירו של לוין קיפניס על פי האורטוריה של הנדל:

מכבים אנחנו,
דגלנו רם, נכון,
ביוונים נלחמנו
ולנו הניצחון

להיות מכבי נחשב אז הרבה יותר מלהיות יווני למרות שכובע הקרטון והשריון המצופים נייר זהב מבריק, של היוונים, היו הרבה יותר מרשימים מהלבוש האקלקטי של המכבים, שכל אמא אילתרה מסדין ישן שהיה בבית. אבל העיקר בחג החנוכה היה האור. כי חנוכה נחשב לחג האור,  לא במובן הניו-אייג'י של ימינו, אלא במובן התמים של אז.

באותן שנים רחוקות, כשאני הייתי ילדה, האור של הנרות היה יותר מורגש ויותר מרגש, ואני נשבעת שלא רק הנוסטלגיה מדברת מגרוני. הבתים בישראל של שנות הארבעים היו מוארים תמיד באור עמום, כדי שלא לבזבז חשמל, והאור בנורות הלהט של אז, היה יותר צהוב וחמים. על הרקע הזהוב-עמום הזה אור הנרות נראה זוהר פי כמה ואם אתם זוכרים את האווירה בסרט "חנה ואחיותיה" של וודי אלן – תוכלו לדמיין בקלות את האור ששרר בדירות הקטנות, הצנועות  והחמימות של שנות הארבעים והחמישים.

טקסטורה של שלכת

טקסטורה של שלכת

זכרונותי מחג החנוכה כוללים  גם ריח חמוץ של סוודר צמר שהתרטב בגשם, חריקת מגפיי גומי שטבלו קודם בשלולית, קרקור צפרדעים מונוטוני ואפילו יללת תנים מרוחקת שהצטרפו כולם ביחד לשיר  "נר לי דקיק- בחנוכה נרי אדליק" ששרתי עם בני משפחתי בקול ילדותי גבוה ועתיר זיופים…

עלי שלכת

מצע של עלי שלכת

סתיו2013

סתיו2013

השתקפויות סתיו

השתקפויות סתיו

בדומה לכריסמס בעולם הנוצרי, גם חנוכה שלנו אמור להיות חג חורפי. גם הסופגניות טעימות פי כמה כשאוכלים אותן בקור. אבל השנה הקור לא הגיע ובמקום זה יש לנו מזג אוויר שיותר מזכיר קיץ מאשר חורף. הסתיו, הוא לדעתי העונה היפה ביותר בשנה, אבל רק אם אתם גרים בצפון אירופה או בצפון אמריקה. כשאני כותבת את המילה סתיו, אני כבר מרגישה מלנכוליה הנוגעת באיזה נים נסתר. לשלכת יש תמיד מראה קסום. אבל איפה יש אצלנו שלכת? נתון טריוויאלי זה לא עצר אף פעם שום משורר או פזמונאי ישראלי מלחבר שירי סתיו ושלכת, המתרפקים על כל מה שאין בארצנו החמה.  כי כמו שאתם יודעים, העובדות הברורות לכל, לא הצליחו אף פעם לבלבל את מי שלא לקח אותן בחשבון.

גשר, עצים ושלכת

גשר, עצים ושלכת

סתיו בחלונות ובלבבי, לו רק לא נתתי לו ללכת. פעם החמה זרחה גם לי, ועתה נותרתי בשלכת. (אמיתי נאמן).

זה הסתיו עם הענן, ועם הרוח המייבב, ואם אתה סתם ציניקן בכל זאת זה צובט בלב. (יחיאל מוהר).

יום סתיו מהאגדות

יום סתיו מהאגדות

אין דברים כאלה

אין דברים כאלה

השתקפות וגשר

השתקפות וגשר

הסתיו, אותה עונה חמקמקה, שלעולם אין לדעת אצלנו מה יהיה מזגה, נשמרה לאורך הדורות בזכרון הקולקטיבי שלנו כסתיו אירופאי. וזה המקום להזכיר כי כמעט כל ספרי הילדים שקראתי בילדותי נכתבו בחו"ל על ידי סופרים אירופאים ואחר כך תורגמו לעברית, או שנכתבו בארץ על ידי סופרים שגדלו ובגרו באירופה, והמשיכו לכתוב כאן בשפת אמם,  כמו הספר "דן ויאן והחסידות" שנכתב על ידי מרים זינגר שהגיעה מרוסיה המושלגת אל דגניה א', או "פצפונת ואנטון" שנכתב בחורף גרמני קר מאוד על ידי אריך קסטנר. כמובן שגם   "אוליבר טוויסט" היתום המסכן שהעז לבקש עוד מנת אוכל כי היה רעב, רעד מקור בחורף האנגלי הגשום, יחד עם מחברו, צ'ארלס דיקנס .

עץ נטוי על המים

עץ נטוי על המים

אור סתיו

אור סתיו

חודש נובמבר השנה, הוא עדיין קיצי, אבל לפני ארבעים שנה, ב1973, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר העקוב מדם, היה כאן כבר ממש חורף. מעניין איך הזיכרון שלנו כורך את המאורעות המכריעים בחיינו בחבילה אחת, הכוללת את מזג האוויר, את הריחות המיוחדים של אז ואת קולות הרקע העולים  יחד עם כמה דימויים צבעוניים וחדים להפליא ועם אי אלה דימויים מטושטשים ודהויים בצבעי אפור  עכורים.

השתקפות סתוית

השתקפות סתוית

טקסטורה של עלי שלכת

טקסטורה של עלי שלכת

עלי שלכת על שביל החצץ

עלי שלכת על שביל החצץ

טקסטורה המתאימה לצעיף משי

טקסטורה המתאימה לצעיף משי

גילוי נאות: הרשומה הזאת התכוונה מלכתחילה לתת במה לכמה מצילומי הסתיו היפיפיים שצילמתי בשבוע שעבר בפארק של מוזיאון בוימאנס ברוטרדם, שם ראינו את התערוכה של אוסקר קוקושקה. אבל, כמו שקורה לפעמים בכתיבה ספונטנית, כמה נושאים שביקשו להיכתב, קפצו פנימה מבלי לבקש ממני רשות…

ומה יותר מתאים לסיום מהקטע של יונתן גפן מתוך השיר "אני אוהב", משירי הכבש הששה עשר?

"אני אוהב את החורף ואת הקיץ ואת הסתיו

ואת האביב ואת מה שעכשיו".

אתם יודעים מה? בעצם, גם אני.

חג אורים שמח!

מודעות פרסומת