חמסין כבד שרר ביום שבת 28 ביוני, 2014, בתל-אביב. 34 מעלות נמדדו בצל ובפריסקופ נערך שיח גלריה במסגרת התערוכה ' חיבור וחיבור ציפור' שהציגה רקפת כנען ואצרה דגנית שטרן שוקן.

האסוציאציה הייתה בלתי נמנעת. נושא ספרה של גבריאלה אביגור-רותם 'חמסין וציפורים משוגעות' התאים לאירוע, כאילו נכתב ממש בעבורו. כי בתערוכה המעניינת הזאת אכן הוצגו ציפורים משוגעות. לא שיגעון מנטלי, אלא שיגעון פיזיולוגי.  כל ציפור והשיגעון שלה: ציפור המתנייעת על גלגלים. ציפור בעלת שני ראשים. ציפור בעלת שלושה ראשים. ציפור על רגל אחת.  ציפור המצמיחה שיחים וקוצים במקום שממנו היא מטילה ביצים. ציפור עם זנב חתול וציפור עם מדחף של הליקופטר. וכל הציפורים המשוגעות האלה, כולל העורב הגדול והשחור, שנתלה בכניסה כשבפיו כדורים אדומים כדם והוא נראה כאילו נורה למוות באמצע סעודה דשנה, נראות כציפורים מתות, או מפוחלצות.

מבט אל התערוכה

מבט אל התערוכה

 

לקרוא את המשך הרשומה «

קשה מאוד להגדיר את המושג ישראליות כשזה נוגע לעיצוב, ועוד יותר מכך כשזה מתייחס לעיצוב-אופנה. כי מהי בעצם ישראליות באופנה? מושג חמקמק, רב פנים, רב שכבות ורב פירושים. לאורך 66 שנות קיומה של מדינת ישראל הצליחה האופנה המקומית רק פעם אחת להמציא את הישראליות במיטבה, זה קרה בין 1967 לבין 1973, תקופה  מכוננת בתולדות מדינת ישראל, התקופה שנמתחה בין החלום שנחלם במלחמת ששת הימים לבין ההתפכחות ממנו במלחמת יום הכיפורים.

אבל, כאן ברצוני להתחיל דווקא בהגדרה הפוכה: מה זה לא. ישראליות זה לא מגן דוד רקום/מודפס על הבגד, לא מנורה, לא מזוזה ולא חמסה. ישראליות זה גם לא בגדי רועים ולא בגדי הורה. ישראליות זה בהחלט לא שמלות ערב מסאטן ואורגנזה, ועם כל הכאב, זה גם לא זר קבורה כאביזר קישוט. לקרוא את המשך הרשומה «

אם המושג 'אופנה אלטרנטיבית' נשמע לכם  קצת כמו אופנה ניו-אייג'ית,  ממוחזרת, או מודפסת ב-3D, אתם טועים בגדול. האופנה האלטרנטיבית שלי רחוקה  מרחק רב מעידן שנות האלפיים, לא רק בזמן, אלא גם במהות.

האופנה האלטרנטיבית שלי נולדה בשלהי שנות השבעים, וליתר דיוק, בשנת 1976. היא נולדה על רקע המציאות התקופתית העגומה: מיתון גלובלי, משבר אנרגיה קולוסלי וקבוצות טרור אורבני (באדר-מיינהוף) שכולם ביחד וכל אחד לחוד לא הביאו שום דבר חיובי לכתוב עליו הביתה.  אפילו האופנה בתקופה זו תיזכר כאחת המכוערות בתולדות המאה העשרים. כי מה כבר יפה בעקבי פלטפורמה מגושמים, תסרוקות אפרו חסרות פרופורציה, חצאיות באורך ברך וג'אקטים משעממים?

האופנה האלטרנטיבית שלי אמנם קצת הקדימה את זמנה, אבל לא חוללה שום מהפך דרמטי מהסוג שהתרחש בישראל שנה יותר מאוחר והחליף את מפלגת העבודה במפלגת הליכוד… אבל המחשבות על האופנה האלטרנטיבית שלי הן נעימות ומעוררות גל של נוסטלגיה רווי בגעגוע מתוק.

איך נראתה האופנה האלטרנטיבית שלי? טוב ששאלתם. בכדי לענות לכם על השאלה הזאת אתם צריכים לחזור אתי במנהרת הזמן לשנת 1976, להתארח אצל אחת מהחברות שלי ולקבל כרטיס כניסה מיוחד שנראה כך:

כך נראה כרטיס הזמנה לתצוגת האופנה האלטרנטיבית שלי

כך נראה כרטיס הזמנה לתצוגת האופנה האלטרנטיבית שלי

לקרוא את המשך הרשומה «

שנים סירבתי לצאת לקרוז.  זה נראה לי סוג של חופשה דקדנטית, שבה אתה מוותר מרצונך על העצמאות שלך בבחירת המסלול והדרך, הופך להיות אחד מהעדר, ומתפשר על הצרכים האמיתיים שלך בגלל היותך חלק מקבוצה.

שירת הים

שירת הים

לקרוא את המשך הרשומה «

בניגוד גמור לכל אנשי הזבל המקיפים אותנו לאחרונה, ביניהם פוליטיקאי צמרת, זמר צמרת ועוד 'צמרות' מצמררות מסוג זה, היה לי השבוע עונג מיוחד לצפות ב'אנשי הזבל' המוצבים בפארק חיריה, הלוא הוא  'פארק אריאל שרון'.  כמה מחמם לב לראות את הצד האחר של ישראל. הצד החיובי, היצירתי, או אם תרצו את חצי הכוס המלאה, של הדברים היפים שמתרחשים בישראל ואשר אמצעי התקשורת משתדלים כמיטב יכלתם להתעלם מהם, מתוך מחשבת רייטינג טהורה הגורסת שאין ענין לציבור בכל מה שאיננו צהוב, מגעיל או מקומם.

צילום: אילה רז

צילום: אילה רז

לקרוא את המשך הרשומה «

במסגרת המחקר שערכתי לתערוכה "הגברת עם החרציות" שאותה אצרתי במוזיאון העיצוב חולון, בפסח לפני שנה, נפגשתי לראשונה עם איורי האופנה הקסומים של לאה כהן, שעיטרו את הקטלוגים של גוטקס בשנות ה-70 וה-80.  האיורים המרהיבים האלה הצליחו להפנט אותי ממבט ראשון, כשהפכו תצוגה מסחרית של דגמי אופנה למעשה אמנות. העושר הצבעוני, שאיפיין את הסגנון הבארוקי של גב' גוטליב, וניכר ברבות מעבודותיה,  מאפיין כמה מן האיורים האלה, אבל כתב היד הייחודי של המאיירת – נשמר באופן ברור ומובחן. הסגנון של לאה כהן מגוון ומפתיע והוא נע בין איור מינימליסטי, עם מעט מאוד פרטים, בהשראה יפנית, לבין איור בארוקי עתיר צבעוניות ואקספרסיבי.  מין חיבור מופלא בין מזרח למערב, בין עושר לצמצום ובין אקספרסיוניזם מתפרץ לבין מינימליזם מרוסן. בכל האיורים הללו בולט האיזון בין כל מרכיבי הקומפוזיציה, שנשמר תמיד באופן מדוייק ומוקפד.

2014-02-24 12.06.19

לקרוא את המשך הרשומה «

את זה שאני אוהבת שוקולד, אתם כבר יודעים. אבל לא כל שוקולד טעים לי. שוקולד מתוק (שנקרא אצלנו משום מה שוקולד חלב) אני לא מכניסה לפה. אבל תנו לי שוקולד נואר 70% קקאו ולא תמצאו מאושרת ממני בעולם במשך חמש דקות, או כמה שזה לוקח עד שהשוקולד מתמוסס בפה ומשאיר טעם של עוד.

אחד הכללים החשובים  איך לצרוך שוקולד ולהמשיך ליהנות ממנו הוא  להפסיק  לזלול דווקא כשאתה רוצה עוד. כי כמו שאתם בטח יודעים, כל דבר שצורכים ממנו יותר מדי- מאבד את ערכו, וזה רלבנטי אפילו ליחסים בין אנשים, ואל תנסו את זה בבית! לקרוא את המשך הרשומה «

צילום: אילה רז

צילום: אילה רז

יצירתה של ג'ואנה ושקונסלוש "לוזיטנה" מוצגת כעת במוזיאון תל-אביב לאמנות. היצירה מתייחסת אל בת העם הלוזיטני. עם זה, חי פעם בפרובינציה הרומית, שנמצאה בצפון מערב חצי האי האיברי ונחשב לאבי האומה הפורטוגזית. העבודה היא חלק מהסדרה "הולקיריות", הלוחמות המיתולוגיות הנורדיות ששלטו בגורל הקרב ובגורל הלוחמים ומתכתבת עם השיח הפמיניסטי ועל מקומה של האישה בחברה בת זמננו. העבודה גדולת מימדים ונוצרה באופן מיוחד  לחלל האולם  הגדול בבנין ע"ש שמואל והרטה עמיר, שגובהו כ-27 מ'. המיוחד ביצירה זאת הוא השימוש בטכנולוגיה של סריגת קרושה ובחומרים טקסטילים המשוייכים לתחום עבודות היד (קראפט), כאשר הקונספט והרציונאל העומדים בבסיס היצירה משייכים אותה לתחום האמנות (ארט). לקרוא את המשך הרשומה «

דווקא עכשיו, כשמשכית עושה קאמבאק ביצירותיה של שרון טל (עם סטף ורטהיים ורות דיין ברקע) אני  רוצה להכיר לכם את המותג "נולה" – שהוא תוצאה של שיתוף פעולה מיוחד במינו בין שתי נשים יוצרות, זיוה אפשטיין ודיאנה ברויטמן, שהחיבור ביניהן מבוסס על  אהבתן המשותפת  לחוטים, לאריגים וליצירת בגדים באריגת יד.

השוואה בין נולה למשכית לא תמצא חן בעיני זיוה ודיאנה, שהדגישו בשיחה אתי יותר מפעם אחת שהן לא רוצות להיות משכית. אבל  אני לא מתכוונת למשכית ההיסטורית של שנות החמישים שאופיינה בסגנון אתני והייתה יותר קראפט מאשר אופנה, אלא למשכית של שנות הששים-תחילת השבעים, שבאה לידי ביטוי ביצירותיה הנפלאות של פיני לייטרסדורף, שנוצרו מתוך שיתוף פעולה כמעט סימביוטי בין יוצרי האריגים לבין המעצבת. לקרוא את המשך הרשומה «

קולין מק דואל  טוען שההיסטוריה של הנעל מקבילה לזאת של הבלי הדמיון האנושי וסוניה באטה, מייסדת מוזיאון הנעליים בטורונטו, אומרת שהנעליים הן המפתח להבנת הזהות האנושית.

בכמה מ"קופסאות הזמן" שלו הטמין אנדי וורהול נעליים משנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה העשרים, כדי לתת מושג לדורות הבאים איך נראו החיים באמריקה בתקופות אלה. הבחירה בנעליים כחפץ המגדיר תקופה אינה מקרית, שכן הנעליים הן עדות אילמת למאורעות ולהלכי רוח והן יכולות לספר המון על אנשים ועל חברה.

לקרוא את המשך הרשומה «

תמונות אישיות

לוח שנה

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הצטרפו אל 151 שכבר עוקבים אחריו

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 151 שכבר עוקבים אחריו

my photos

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: