יש לי חלום רע, שחוזר על עצמו, אבל בכל פעם, בוואריאציה אחרת. בחלום, אני נמצאת בעיר זרה ורוצה לחזור לבית המלון שבו אני שוהה, אבל אז אני קולטת שאין לי מושג איפה נמצא בית המלון. אני נתקפת בפאניקה ורצה לחפש את התיק שלי, שבו נמצאת כתובת המלון, ומגלה לתדהמתי שהתיק, ארנק הכסף,  כרטיס האשראי, הסלולרי, והפספורט- נעלמו כולם.

מה שהכי מפחיד בחלום הזה, זאת העובדה שאני לא יכולה להגיע למקום שאליו אני אמורה להגיע, בגלל דברים שאין לי עליהם שליטה. ובגלל שאני קונטרול פריק-  אני נבהלת מאוד.

לחלום הרע הזה- אין סוף. מפני שאני מתעוררת תמיד, אבל תמיד, באותו רגע קריטי שבו אני מגלה שאין לי סיכוי למצוא את התיק שנעלם, ואין מצב שאגיע למלון- בלעדיו.

החלום הרע הזה מלווה אותי כבר שנים, ולמרות שהסיטואציה שבחלום, מוכרת לי, אני מתעוררת ממנו תמיד בתחושת חרדה, עם דופק מהיר וזיעה קרה… ואני נרגעת רק כשאני פוקחת את העיניים, ומגלה, שגם הפעם, זה היה רק חלום.

אבל מה קורה כשהחלום הרע הופך למציאות?

זה קרה בנסיעה האחרונה שלנו לסנט פטרסבורג. הסיטואציה- הייתה ממש אותה הסיטואציה והחרדה- אותה חרדה. רק שהפעם לא הצלחתי להתעורר באמצע החלום…

לקרוא את המשך הרשומה «

לפני כשבועיים חזרתי משיט בים הבלטי. צפון אירופה. יוני-יולי. מזג אוויר מושלם. לילות לבנים. שקיעה ארוכה. מים בצבעי זהב.

cruise5 2015-2b

הים הבלטי שונה בצבעיו מהים התיכון.

בים התיכון- שולטת התכלת. תכלת עזה, באין סוף גוונים של כחול, שאין לו סוף וגם לא התחלה.

בים הבלטי- צבע המים כהה. לפעמים ירוק-אפור, לפעמים כמעט שחור. ולפעמים, ממש זהב. ובגלל שהלילות אינם חשוכים, כי אם לבנים, אתה והים- כל הזמן ביחד.

האור על פני המים

האור על פני המים

לקראת שקיעה

לקראת שקיעה

ברגעים האחרונים שלפני השינה- אני מסיטה את הווילון שליד המיטה, וצופה בים המואר, ובבוקר מוקדם, פוקחת עיניים אל המרחב האינסופי. אין יום ואין לילה. אין חושך ואין אור.  רק ים צופן סודות ולחש גלים, המלחכים את דפנות הספינה.

קצף מסתחרר כמו תחרה

קצף מסתחרר כמו תחרה

אני אוהבת ים. חילופי האור בשעות בין הערביים. הזריחה המוקדמת בגוונים של זהב. תנועת הגלים המערסלת מערבולות של קצף, כתחרה עדינה, מסתלסלת. השמים המתכתבים עם המים באלף גוונים של כחול-ירוק- אפור. לקרוא את המשך הרשומה «

איזה מזל שזכרונות לא מתיישנים…הפוסט שכתבתי לחג השבועות לפני כמה שנים נשאר רלבנטי גם היום. אנחנו גדלים ומשתנים אבל הילדים שהיינו נשארים תמיד ילדים.
חג שמח לכול קוראי הבלוג של אילה רז

הבלוג של אילה רז

פעם, מזמן, כשעוד הייתי ילדה קטנה, ל'חג השבועות' קראנו בשם 'חג הביכורים'. זה היה חג אהוב וחשוב, בעיקר לילדים. בערב החג, הגיעו כולם לגן הילדים בבגדים לבנים, חיתול על הראש ומעליו זר פרחים. הזר והבגד הלבן היו חשובים מאוד. אבל יותר חשוב מהם היה הטנא. כל ילד רצה שהטנא שלו יהיה הכי שווה והכי מקושט, מפני שאת הטנא מכרו במכירה פומבית מעל במה גבוהה שהוקמה במיוחד לחג. לאחר המסכת על 'מגילת רות' ולאחר שתזמורת חליליות ניגנה את השיר 'סלינו על כתפינו' ואחריו 'ארץ זבת חלב' הגיע החלק הכי חשוב של החגיגה.

ילדה בחג הביכורים מתוך פרויקט "העיר הנגלית לעין"

מישהו עלה על הבמה ודיבר בפאתוס רב על הקשר שבין העם ואדמתו ואז היה מניף את הטנא, שהביא כל ילד, מראה אותו לקהל, מספר מה יש בתוכו ושואל 'מי מוכן לקנות? ובכמה?' כל ילד רצה שהטנא שלו יימכר במחיר הכי גבוה, מפני שאת הכסף תרמו לקרן הקיימת לישראל וזה היה אז…

View original post 356 מילים נוספות

הבלוג של אילה רז

ארבע שנים עברו מאז פרסמתי את הפוסט הזה בXnet

והנה היום קבלתי במייל אישור לכך שההנחה שהנחתי לגבי מיקום ומועד צילום התמונות היה נכון.  תצוגת האופנה הזאת התקיימה בקפה 'גינתי-ים' בשנת 1945 והדיווח על כך הופיע בעיתון 'פלסטיין-פוסט' בתאריך 18.7.45.

תודה רבה לקורא נתן קלמן שטרח לשלוח לי עותק מן הכתבה שהתפרסמה בעיתון 'פלסטיין-פוסט'.

תצוגת אופנה נשכחת מאוסף "ביתמונה"

סיפור בלשי על פענוח ההיסטוריה דרך תמונות

אני לא אוהבת סיפורי בלשים. גם לא סרטים. טוב, אולי חוץ מאלה של היצ'קוק,
כמו "מזימות בין-לאומיות", שכבר ראיתי לפחות חמש פעמים ועדיין אני במתח
בכל פעם שאני רואה את הסצנה שבה מטוס הריסוס מנמיך ורודף אחרי קארי גרנט
בשדה התירס.
כשאני חושבת על זה, העניין נראה קצת סכיזופרני. מצד אחד, אני מסוגלת בהחלט לנטוש
את המרקע בשלב הכי מותח בסרט  ולעבור לקריאת מיילים בחדר העבודה או להכנת נשנוש
מושקע במטבח. מצד שני, אני חוקרת אופנה, ומה זה מחקר אם…

View original post 607 מילים נוספות

כל מי שאיבד פעם משהו שהיה יקר לו ואחר כך מצא אותו, מכיר את ההרגשה הנפלאה הזאת של שמחה המעורבת בתחושה עמוקה של הכרת תודה. למי? כל אחד למי שמתאים לו. המאמינים יודו לאלוהים- האתאיסטים יודו ליקום, והאופורטוניסטים- למזלם הטוב. תחושת השמחה על הדבר שנמצא  מחדש, גדולה יותר, ככל שהדבר שאבד היה יקר לנו יותר. חבל כל כך שהרבה פעמים רק כשאנחנו מאבדים משהו, אנחנו מעריכים אותו במלוא ערכו.

אם לא אבדנו מעולם משהו, איך נדע כמה משמעותי הוא היה בעבורנו? איך נדע כמה שונים נראים החיים בלעדיו?

לקרוא את המשך הרשומה «

בשנת 1964 הגעתי לפריס, לראשונה בחיי, בטיול סטודנטים מאורגן של איסת"א. חזיתות הבתים בעיר היו מכוסות עדיין פיח אפור. קרונות המטרו הישן שקשקו וחרקו. היונים האפורות ליקטו פירורי לחם בכיכרות העיר, והפריסאים שאך זה התאוששו מטראומת המלחמה באלג'יר- העריצו את הגנרל דה-גול.  בתי הכולבו המהודרים  גאלרי לפאייט ואו פרינטאן (Galleries Lafayettes,  Au Printemps)  אפפו אותי בכניסתי בענני בושם,  ובפתחן של המסעדות הקטנות הוצב לוח עץ שחור שעליו נרשמה בגיר לבן 'ארוחת היום' (Plat du jour).

לוח עץ בכניסה למסעדה, 2012. כמו פעם צילום: אילה רז, 2012

לוח עץ בכניסה למסעדה, 2012. כמו פעם
צילום: אילה רז, 2012

מי שלא ידע לדבר צרפתית בשנות הששים, התהלך בפריס כאילם. הגברים הצרפתים השרמנטיים עם השפם הקטן והמטופח, והנשים הקוקטיות עם המטפחת הקשורה לצוואר ברישול מסוגנן, לא עשו שום מאמץ לדבר אנגלית עם זרים, והשתדלו לתת לך את ההרגשה שאם אינך יודע  צרפתית- אינך בן תרבות! לכן הוצאתי מנבכי הזיכרון את הצרפתית החלודה שלי ולמרבה הפלא, כעבור יומיים כבר הצלחתי לתקשר בצרפתית.

שבוע שלם התהלכתי  מוקסמת ומהופנטת בשדרות הרחבות והמטופחות ובסמטאות הישנות והצרות.  בלעתי בעיני את חלונות הראווה המרהיבים, טיפסתי על כל מונומנט היסטורי, אכלתי ארוחות פשוטות וטעימות ושתיתי יין אדום (vin rouge).

מראה פריס מקומה עליונה  במוזיאון פומפידו צילום: יעקב רוט

מראה פריס מקומה עליונה במוזיאון פומפידו
צילום: יעקב רוט

פריס של שנת 1964 הייתה בדיוק אותה פריס שאותה זכרו לטוב אינגריד ברגמן והמפרי בוגרט בסרט 'קזבלנקה' (1942) זאת הייתה אותה פריס שעליה שרה נעמי שמר בגעגוע  נוסטלגי את השיר 'העיר באפור'. אז מה הפלא שגם אני נכבשתי בקסמיה?  (ראו את הפוסט 'Paris, Mon Amour' ). לקרוא את המשך הרשומה «

תארו לכם עולם בשחור-לבן. סרטי קולנוע בשחור-לבן. ספרי אמנות בשחור לבן. עיתונים ומגזינים בשחור-לבן. ספרי ילדים בשחור-לבן.

ומה עם טלוויזיה? בעולם שאני מדברת עליו, טלוויזיה עדיין לא הייתה קיימת בכלל. אפילו לא כאופציה בשחור-לבן.

זה היה עולם הצבעים של ילדותי ואני זוכרת היטב  את העיניים החומות של המפרי בוגארט  כשהוא נפרד מאינגריד ברגמן במשפט "We shall always have Paris'" בסרט 'קזבלנקה',

האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן בסצנת הסיום מהסרט קזבלנקה

האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן בסצנת הסיום מהסרט קזבלנקה

לקרוא את המשך הרשומה «

מוזיאון העיצוב בחולון מציג תערוכה רחבת אופקים ומעוררת מחשבה: קוטור חדש, איריס ואן הארפן. אוצרים: מארק וילסון וסו-אן ואן דר זיפ.

7.3.2015- 22.11.2014

איריס ואן הארפן נולדה ב-5 ביוני, 1984, בהולנד. היא למדה עיצוב אופנה באקדמיה לאמנות ארטז 'Artez  ' בארנהיים וסיימה את לימודיה בשנת 2006. לאחר מכן עשתה סטאג' אצל אלכסנדר מק-קווין בלונדון. מתחילת דרכה המקצועית בלטה ואן הארפן בייחודה ומשכה תשומת לב מצד התקשורת ומצד אנשי המקצוע המובילים, כשהציגה בתצוגות האופנה, יצירות שלא היו דומות לשום דבר אחר שנראה עד אז. בשנת 2007, שנה לאחר סיום לימודיה, הקימה מותג עצמאי ומאז יולי, 2011, היא חברה אורחת במוסד הפריסאי המכובד 'Chambre Syndical

איריס ואן ארפן- שבריריות מפלדה

איריס ואן ארפן- שבריריות מפלדה

מאז סיום לימודיה היא הציגה בתערוכות בינלאומיות וקטפה פרסים רבים. ואן הארפן מציגה מדי שנה שתי קולקציות חדשניות ופורצות דרך שבהן היא משתפת אנשי מקצוע מתחומי האדריכלות, האמנות והמחשוב. התחום החדשני שבו עסקה כבר בקולקציית הביכורים שלה היה הדפסה תלת-ממדית, שאפשר לה ליצור גופים מרחביים מפולימרים ולשלב אותם ביצירותיה. שילוב ההדפסה התלת-ממדית באופנה הוא תחום חדש ומרתק שאותו זיהתה ואן הארפן קצת לפני כולם והוא נרשם כנקודת ציון משמעותית בדרכה המקצועית. יכולתה לרתום לשיתוף פעולה אתה, את טובי המומחים בעולם, מרשימה ביותר ומעידה על רצונה הנחוש ועל יכולת התקשורת הבין- אישית המיוחדת  שלה. לקרוא את המשך הרשומה «

בין אם נרצה בכך ובין אם לא- הבורקה  היא כאן בשביל להישאר, ובתעשיית ה'שמטעס ביזנס'  האמריקנית- כל מה שהאנשים (או הנשים) ירצו לקנות- יימצא מישהו  שישמח לייצר זאת עבורם ולעשות מזה כסף. כך קרה גם  עם ה'בורקה' לנשים המוסלמיות. אמנם לבוש זה  נוגד את החופש הבסיסי של האישה, כובל אותה ומשאיר אותה בחשכת ימי הביניים, אבל זה לא מפריע כלל לתעשיין האמריקני ה'נאור' לייצר בורקות מכל הסוגים והמינים ולשפשף ידיים בסיפוק כאשר הקופה הרושמת משקשקת עם מכירת עוד ועוד בורקות. אותו תעשיין, שאשתו היא מן הסתם פמיניסטית נאורה, אינו מוטרד כלל מכך שהבורקה מנציחה את מעמדה הנחות של האישה המוסלמית, שעקרונות הלבוש שלה נקבעים לא על פי בחירתה או רצונה, אלא על פי חוקי השריעה.

burka berbery

בורקה מהקולקציה של ברברי לחורף 2013

עולם הכלכלה הגלובלי. מעולם לא היה ציני יותר.  שום ערכים לא מסיטים אותו מ'כלל הזהב' שהוא: לעשות כמה שיותר כסף ומה שיותר מהר. לכן, חנויות הביגוד מציעות למוסלמיות האמריקניות שלל דוגמאות של בורקה. וגם באירופה ניתן להשיג בורקה בכל דגם רצוי. אפילו חברות כמו 'ברברי' הוציאו לשוק בורקות בדגם משבצות אופייני וגם דונה קארן, הציגה קולקציה של בורקות יקרות ואיכותיות למי שיכולה או מוכנה לשלם.

חוקר התרבות, טיטוס בורקהארט (1908- 1984) שהתאסלם, טען, שחשיבות הלבוש בעולם המוסלמי היא בכך שהוא מצליח לבטל את הדימוי של הגוף האנושי ומאפשר למוסלמי ליצור לעצמו את הדימוי הרצוי. ומה עם המוסלמית? מישהו שאל אותה אם זה מה שהיא רוצה?

לקרוא את המשך הרשומה «

כבר יותר משבוע שאצלנו שקט. אין רקטות, אין טילים ואין פצמ"רים. אצל אחרים זאת מציאות מובנת מאליה-  אצלנו זאת שגרה מבורכת.

אני מתענגת על מטלות היומיום שנעשות במתינות ומתוך כוונה שלמה. אני נהנית מטעמי האוכל שנאכל לאט וללא חיפזון, אני ממלאת את ריאותי באוויר הסמיך  של סוף הקיץ ומשחררת אותו בהדרגה, תוך כדי  הרפיית  שרירי צווארי וכתפיי, שזמן כה רב היו מכווצים.

פתאום נראים לי האנשים מסביב חביבים יותר והעתיד מאיים פחות.

 בית- זה איפה שהלב נמצא

בית- זה איפה שהלב נמצא

לקרוא את המשך הרשומה «

תמונות אישיות

לוח שנה

מרץ 2023
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הצטרפו ל 151 מנויים נוספים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו ל 151 מנויים נוספים

my photos

לא נמצאו תמונות Instagram.

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: