בשנת 1964 הגעתי לפריס, לראשונה בחיי, בטיול סטודנטים מאורגן של איסת"א. חזיתות הבתים בעיר היו מכוסות עדיין פיח אפור. קרונות המטרו הישן שקשקו וחרקו. היונים האפורות ליקטו פירורי לחם בכיכרות העיר, והפריסאים שאך זה התאוששו מטראומת המלחמה באלג'יר- העריצו את הגנרל דה-גול.  בתי הכולבו המהודרים  גאלרי לפאייט ואו פרינטאן (Galleries Lafayettes,  Au Printemps)  אפפו אותי בכניסתי בענני בושם,  ובפתחן של המסעדות הקטנות הוצב לוח עץ שחור שעליו נרשמה בגיר לבן 'ארוחת היום' (Plat du jour).

לוח עץ בכניסה למסעדה, 2012. כמו פעם צילום: אילה רז, 2012

לוח עץ בכניסה למסעדה, 2012. כמו פעם
צילום: אילה רז, 2012

מי שלא ידע לדבר צרפתית בשנות הששים, התהלך בפריס כאילם. הגברים הצרפתים השרמנטיים עם השפם הקטן והמטופח, והנשים הקוקטיות עם המטפחת הקשורה לצוואר ברישול מסוגנן, לא עשו שום מאמץ לדבר אנגלית עם זרים, והשתדלו לתת לך את ההרגשה שאם אינך יודע  צרפתית- אינך בן תרבות! לכן הוצאתי מנבכי הזיכרון את הצרפתית החלודה שלי ולמרבה הפלא, כעבור יומיים כבר הצלחתי לתקשר בצרפתית.

שבוע שלם התהלכתי  מוקסמת ומהופנטת בשדרות הרחבות והמטופחות ובסמטאות הישנות והצרות.  בלעתי בעיני את חלונות הראווה המרהיבים, טיפסתי על כל מונומנט היסטורי, אכלתי ארוחות פשוטות וטעימות ושתיתי יין אדום (vin rouge).

מראה פריס מקומה עליונה  במוזיאון פומפידו צילום: יעקב רוט

מראה פריס מקומה עליונה במוזיאון פומפידו
צילום: יעקב רוט

פריס של שנת 1964 הייתה בדיוק אותה פריס שאותה זכרו לטוב אינגריד ברגמן והמפרי בוגרט בסרט 'קזבלנקה' (1942) זאת הייתה אותה פריס שעליה שרה נעמי שמר בגעגוע  נוסטלגי את השיר 'העיר באפור'. אז מה הפלא שגם אני נכבשתי בקסמיה?  (ראו את הפוסט 'Paris, Mon Amour' ). לקרוא את המשך הרשומה «

מודעות פרסומת

תארו לכם עולם בשחור-לבן. סרטי קולנוע בשחור-לבן. ספרי אמנות בשחור לבן. עיתונים ומגזינים בשחור-לבן. ספרי ילדים בשחור-לבן.

ומה עם טלוויזיה? בעולם שאני מדברת עליו, טלוויזיה עדיין לא הייתה קיימת בכלל. אפילו לא כאופציה בשחור-לבן.

זה היה עולם הצבעים של ילדותי ואני זוכרת היטב  את העיניים החומות של המפרי בוגארט  כשהוא נפרד מאינגריד ברגמן במשפט "We shall always have Paris'" בסרט 'קזבלנקה',

האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן בסצנת הסיום מהסרט קזבלנקה

האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן בסצנת הסיום מהסרט קזבלנקה

לקרוא את המשך הרשומה «

מוזיאון העיצוב בחולון מציג תערוכה רחבת אופקים ומעוררת מחשבה: קוטור חדש, איריס ואן הארפן. אוצרים: מארק וילסון וסו-אן ואן דר זיפ.

7.3.2015- 22.11.2014

איריס ואן הארפן נולדה ב-5 ביוני, 1984, בהולנד. היא למדה עיצוב אופנה באקדמיה לאמנות ארטז 'Artez  ' בארנהיים וסיימה את לימודיה בשנת 2006. לאחר מכן עשתה סטאג' אצל אלכסנדר מק-קווין בלונדון. מתחילת דרכה המקצועית בלטה ואן הארפן בייחודה ומשכה תשומת לב מצד התקשורת ומצד אנשי המקצוע המובילים, כשהציגה בתצוגות האופנה, יצירות שלא היו דומות לשום דבר אחר שנראה עד אז. בשנת 2007, שנה לאחר סיום לימודיה, הקימה מותג עצמאי ומאז יולי, 2011, היא חברה אורחת במוסד הפריסאי המכובד 'Chambre Syndical

איריס ואן ארפן- שבריריות מפלדה

איריס ואן ארפן- שבריריות מפלדה

מאז סיום לימודיה היא הציגה בתערוכות בינלאומיות וקטפה פרסים רבים. ואן הארפן מציגה מדי שנה שתי קולקציות חדשניות ופורצות דרך שבהן היא משתפת אנשי מקצוע מתחומי האדריכלות, האמנות והמחשוב. התחום החדשני שבו עסקה כבר בקולקציית הביכורים שלה היה הדפסה תלת-ממדית, שאפשר לה ליצור גופים מרחביים מפולימרים ולשלב אותם ביצירותיה. שילוב ההדפסה התלת-ממדית באופנה הוא תחום חדש ומרתק שאותו זיהתה ואן הארפן קצת לפני כולם והוא נרשם כנקודת ציון משמעותית בדרכה המקצועית. יכולתה לרתום לשיתוף פעולה אתה, את טובי המומחים בעולם, מרשימה ביותר ומעידה על רצונה הנחוש ועל יכולת התקשורת הבין- אישית המיוחדת  שלה. לקרוא את המשך הרשומה «

בין אם נרצה בכך ובין אם לא- הבורקה  היא כאן בשביל להישאר, ובתעשיית ה'שמטעס ביזנס'  האמריקנית- כל מה שהאנשים (או הנשים) ירצו לקנות- יימצא מישהו  שישמח לייצר זאת עבורם ולעשות מזה כסף. כך קרה גם  עם ה'בורקה' לנשים המוסלמיות. אמנם לבוש זה  נוגד את החופש הבסיסי של האישה, כובל אותה ומשאיר אותה בחשכת ימי הביניים, אבל זה לא מפריע כלל לתעשיין האמריקני ה'נאור' לייצר בורקות מכל הסוגים והמינים ולשפשף ידיים בסיפוק כאשר הקופה הרושמת משקשקת עם מכירת עוד ועוד בורקות. אותו תעשיין, שאשתו היא מן הסתם פמיניסטית נאורה, אינו מוטרד כלל מכך שהבורקה מנציחה את מעמדה הנחות של האישה המוסלמית, שעקרונות הלבוש שלה נקבעים לא על פי בחירתה או רצונה, אלא על פי חוקי השריעה.

burka berbery

בורקה מהקולקציה של ברברי לחורף 2013

עולם הכלכלה הגלובלי. מעולם לא היה ציני יותר.  שום ערכים לא מסיטים אותו מ'כלל הזהב' שהוא: לעשות כמה שיותר כסף ומה שיותר מהר. לכן, חנויות הביגוד מציעות למוסלמיות האמריקניות שלל דוגמאות של בורקה. וגם באירופה ניתן להשיג בורקה בכל דגם רצוי. אפילו חברות כמו 'ברברי' הוציאו לשוק בורקות בדגם משבצות אופייני וגם דונה קארן, הציגה קולקציה של בורקות יקרות ואיכותיות למי שיכולה או מוכנה לשלם.

חוקר התרבות, טיטוס בורקהארט (1908- 1984) שהתאסלם, טען, שחשיבות הלבוש בעולם המוסלמי היא בכך שהוא מצליח לבטל את הדימוי של הגוף האנושי ומאפשר למוסלמי ליצור לעצמו את הדימוי הרצוי. ומה עם המוסלמית? מישהו שאל אותה אם זה מה שהיא רוצה?

לקרוא את המשך הרשומה «

כבר יותר משבוע שאצלנו שקט. אין רקטות, אין טילים ואין פצמ"רים. אצל אחרים זאת מציאות מובנת מאליה-  אצלנו זאת שגרה מבורכת.

אני מתענגת על מטלות היומיום שנעשות במתינות ומתוך כוונה שלמה. אני נהנית מטעמי האוכל שנאכל לאט וללא חיפזון, אני ממלאת את ריאותי באוויר הסמיך  של סוף הקיץ ומשחררת אותו בהדרגה, תוך כדי  הרפיית  שרירי צווארי וכתפיי, שזמן כה רב היו מכווצים.

פתאום נראים לי האנשים מסביב חביבים יותר והעתיד מאיים פחות.

 בית- זה איפה שהלב נמצא

בית- זה איפה שהלב נמצא

לקרוא את המשך הרשומה «

כנראה שאנחנו כבר אחרי המלחמה. כל יום שקט שעובר, מטשטש בי באיטיות את ההרגשה שהתקבעה בתודעתי אחרי חמש או שש הפסקות אש מדומות, שהנה הנה שוב מופעלת האזעקה וצריך לרוץ למקלט.   אני מנסה להיות אופטימית, אבל בזהירות ומבלי לשגות באשליות, כדי שלא להתאכזב. אמנם עדיין כל סירנה של אמבולנס או של מכונית משטרה מזכירה לי אזעקה, וכל בום מקרי מזכיר לי יירוט של כיפת ברזל (כי למזלי, אני גרה בכפר-סבא ולא בחוטף עזה), אבל אני מתחילה להפנים את המחשבה שהמלחמה הזאת כבר הסתיימה.

וכמה מר לי לחשוב שבעצם, אנחנו לא נמצאים אחרי המלחמה האחרונה, אלא רק אחרי עוד מלחמה, בפעם המי יודע כמה, שאחריה תגיע המלחמה הבאה במועד המי יודע מתי.

שלום? תזכירו לי מה זה…

שלום

אחרי 50 ימי לחימה, 72 הרוגים, מאות פצועים, פגיעות בנפש ופגיעות בנשמה- הסתיימה המלחמה הארורה הזאת, מלחמת דמים והרס,  שמישהו אצלנו מתעקש לקרוא גם לה, בשם החביב "מבצע". כאילו  שבין "מבצע צוק איתן"  לבין "מבצע קח שניים- שלם אחד!" יש דמיון מוחלט.

ורק אל תשאלו אותי מי ניצח במלחמה הזאת, כי במלחמה אין מנצחים- יש  רק מפסידים!

כמה אופטימית נשמעת לי עכשיו ההבטחה של חיים חפר בשיר "המלחמה האחרונה" שנכתב לאחר מלחמת יום הכיפורים: "אני מבטיח לך, ילדה שלי, קטנה/ שזאת תהיה המלחמה האחרונה".

וכמה מופרכים נשמעים השירים הרומנטיים ממלחמת השחרור, כמו  "האמיני יום יבוא", שכתב רפאל קלצ'קין: "ואז אדע לקרב יש טעם/ אף כי המחיר יקר מאוד/ כדי שיום יבוא אי פעם/ נוכל לנשום פה ולחיות". כמה עצוב להיווכח כי הקרבות אצלנו נמשכים גם כשאנחנו יודעים שאין סיכוי "שיום יבוא אי פעם שבו נוכל לנשום פה ולחיות". כן, אנחנו לומדים לחיות עם הידיעה הלא קלה, שגם אחרי המלחמה הזאת,  תמתין  לה, לרגע הכי פחות מתאים, אכזרית ומדממת, המלחמה הבאה. לקרוא את המשך הרשומה «

 

miake6miake7_amiake9 לקרוא את המשך הרשומה «

חמסין כבד שרר ביום שבת 28 ביוני, 2014, בתל-אביב. 34 מעלות נמדדו בצל ובפריסקופ נערך שיח גלריה במסגרת התערוכה ' חיבור וחיבור ציפור' שהציגה רקפת כנען ואצרה דגנית שטרן שוקן.

האסוציאציה הייתה בלתי נמנעת. נושא ספרה של גבריאלה אביגור-רותם 'חמסין וציפורים משוגעות' התאים לאירוע, כאילו נכתב ממש בעבורו. כי בתערוכה המעניינת הזאת אכן הוצגו ציפורים משוגעות. לא שיגעון מנטלי, אלא שיגעון פיזיולוגי.  כל ציפור והשיגעון שלה: ציפור המתנייעת על גלגלים. ציפור בעלת שני ראשים. ציפור בעלת שלושה ראשים. ציפור על רגל אחת.  ציפור המצמיחה שיחים וקוצים במקום שממנו היא מטילה ביצים. ציפור עם זנב חתול וציפור עם מדחף של הליקופטר. וכל הציפורים המשוגעות האלה, כולל העורב הגדול והשחור, שנתלה בכניסה כשבפיו כדורים אדומים כדם והוא נראה כאילו נורה למוות באמצע סעודה דשנה, נראות כציפורים מתות, או מפוחלצות.

מבט אל התערוכה

מבט אל התערוכה

 

לקרוא את המשך הרשומה «

קשה מאוד להגדיר את המושג ישראליות כשזה נוגע לעיצוב, ועוד יותר מכך כשזה מתייחס לעיצוב-אופנה. כי מהי בעצם ישראליות באופנה? מושג חמקמק, רב פנים, רב שכבות ורב פירושים. לאורך 66 שנות קיומה של מדינת ישראל הצליחה האופנה המקומית רק פעם אחת להמציא את הישראליות במיטבה, זה קרה בין 1967 לבין 1973, תקופה  מכוננת בתולדות מדינת ישראל, התקופה שנמתחה בין החלום שנחלם במלחמת ששת הימים לבין ההתפכחות ממנו במלחמת יום הכיפורים.

אבל, כאן ברצוני להתחיל דווקא בהגדרה הפוכה: מה זה לא. ישראליות זה לא מגן דוד רקום/מודפס על הבגד, לא מנורה, לא מזוזה ולא חמסה. ישראליות זה גם לא בגדי רועים ולא בגדי הורה. ישראליות זה בהחלט לא שמלות ערב מסאטן ואורגנזה, ועם כל הכאב, זה גם לא זר קבורה כאביזר קישוט. לקרוא את המשך הרשומה «

אם המושג 'אופנה אלטרנטיבית' נשמע לכם  קצת כמו אופנה ניו-אייג'ית,  ממוחזרת, או מודפסת ב-3D, אתם טועים בגדול. האופנה האלטרנטיבית שלי רחוקה  מרחק רב מעידן שנות האלפיים, לא רק בזמן, אלא גם במהות.

האופנה האלטרנטיבית שלי נולדה בשלהי שנות השבעים, וליתר דיוק, בשנת 1976. היא נולדה על רקע המציאות התקופתית העגומה: מיתון גלובלי, משבר אנרגיה קולוסלי וקבוצות טרור אורבני (באדר-מיינהוף) שכולם ביחד וכל אחד לחוד לא הביאו שום דבר חיובי לכתוב עליו הביתה.  אפילו האופנה בתקופה זו תיזכר כאחת המכוערות בתולדות המאה העשרים. כי מה כבר יפה בעקבי פלטפורמה מגושמים, תסרוקות אפרו חסרות פרופורציה, חצאיות באורך ברך וג'אקטים משעממים?

האופנה האלטרנטיבית שלי אמנם קצת הקדימה את זמנה, אבל לא חוללה שום מהפך דרמטי מהסוג שהתרחש בישראל שנה יותר מאוחר והחליף את מפלגת העבודה במפלגת הליכוד… אבל המחשבות על האופנה האלטרנטיבית שלי הן נעימות ומעוררות גל של נוסטלגיה רווי בגעגוע מתוק.

איך נראתה האופנה האלטרנטיבית שלי? טוב ששאלתם. בכדי לענות לכם על השאלה הזאת אתם צריכים לחזור אתי במנהרת הזמן לשנת 1976, להתארח אצל אחת מהחברות שלי ולקבל כרטיס כניסה מיוחד שנראה כך:

כך נראה כרטיס הזמנה לתצוגת האופנה האלטרנטיבית שלי

כך נראה כרטיס הזמנה לתצוגת האופנה האלטרנטיבית שלי

לקרוא את המשך הרשומה «

תמונות אישיות

לוח שנה

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

המוקלקים ביותר

  • ללא

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הצטרפו אל 4,901 שכבר עוקבים אחריו

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 4,901 שכבר עוקבים אחריו

my photos

ארכיון

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: