יש לי חלום רע, שחוזר על עצמו, אבל בכל פעם, בוואריאציה אחרת. בחלום, אני נמצאת בעיר זרה ורוצה לחזור לבית המלון שבו אני שוהה, אבל אז אני קולטת שאין לי מושג איפה נמצא בית המלון. אני נתקפת בפאניקה ורצה לחפש את התיק שלי, שבו נמצאת כתובת המלון, ומגלה לתדהמתי שהתיק, ארנק הכסף,  כרטיס האשראי, הסלולרי, והפספורט- נעלמו כולם.

מה שהכי מפחיד בחלום הזה, זאת העובדה שאני לא יכולה להגיע למקום שאליו אני אמורה להגיע, בגלל דברים שאין לי עליהם שליטה. ובגלל שאני קונטרול פריק-  אני נבהלת מאוד.

לחלום הרע הזה- אין סוף. מפני שאני מתעוררת תמיד, אבל תמיד, באותו רגע קריטי שבו אני מגלה שאין לי סיכוי למצוא את התיק שנעלם, ואין מצב שאגיע למלון- בלעדיו.

החלום הרע הזה מלווה אותי כבר שנים, ולמרות שהסיטואציה שבחלום, מוכרת לי, אני מתעוררת ממנו תמיד בתחושת חרדה, עם דופק מהיר וזיעה קרה… ואני נרגעת רק כשאני פוקחת את העיניים, ומגלה, שגם הפעם, זה היה רק חלום.

אבל מה קורה כשהחלום הרע הופך למציאות?

זה קרה בנסיעה האחרונה שלנו לסנט פטרסבורג. הסיטואציה- הייתה ממש אותה הסיטואציה והחרדה- אותה חרדה. רק שהפעם לא הצלחתי להתעורר באמצע החלום…

לקרוא את המשך הרשומה «

בשנת 1964 הגעתי לפריס, לראשונה בחיי, בטיול סטודנטים מאורגן של איסת"א. חזיתות הבתים בעיר היו מכוסות עדיין פיח אפור. קרונות המטרו הישן שקשקו וחרקו. היונים האפורות ליקטו פירורי לחם בכיכרות העיר, והפריסאים שאך זה התאוששו מטראומת המלחמה באלג'יר- העריצו את הגנרל דה-גול.  בתי הכולבו המהודרים  גאלרי לפאייט ואו פרינטאן (Galleries Lafayettes,  Au Printemps)  אפפו אותי בכניסתי בענני בושם,  ובפתחן של המסעדות הקטנות הוצב לוח עץ שחור שעליו נרשמה בגיר לבן 'ארוחת היום' (Plat du jour).

לוח עץ בכניסה למסעדה, 2012. כמו פעם
צילום: אילה רז, 2012

מי שלא ידע לדבר צרפתית בשנות הששים, התהלך בפריס כאילם. הגברים הצרפתים השרמנטיים עם השפם הקטן והמטופח, והנשים הקוקטיות עם המטפחת הקשורה לצוואר ברישול מסוגנן, לא עשו שום מאמץ לדבר אנגלית עם זרים, והשתדלו לתת לך את ההרגשה שאם אינך יודע  צרפתית- אינך בן תרבות! לכן הוצאתי מנבכי הזיכרון את הצרפתית החלודה שלי ולמרבה הפלא, כעבור יומיים כבר הצלחתי לתקשר בצרפתית.

שבוע שלם התהלכתי  מוקסמת ומהופנטת בשדרות הרחבות והמטופחות ובסמטאות הישנות והצרות.  בלעתי בעיני את חלונות הראווה המרהיבים, טיפסתי על כל מונומנט היסטורי, אכלתי ארוחות פשוטות וטעימות ושתיתי יין אדום (vin rouge).

מראה פריס מקומה עליונה במוזיאון פומפידו
צילום: יעקב רוט

פריס של שנת 1964 הייתה בדיוק אותה פריס שאותה זכרו לטוב אינגריד ברגמן והמפרי בוגרט בסרט 'קזבלנקה' (1942) זאת הייתה אותה פריס שעליה שרה נעמי שמר בגעגוע  נוסטלגי את השיר 'העיר באפור'. אז מה הפלא שגם אני נכבשתי בקסמיה?  (ראו את הפוסט 'Paris, Mon Amour' ). לקרוא את המשך הרשומה «

בין אם נרצה בכך ובין אם לא- הבורקה  היא כאן בשביל להישאר, ובתעשיית ה'שמטעס ביזנס'  האמריקנית- כל מה שהאנשים (או הנשים) ירצו לקנות- יימצא מישהו  שישמח לייצר זאת עבורם ולעשות מזה כסף. כך קרה גם  עם ה'בורקה' לנשים המוסלמיות. אמנם לבוש זה  נוגד את החופש הבסיסי של האישה, כובל אותה ומשאיר אותה בחשכת ימי הביניים, אבל זה לא מפריע כלל לתעשיין האמריקני ה'נאור' לייצר בורקות מכל הסוגים והמינים ולשפשף ידיים בסיפוק כאשר הקופה הרושמת משקשקת עם מכירת עוד ועוד בורקות. אותו תעשיין, שאשתו היא מן הסתם פמיניסטית נאורה, אינו מוטרד כלל מכך שהבורקה מנציחה את מעמדה הנחות של האישה המוסלמית, שעקרונות הלבוש שלה נקבעים לא על פי בחירתה או רצונה, אלא על פי חוקי השריעה.

בורקה מהקולקציה של ברברי לחורף 2013

עולם הכלכלה הגלובלי. מעולם לא היה ציני יותר.  שום ערכים לא מסיטים אותו מ'כלל הזהב' שהוא: לעשות כמה שיותר כסף ומה שיותר מהר. לכן, חנויות הביגוד מציעות למוסלמיות האמריקניות שלל דוגמאות של בורקה. וגם באירופה ניתן להשיג בורקה בכל דגם רצוי. אפילו חברות כמו 'ברברי' הוציאו לשוק בורקות בדגם משבצות אופייני וגם דונה קארן, הציגה קולקציה של בורקות יקרות ואיכותיות למי שיכולה או מוכנה לשלם.

חוקר התרבות, טיטוס בורקהארט (1908- 1984) שהתאסלם, טען, שחשיבות הלבוש בעולם המוסלמי היא בכך שהוא מצליח לבטל את הדימוי של הגוף האנושי ומאפשר למוסלמי ליצור לעצמו את הדימוי הרצוי. ומה עם המוסלמית? מישהו שאל אותה אם זה מה שהיא רוצה?

לקרוא את המשך הרשומה «

כבר יותר משבוע שאצלנו שקט. אין רקטות, אין טילים ואין פצמ"רים. אצל אחרים זאת מציאות מובנת מאליה-  אצלנו זאת שגרה מבורכת.

אני מתענגת על מטלות היומיום שנעשות במתינות ומתוך כוונה שלמה. אני נהנית מטעמי האוכל שנאכל לאט וללא חיפזון, אני ממלאת את ריאותי באוויר הסמיך  של סוף הקיץ ומשחררת אותו בהדרגה, תוך כדי  הרפיית  שרירי צווארי וכתפיי, שזמן כה רב היו מכווצים.

פתאום נראים לי האנשים מסביב חביבים יותר והעתיד מאיים פחות.

בית- זה איפה שהלב נמצא

לקרוא את המשך הרשומה «