You are currently browsing the daily archive for 5 ביולי 2012.
אתמול בצהריים, בדיוק כשחזרתי מהמספרה עם הפריזורה שמתאימה לשמלה השחורה, שמתאימה לנעליים, שמתאימים לתיק, התברר לי סופית שיוז'י לא יבוא.
ואני כל כך חיכיתי. כל כך ציפיתי. ממש כמו בשיר "מיכאל" של מרים ילן-שטקליס שבו מספרת הילדה המאוכזבת איך חיכתה לו, איך לבשה את השמלה הכי יפה שלה לכבודו ואיך הוא הבטיח פעמיים לבוא אחר הצהריים ובסוף לא בא…
הילדה שבשיר בוכה בגלל שהיא ילדה קטנה. אבל ילדות גדולות לא בוכות בגלל מישהו שלא בא. ילדות גדולות מתלבשות, מתאפרות, שמות חיוך מתאים ויוצאות לדרך.
יוז'י ימאמוטו חותם את שמו בפעם המי יודע כמה: פרפקציוניזם ללא פשרות
לפני שנה בקרתי במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, בתערוכה של יוז'י ימאמוטו. חשבתי שלרגל התערוכה שלו המוצגת עכשיו במוזיאון העיצוב חולון, כדאי להביא בפניכם פוסט שלי מאותה תערוכה שפורסם אז ב-Xnet בבלוג שלי "חליפות העתים". שתי התערוכות של יוז'י שונות זו מזו בכל פרמטר אפשרי. התערוכה בלונדון מתרחקת מכל סממני דרמה ומציגה את הדגמים נטו בתאורה חזקה המאפשרת התבוננות בכל פרט. לעומת זאת, בחולון, מוצגים הדגמים בתוך מיצג שיש בו תנועה ודרמה, והדגמים מוצגים באפלולית למחצה שאינה מאפשרת התעמקות בפרטים. ההבדל המהותי בין שתי התערוכות הוא בכך שבלונדון מוצג ימאמוטו יותר כמעצב-אופנה ואילו בחולון הוא מוצג יותר כאמן.
בתהליך העמדת התערוכות בלונדון ובפריס היה ימאמוטו מעורב אישית וניתן להסיק מכך את מה שכבר ידענו מראש: ימאמוטו אינו מתקבע על דברים ואינו חדל מלנסות דרכי ביטוי חדשות הן בדגמים עצמם, הן בדרך הצגתם והן בקונספט המשמש להם בסיס.
- דגמים של ימאמוטו בכניסה למוזיאון ויקטוריה ואלברט
- לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 