You are currently browsing the monthly archive for יוני 2012.
אנשים גדולים הם צנועים. הם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. לא תמצאו הרבה עותקים מהזן המשובח הזה, אבל כשתפגשו אחד כזה תוכלו לזהות אותו מיד.
לעומתם, יש יותר מדי אנשים שרק חושבים שהם גדולים- אבל בעצם הם קטנים מאוד. אנשים אלה טורחים לספר לך בכל הזדמנות עד כמה הם גדולים, אולי בגלל שבתוך תוכם הם יודעים שהם בעצם קטנים.
ז'אן שארל דה קסטל- בז'אק הוא איש גדול. הוא בעצם די נמוך, עיניו כחולות, לבוש ג'ינס, חולצת כפתורים לבנה וז'אקט שחור. קשה להחליט איך להגדיר אותו: מעצב-אופנה? אמן? מוסיקאי? פרפורמר? הרי כל אחת מהגדרות אלה אינה ממצה את יכולותיו. המשותף לכל תחומי העשייה שלו הוא היצירתיות פורצת הגבולות שמאפיינת את כל דרכו האמנותית מראשיתה. יצירתיות זו אפיינה אתמול גם את הפרפורמנס שהוא נתן בבית העיר בתל-אביב בפני אולם מלא אנשים ששמעו את דבריו בעניין רב והפסיקו אותו מדי פעם במחיאות כפיים סוערות.
לא אוכל להביא כאן את כל דבריו, כי הייתי עסוקה בלצלם במקום להקליד, אבל כל מי ששמע אותו בוודאי יזכור כמה צימוקים ממשנתו, שעל פניה נראית מחוייכת וקלילה אבל מתחת לה מסתתרת פילוסופיה עמוקה, המאמינה, בין השאר, שיצירתיות היא מתנת שמיים, ומי שיש לו אותה- כדאי שיחלוק אותה עם כמה שיותר אנשים.
בית העיר רגע לפני… לקרוא את המשך הרשומה «
אני יודעת שאני לא לגמרי אובייקטיבית כשאני מדברת על הסרט " העולם מצחיק" של שמי זרחין. אחרי הכול, נופי ילדותו הם גם נופי ילדותי , אם כי יש בינינו הפרש של כמה שנים טובות. אבל אני מודה, שהכנרת הנשקפת בכמה פריימים בסרט, בהחלט מערערת את יכולת השיפוט האובייקטיבית שלי.
הסרט החדש של שמי זרחין "העולם מצחיק" הוא מצחיק באמת. לא רק מצחיק אלא גם מעורר מחשבה. בין האפיזודות הסוריאליסטיות לבין הטיפוסים ההזויים המפוזרים בו בנדיבות, פועם לב רגיש ויש בו נשמה. אבל בעיקר יש בו המון אהבה וגעגוע צובט לאיך שהיינו פעם, למה שאהבנו פעם, וגם לרגעים הקסומים ההם, שאפילו אם נשתוקק להם עד כלות- הם לא יוכלו להתרחש שוב לעולם.
חנות נעלי ילדים במונפארנס, פריס
אני שמחה להביא בזה את דבריה של עירית יציב, עליה כתבתי בפוסט האישה שלובשת אמנות כל יום. עירית מבטאה את האמנות שלה באמצעות האופנה שהיא לובשת. אני מודה לעירית על תגובתה.
עירית יציב : מחוברת לעצמה באמצעות האופנה
מה זאת אומרת "מה זה אופנה"? נו, באמת, כל אחד יודע מה זה אופנה.
איזו מין שאלה זאת בכלל? אופנה זה…אופנה זה…נו, זה הלא לגמרי ברור…
טוב, תני לי דקה. אני צריכה טיפונת לחשוב.
אה…הבנתי. את מתכוונת לשאול מה זה אופנה בשבילי?
טוב. תלוי באיזה יום שואלים אותי את השאלה הזאת. היום, למשל, אני בעניין של "תתעלמו ממני", אז לבשתי ג’ינס וטי שירט.
אתמול? מה היה אתמול? אני לא זוכרת בכלל מה לבשתי אתמול…אה, נזכרתי. הלכתי בערב לאיזו פתיחה. גלריה, מוזיאון, יו ניים איט. הייתי צריכה להיראות מיליון דולר! לבשתי שמלת מיני של סבתא שלי משנות ה-60, נעליים של מרטין מרג’יאלה ותיק קלאץ’ של גוצ’י
כן. בטח שרציתי שישימו לב אליי. למה את חושבת שהתלבשתי ככה?
ג'ון גאליאנו
דמיינו יום קיץ על גבול האביב. דמיינו נמל ים תיכוני עם סירות צבעוניות והרבה תרנים. דמיינו דייגים מסוקסים מתקנים רשתות על החוף. דמיינו יפיפיות בשמלות קיציות ורגליים שזופות צוחקות ומכוונות מצלמות סלולריות אל הים.
ועכשיו תנו לבריזה מן הים ללטף לכם את הפנים ולבדר את השיער, והריחו את ריח הדגים והים המתערבב בריח האספרסו המרוכז. מה קבלתם? נמל יפו, 15 ביוני, 2012.
רשתות דייגים מחכות לתיקון לקרוא את המשך הרשומה «
תל-אביב. 1963. גדעון אוברזון בן ה-19 הוא הכוכב התורן בשמי האופנה הישראלית והוא מקבל בעיתונות האופנה גם צ'פחות מעודדות וגם סטירות לחי מכאיבות . הוא חזר לא מכבר מפריס, עם דיפלומה של ה"אקול סינדיקאל", המוסד הנחשב שבו למד גם איב סאן לורן.
אוברזון בן ה-19 מודד שמלה על זיוה שמרת, סגנית מיס תבל. העולם הזה, 3.4.63
באותו מקום באותה שנה, אני מתחילה את צעדי הראשונים באופנה, אחרי שסיימתי קורס ל"ציור אופנה" ב"מכונים הישראלים לטכנולוגיה", שם נפגשנו אני ועוד עשרים תלמידים, פעם בשבוע, בחדר מחניק ברחוב בן-יהודה עם המורה מירי שפיר ולמדנו לצייר אופנה על פי כללים נוקשים ומידות מדויקות: לקרוא את המשך הרשומה «
תיאודור זלדין הוא אחד ממאה הוגי הדעות החשובים בעולם כיום. בספרו המרתק "היסטוריה אינטימית של האנושות" הוא מציע נוסחה מעניינת לזוגיות בת קיימא.
להלן קטע מרכזי בספר המצוין הזה שמציע אופציה מעניינת לזוגיות בוגרת ואחראית: שני אנשים נפרדים שחיים תחת גג אחד.
קטע מתוך הסטוריה אינטימית של האנושות מאת תיאודור זלדין
ובנימה הומוריסטית, האנטיתזה של הקטע הקודם, בקריקטורה שלהלן.
כל מילה מיותרת
הסכמות והתנגדויות יתקבלו בברכה…
שנות הששים. אני בת עשרים וקצת, טסה עם דני בפעם הראשונה בחיי לחו"ל בטיול סטודנטים של איסת"א ונוחתת בפריס. ארוחה אחת מסודרת ביום, במסעדה שאליה מטפסים מאה מדרגות ועומדים בתור כמעט שעה, אבל האוכל שמקבלים טעים ומשביע.
הלם הפער בין ישראל הצנועה של סוף שנות הצנע לבין פריס ההדורה, מכה בנו ומעורר תהייה. נוף שונה. תרבות אחרת. נשים קטנות עם מטפחות משי לצווארן מתרוצצות על עקבי סטילטו דקים ולוגמות vin rouge עם החבר/ בעל/ מאהב בבית קפה פינתי, ומלצרים בסינרים לבנים וארוכים רושמים הזמנה עם עפרון שנשלף מאחורי האוזן ונותנים עודף מתוך ארנק שחור מהוה שמשתלשל מן המותניים.
בוטיק במארה עם קולקציה באפור, אפריל 2012
אם תפגשו את עירית ברחוב, קרוב לוודאי שתסובבו את הראש אחריה כדי להביט בה שוב ולא בגלל מה שאתם חושבים. היא לא איזו 'שאפה' סקסית, היא לא לובשת בגדים חושפניים, היא עברה מזמן את גיל הנעורים והיא לא מיתמרת לגובה מטר ושמונים. אבל עירית מושכת תשומת לב מידית בכל סביבה שבה היא נמצאת. כי היא לא לובשת סתם בגדים. היא לובשת אמנות. כפרפראזה על תלמידי חכמים שתורתם אמנותם, ניתן לומר על עירית שבגדיה הם אמנותה. לא הבנתם? הנה תמונה אחת לדוגמא.
הבגדים של עירית על רקע קיר עם ציורי גרפיטי בתל-אביב
הבלוג של אילה רז 