You are currently browsing the monthly archive for אוגוסט 2012.
בסוף הערב, אחרי הנאומים, ההתפעלות מהיצירות והצילומים שצילמתי בחלל בית העיר, פגשתי את עירית יציב במדרגות והחלפנו רשמים מהתערוכה. עירית טענה כי התערוכה של בודיקה טובה יותר מהתערוכה של יוז'י ימאמוטו, ואני טענתי את ההיפך בדיוק. ואז נפל לי האסימון. שתי תערוכות אופנה של דמויות בולטות בעולם העיצוב העכשווי מוצגות עתה בעת ובעונה אחת בישראל: יוז'י ימאמוטו במוזיאון העיצוב בחולון ובודיקה בבית העיר בתל-אביב! מי היה מאמין לזה לפני עשר שנים, כאשר את כל תערוכות האופנה שהוצגו עד אז אצלנו אפשר היה לספור על אצבעות יד אחת ועוד נשארו כמה אצבעות פנויות?!
בית העיר בערב הפתיחה עם המיצג של תמר הרפז
שמתם לב שבזמן האחרון נעלם לו השלום מחיינו? לא. אני לא מתכוונת כאן לשלום במובן הפוליטי, המטפורי, או הקוסמי. ואין לי גם שום צורך בוער להזדהות בדיוק עכשיו עם הימין או עם השמאל. אני פשוט מתכוונת למילה אחת קטנה שפעם השתמשנו בה המון, כמעט בכל הזדמנות ועכשיו יוק.
פעם, לא כל כך מזמן, ברכנו אחד את השני ב"שלום" ו"מה שלומך", מסרנו דרישת שלום, ונפרדנו זה מזה לשלום ובסוף השבוע, לקראת שבת, אמרנו "שבת שלום".
פעם, קצת יותר מזמן, אמרו אבותינו זה לזה "השלום לך?" ו"מה שלום זוגתך, שתחיה?" וביאליק, משוררנו הלאומי, כתב בשירו "אל הציפור" את המשפט שכולנו שיננו בעל פה בשיעור ספרות: "שלום רב שובך ציפורה נחמדת".
פעם, ממש ממש מזמן, ברך יעקב את לבן בן נחור, חותנו הערמומי לעתיד, בפרק כ"ט בספר בראשית :" ו וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן. "ז
אבל יום אחד, בכלל מבלי להרגיש, נעלם לו השלום מחיינו. פתאום הוא הפך להיות פאסה. אאוט. לא לעניין. נון גראטה. ובמקומו באו מילים כמו: "מה ניש?" ו"אל תיש!" ו"היי" ו"ביי" ו"מה קורה" ו"איך?" ומיטיבי הסלנג אמרו גם "היוש" וביוש". וכל המילים האלה ביחד ולחוד באו רק כדי להחליף מילה אחת קטנה שעשתה פעם לבד את כל העבודה. המילה "שלום".
אסיים פוסט זה בדרישת שלום לכל קוראי הבלוג , וזאת תהיה תרומתי הצנועה להחזרת השלום לחיינו.
למה תערוכה נהדרת כמו תערוכת הבובות בבית הכט בחיפה, לא זכתה לקידום ויחסי ציבור כמו שזכתה להם תערוכת הפרחים שהתקיימה בחיפה בפסח האחרון? ולמה תערוכת הבובות המקסימה הזאת מתקיימת רק במשך ארבעה ימי תצוגה בלבד? למחלקת התרבות של עירית חיפה פתרונים.
בובות הלבד המקסימות של אירינה פדוטוב מלאות הומור ואופטימיות
חסיד מתבונן בתמונה על קיר המוזיאון
כמה פעמים יצא לכם לראות חסיד עם קפוטה ושטריימל מתבונן בסקרנות בתמונה שתלויה על הקיר במוזיאון ישראל?
לי, למשל, זה עוד אף פעם לא קרה. וזה לא בגלל שאני לא מגיעה למוזיאון ישראל, אלא, בגלל שהחסידים, הם שלא מגיעים לכאן סתם כך באמצע יום חול כדי להתבונן בתמונה. כי מה יש להם כבר לחפש שם, כשהדת היהודית מצווה במפורש על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"?
התערוכה "חסידים- לא רק שחור-לבן" המוצגת עכשיו במוזיאון ישראל, היא לדעתי, תקדים היסטורי. זוהי תערוכה העוסקת בנושא המרוחק מאוד מעולמו של שוחר המוזיאונים המצוי, ודווקא בשל כך, הוא עשוי לגלות בה עולם שלם שאיננו מוכר לו. אותו שוחר מוזיאונים, שאני כוללת את עצמי בתוכו, יטריח את עצמו למקומות מרוחקים בעולם הגדול כדי לגלות שם תרבות נכחדת, וגם יגיע למוזיאונים אתנוגרפיים בפריס-לונדון-ניו-יורק כדי למצוא בהם עוד פרטים על חברה אנושית אותנטית כלשהי על פני כדור הארץ. אבל כמה מאתנו הטריחו את עצמם להכיר את העולם החסידי האותנטי הנמצא במרחק נגיעה? לקרוא את המשך הרשומה «
מה לא הייתי נותנת תמורת ביקור בארץ-ישראל של פעם? מקום שהזמן עצר בו מלכת והזיכרונות עולים מכל פינה ומציפים את הלב. מקום שבו פוסעים בשבילי עפר, מלקטים חרובים מהרצפה, טועמים ענב מתוך אשכול בוסרי שנחבא בין ענפי הגפן ונושמים ריחות מתוקים של קיץ, של נענע ופטרוזיליה, רוזמרין ובזיליקום מעורבים בריח לחם טרי, בצל מטוגן, שום כתוש ורוטב עגבניות המבעבע על גבי פתיליה. כמה הייתי רוצה לראות שוב את אותו בית ישן עם החדרים גבוהי התקרה המסוידים לבן, עם רהיטי העץ הישנים ועם החלונות שנפתחים לנוף ארץ-ישראל של אז, שיש בו הרבה שיחי קיץ צהובים, מעט ברושים ירוקים-כהים וכמה בנינים לבנים קטנים המשתלבים בנוף בצניעות מתחשבת.
אשכול ענבים מסתתר בין ענפי הגפן
הכרתי את יהודית דיין לגמרי במקרה. היא נשלחה אלי מחברת הדרכת מחשבים כדי להעמיק את ידיעתי בתוכנות גרפיות במחשב. זה היה יום חורף גשום וקר ולכן הצעתי לחלוט לה תה מעשבי הגינה. היא הסכימה. הכנתי קנקן תה רותח, העמדתי אותו לצידה והתחלנו בתרגול מחשב. בשלב כלשהו הסתובבה יהודית, פגעה בידה בקנקן התה והוא נפל והתרסק. יהודית הרגישה לא נוח ולא חדלה להתנצל. " זה קורה", אמרתי לה, תוך כדי ניקוי הרצפה מפיסות הזכוכית השבורה והספגת הנוזל החם "תשכחי מזה, זה קנקן לגמרי פשוט". אבל למחרת הופיעה יהודית אצלי, עם קנקן תה חדש. לא עזרו לי כל הטענות שאין בכך צורך, יהודית התעקשה והקנקן נשאר אצלי. תוך כדי נוצר בינינו קשר אישי וסיפרתי ליהודית שאני עוסקת באופנה. כשהראיתי לה את ספרי "חליפות העתים" היא סיפרה לי שהייתה דוגמנית במפעל הסריגים "אלנית" בשנות השבעים.
יהודית בפרסומת של דפרון
אתמול עשיתי סדר בארון הספרים. משימה שגרתית. לא משהו לכתוב עליו הביתה. יש מספר שיטות. אפשר לסדר לפי הנושא (קונספטואלית), לפי הצבע והצורה (אסתטית), או לפי הגובה (אדמיניסטרטיבית). כשאני מתחילה לסדר, אני תמיד מתכוונת להיות עניינית ותכליתית ולסיים את העניין בשעתיים שלוש. אבל מעולם לא קרה לי שהצלחתי להישאר בתחום העניין ובגבולות הזמן. אינני יכולה להתייחס לסידור ספרים כאל משהו קונספטואלי, אסתטי, או אדמיניסטרטיבי. איכשהו, זה הופך אצלי תמיד למשימה נוסטלגית, החוצה את הגבולות שבין אז לעכשיו.
למה? כי כל ספר הוא עולם ומלואו. אנשים. מאורעות. תחומי ידע. כל ספר מביא אתו זיכרונות שכבר שכחתי ומספר לי באריכות איך ומתי הוא נכנס אל תוך חיי. הספרים המנוקדים עם האותיות הקטנות הם מהתקופה שהייתי קטנה. הספרים המנוקדים עם האותיות הגדולות- הם מהתקופה שהייתי עוד יותר קטנה. הספרים על אופנה והספרים על היסטוריה של ארץ-ישראל מלווים אותי כבר יותר מעשרים שנה ומספרם הגדל והולך מעיד על כך שאני ממשיכה ללמוד. וכל ספר מזמין אותי לפתוח אותו ולצלול אל בין דפיו ואני נסחפת לשם מבלי יכולת להתנגד.
הבלוג של אילה רז 