אתמול סיפרו לי חברים שהם רוצים לנסוע לאוסטרליה. למה דווקא לאוסטרליה? שאלתי.

יש שם שקיעות מדהימות. הם ענו. השמים באוסטרליה בשעת השקיעה ממש אדומים. אדומים כמו אש.  את לא מאמינה. אין דברים כאלה.

היום בשעה 17:05 צילמתי את השקיעה מחלון חדרי. זה לא באוסטרליה. זה בכפר-סבא.

שקיעות הן תמיד עצובות. הן נוגעות בלב .

יש שני ספרים בעולם שאני חוזרת אליהם שוב ושוב:

'פו הדב' של א. א. מילן- כדי להשקיט את העצב

ו'הנסיך הקטן' של אנטואן דה סנט. אקזופרי- כדי להתמכר לו.

פו הדב מחפש את הציר הצפוני. הנסיך הקטן מחפש שקיעות.

חשבתי על הנסיך הקטן ועל היום שבו ראה 43 שקיעות. אני ראיתי רק שקיעה אחת.

הנה הציטוט המקסים ובהמשך התמונות שצילמתי. בלי פוטושופ. בלי עריכה.

הו נסיך קטן! מעט מעט למדתי את סוד חייך הקטנים והעצובים. במשך זמן רב תענוגך היחיד היה ההנאה השקטה שבהתבוננות בשקיעת השמש. למדתי פרט חדש זה בבוקרו של היום הרביעי, כאשר אמרת לי:
הנסיך הקטן
"אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה."
"אבל עלינו להמתין…", אמרתי.
"להמתין למה?"
"להמתין עד למועד השקיעה."
תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך, ואמרת לי:
"תמיד נדמה לי שאני בבית!"
ואמנם, הכל יודעים, שכאשר השעה היא שעת הצהרים בארצות-הברית, השמש שוקעת מעל צרפת. אם תוכלו לנסוע לצרפת בתוך דקה אחת, תגיעו היישר לזמן שקיעת החמה. לרוע המזל צרפת רחוקה מדי.
אבל על כוכב הלכת הזעיר שלך, כל שהיה עליך לעשות הוא להתיק את כסאך צעדים ספורים. יכולת לחזות ברדת הלילה בכל עת שתחפוץ…
"יום אחד", אמרת לי, "ראיתי את השקיעה ארבעים ושלוש פעמים!"
ואחר-כך הוספת:
"אתה יודע…כאשר מישהו מאד עצוב…הוא אוהב את השקיעות…"
"היית עצוב, אם כך", שאלתי, "ביום של ארבעים ושלוש השקיעות?"
אבל הנסיך הקטן לא ענה.

כמעט שקיעה

לראות שקיעה מדהימה מבלי לנסוע רחוק

שקיעה עם פנס

כמעט חושך

מודעות פרסומת