You are currently browsing the monthly archive for דצמבר 2011.
החלטתי להעלות כאן קטע מתוך פוסט שכתבתי לפני שנה , מכיוון שהוא נראה לי מתאים ל-2012, בדיוק כפי שהתאים ל-2011. וכתוספת , קבלו מחווה רומנטית שלא תשאיר אתכם אדישים: ה"הפי אנד" הבלתי נמנע בסרט "כשהארי פגש את סאלי" כולל הספירה לאחור והנשיקה הרומנטית בחצות, אם כי ממש ברגע האחרון.
והנה הקטע מתוך הפוסט הישן כלשונו:
אני אוהבת התחלות חדשות, אבל שונאת דפים חלקים, כי הם גורמים לי רתיעה. אין בהם למה להתחבר. אין עקבות. אין סימני זמן. אין כלום. לכל מלוא העין לבן ואין במה להיאחז. הפחד מפני קלקול הדף הנקי, הבתול, במשהו לא מוצלח- יכול להיות פחד משתק. מחסום ליצירה. אבל על דף מותחל- תמיד אפשר להוסיף משהו, להתחבר למשהו, היצירה זורמת. החיבור מיידי…
שנה חדשה פותחת דף חדש. אפשר לכתוב עליו הכול. אפשר לצייר עליו עולמות שלמים, אפשר לכסות אותו בנשיקות ואפשר גם להזיל עליו דמעות. אבל זהו דף חדש בתוך יומן מותחל, יומן שבו נכתבו כבר דפים רבים וכל אחד מהדפים שנכתבו משפיע על הדף החדש שייכתב וגם מושפע ממנו…
זה הזמן שבו אנחנו מבטיחים לעצמנו לקיים, להגשים, למלא, להיטיב, לתת, לקבל, לזרום ולתרום. זהו סיומו של העשור הראשון באלף השלישי. שנת 2011 כבר מחכה בפתח.
שנה טובה ומאושרת לכולכם!!!
לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. אני כל הזמן מצלמת שקיעות. כמובן שאני יכולה להסביר את זה בכך שהשקיעות בעונה זו של השנה, הן נפלאות, אבל, עמוק בפנים, אני יודעת, גם מבלי לשלוף את התיאוריות של דר' פרויד ושל ממשיכי דרכו, ששקיעות הן תמיד סוף של משהו: ביקום הן סוף של יום. יום מוצלח. יום דפוק. או סתם יום. במחזור החיים האנושי, שקיעות הן סיום של תקופה . תקופה יפה. תקופה דפוקה. או סתם תקופה. על התקופה היפה- מתרפקים. על התקופה הדפוקה-מצטערים ומסתם תקופה–פשוט מתעלמים.
מעניין לראות איך היחס שלנו אל השקיעה משתנה עם הגיל, כמו בקטעים הבאים, שאותם ליקטתי משירי משוררים שאני אוהבת:
הגשם האחרון ירד כאן לפני שבועיים ואנחנו כבר באמצע דצמבר.פתאום אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לגשם. הגשם תמיד מחזיר אותי אל הזכרונות של פעם. זכרונות מתוקים מהילדות וזכרונות מרירים-מתוקים מגיל הנעורים. נתון זניח בקורות חיי מגלה שבגיל ארבע- עשרה עברתי מטבריה, עיירת פיתוח מנומנמת, לחיפה, מקום אחר ועיר זרה. במקום החמימות הטבריינית שבה כולם מכירים את כולם, נחתתי על פלנטה אחרת שבה כמעט אף אחד לא הכיר אותי וגם לא טרח במיוחד להכיר.
זכרונות הגשם שלי מגיל ההתבגרות עולים מול עיני כרצף של תמונות רטובות: שנינו תחת מטריה אחת, שיערי הארוך והרטוב נספג באפודת צמר גברית בין זרועות שמחבקות אותי חזק, מטר סוחף באמצע פגישת גישוש רומנטית על ספסל בודד בגן, והתחושה הכל כך מתוקה אחרי שהגעתי הביתה ספוגת מים, הורדתי מהר גרביים, בגדים ולבנים, החלפתי לבגדים יבשים ופריכים ואני יושבת מול הפיירסייד של 'פרידמן' כשבין הידיים ספל גדול של שוקו חם וכל גמיעה צורבת את הגרון ומעלה דמעות בעינים.
פיירסייד על נפט
אילו אסוציאציות מעוררת בכם המילה 'שיניים'? אם אתם שייכים לזן הפוליטי, אולי האסוציאציה הראשונה שלכם תהיה איזו ועדה בלי שיניים, כמו ועדת טרכטנברג, למשל. אם אתם שייכים לזן המואר, אולי יהיו לכם אסוציאציות ניו-אייג'יות, מסוג הפירושים לשיניים שנושרות בחלום. אם אתם מאותגרים טכנולוגית כנראה תחשבו על Blue tooth . אם אתם מהסוג הספרותי, אולי תחשבו על הספר 'שיניים לבנות' של זיידי סמיט, שעל אף הביקורת שגמרה עליו את ההלל, אני לא הצלחתי לצלוח אותו בשלום, אולי בגלל שממש לא בא לי לשבור את השיניים באנגלית…
אבל, אצלי, כרגיל, האסוציאציה הראשונה שעולה היא כמעט תמיד מתחום האופנה. אז גם הפעם יש. אולי לא תאמינו אבל דוקא יש סוג של אריג שקוראים לו 'שיני כלב', או Houndstooth, זהו אריג צמר שמקורו בסקוטלנד והוא ארוג בשני צבעים קונטראסטיים במעין משבצות עם זיזים שאמורים להזכיר שיניים של כלב.
שיני כלב או רגלי תרנגולת? שתי התשובות נכונות
היום, 6 בדצמבר, 2011, אני חוגגת יום הולדת. לא. לא לעצמי. לבלוג שלי, שגם הוא בעצם אני, אבל אני קצת שונה. יותר מבוקר, יותר מחושב, אני שיכול להחליט כל בוקר מחדש אם להיות או לחדול. ואחרי שנתיים שאנחנו ביחד, בתדירות של יום יום או של פעם בשבוע שבועיים, אני יכולה לגלות לכם שאני ממש אוהבת את הבלוג הזה שלי, שהתחלתי אתו בלי כוונות לטווח ארוך, ואחרי שנתיים של ביחד (היום בדיוק) אני כנראה, כבר לא יכולה בלעדיו.
המונח "אוטופיה" נטבע על ידי תומאס מור בשנת 1516. מור גזר את השם משורשים יווניים באופן שאפשר יהיה לפרשו בשני אופנים: Eutopia – "מקום טוב", או "Outopia" – "שום-מקום" ("מקום שאינו קיים"). בפוסט זה אני רוצה לספר לכם על המסע המופלא שלי לאוטופיה. אבל, שלא כדרכי אתחיל הפעם מהסוף להתחלה. קודם אציג את התמונות שצילמתי במסע לאוטופיה ואז אבקש מכם לנחש איפה זה צולם.
מוכנים? אז קדימה לדרך…
הג'ונגל הסבוך עם עצי הבננות
שני לסר, סטודנטית שלי בעבר וכיום כתבת אופנה במגזין האינטרנטי 'zoty' מבית 'מעריב', כתבה עלי את הכתבה הזאת, ב-29 בנובמבר, 2011. תאריך היסטורי בעל משמעות עמוקה… מעניין למה הכתבה עלי נפלה בדיוק בתאריך הזה? האם בגלל שאני תמיד משתדלת ללמוד מההיסטוריה? או בגלל אני כבר חתיכת היסטוריה בעצמי?
אז אם אין לכם משהו יותר טוב לעשות- אתם מוזמנים לקרוא…
הבלוג של אילה רז 