You are currently browsing the monthly archive for אוקטובר 2011.
רציתי להיפרד מהקיץ ולא ידעתי איך. אז במקום מילים, הנה כמה תמונות של קיץ , שצילמתי על גדות הירקון ורציתי לשמור אותן כאן, בבלוג שלי , יחד עם עוד כמה זיכרונות נעימים מהקיץ האחרון…
אולי עוד קיץ
אנחנו ניפגש
כולנו נתרגש –
זה נפלא.
אולי עוד קיץ
נמחה את הדמעה
ואם תגיע השעה
ונבקש –
אולי עוד קיץ ניפגש. (מילים: שמרית אור)
את לא מאמינה שיש דברים כאלה עד שזה קורה לך. פתאום יש לך בלוק. לא, לא איטונג. בלוק בראש. שום רעיון כתיבה לא מצליח להגיע למוח שעובד בקדחתנות על ריק וכל הניסיונות לפרוץ את החסימה נראים כמו מרק תפוחי אדמה.
יום ראשון- תפוחי אדמה
יום שני- תפוחי אדמה
יום שלישי – הפתעה נעימה…שתי מנות תפוחי אדמה!!!
שזה אומר בשפה פשוטה עוד רעיונות מאותו השום-כלום. רעיונות משומשים. רעיונות ממוחזרים. רעיונות בנאליים. רעיונות טריוויאליים. שום דבר לכתוב עליו הביתה.
אני מסתובבת מסביב לבלוק, זאת אומרת, מסביב לבלוג. מזפזפת קצת בגוגל, מרפרפת קצת ביו-טיוב וכלום. המוזה, או איך שקוראים לה, כבר לא גרה כאן יותר.
כל מילה מיותרת
אנא, רשמו לפניכם: יום עיון בנושא 'אתא' והחברה הישראלית במוזיאון ארץ-ישראל ביום ג' 25 באוקטובר
בין השעות 10:00- 16:00
פרטים והרשמה:
יד בן-צבי 02-5398855
הנה חלק מרשימת הדברים שהבטחתי לעצמי לעשות אחרי החגים:
- לסדר את הקלסרים שלי שהתנפחו למימדים חסרי הגיון
- לעשות סדר בארונות ולמסור את כל הדברים המיותרים.
- לתפור כריות לספת הסלון מבד הברוקאד המקסים שקניתי ב'וילה מרוק'
- ליצור משהו מעניין מאוסף בדי ה'ליברטי' שלי.
- לעבור על כל החשבוניות של כרטיסי האשראי בשלושת החודשים האחרונים
- לבדוק חשבונות של ספקי התקשורת ולגלות את כל הסכומים שחוייבתי בהם בטעות (?)
- להתקשר לכל האנשים המקסימים שפגשתי בחטף ואמרתי שאני בטוח אתקשר
- לקבוע פגישות עם כל האנשים הנחמדים שאיתם קבעתי שניפגש בקרוב. לקרוא את המשך הרשומה «
אני בן אדם חילוני. אני לא מחפשת במיוחד את קרבת האלוהים, אפילו שאני אומרת לפעמים O.M.G. זה רק ביטוי, אתם יודעים ולא ממש מתכוונים לאלוהים. אני אומרת גם 'ברוך השם', וגם זה לא מתחבר בכלל עם השקפת עולמי, אבל זה משהו שיוצא לי להגיד די הרבה ונדמה לי שזה מתייחס בעיקר לצליל המילים ולא למובן שלהן.
אבל, בילדותי, היה לי קשר קצת יותר טוב עם 'ריבונו של' ויותר מכך, עם המסורת. הסבתא הטבריינית שלי הייתה מה שנקרא אז 'אישה מאמינה', ולאבא שלי, שהיה הבן שלה, נשאר משהו מהעולם היהודי שבתוכו גדל, למרות שהוא הגדיר את עצמו כחילוני. שבת לא שמרו אצלנו וגם ה'כשר' לא היה מוקפד, אבל לא אכלו למשל חלב עם בשר ביחד ובטח שלא הכניסו הביתה חלקי בהמה נמוכה המוכרים יותר בשם 'שינקה' , 'האם', או 'בייקון'. את החגים היינו חוגגים בביתנו הקטן שבטבריה ובתכנית החג נכלל גם ביקור בבית הכנסת השכונתי. אבל הדגש העיקרי היה תמיד על מאכלי החג ומנהגיו.
ופה אני מגיעה לנושא הפוסט שהוא 'סוכת דוד הנופלת'. פסוק ט', י"א בעמוס, שם נאמר "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" שמחזיר אותי הישר אל זיכרונות הסוכה של ילדותי.
זה נוגע לי. זה נוגע לכם. זה נוגע ממש לכולנו. עוד מעט קט הולכים לחתום. לא. לא על הסכם עם המתמחים. גם לא על אמנה לצדק חברתי. הולכים לחתום לכל אחד מאתנו בספר החיים. חותמים לנו על עוד שנה של חיים בארץ המשוגעת הזאת, הארץ שבה מתערבבים זוכי פרסי נובל, הגדולים מהחיים, עם פוליטיקאים קטנים, שטופי תאוות בצע ותאוות שלטון. ארץ שבה הגאונות היהודית מתקיימת לצד תככנות, קטנוניות, נוכלות וחוסר פרגון, ליצירת מתכון למדינה חד פעמית. המדינה שלנו. ישראל. אבל, רגע, אני באמת לא מבינה איך הגעתי לפוליטיקה, כשכל מה שרציתי היה לאחל לכם גמר חתימה טובה.
אז בואו נתחיל מהתחלה. מחרתיים הולכים לחתום. ברור שקודם מוכרחים לקחת כמה החלטות עיצוביות כמו למשל, באיזה עט לחתום? מה דעתכם על נוצה טבולה בכסת דיו?
נוצה טבולה בכסת דיו
פוסט ראשון בשנה החדשה ולשם שינוי, לא על אופנה, אלא דווקא על ספר. ספר מקסים שסיימתי לקרוא זה עתה. אבל קודם כל אני חייבת להודות שלא העליתי על דעתי שאסכים אי פעם, מרצוני החופשי, לכתוב ביקורת על ספר. יותר מדי מזכיר לי יומן קריאה, מהסוג שנאלצתי לכתוב בבית הספר ונשאר בזיכרוני כאחת המטלות המעיקות, המאוסות והדוחות ביותר שהיו קיימות בתכנית הלימודים. לכתוב יומן קריאה על ספר היה כמעט כמו לכתוב חיבור על הטיול השנתי, שרק המחשבה עליו הספיקה בשביל לקלקל לגמרי את ההנאה מהטיול.
הבלוג של אילה רז 