אנשים גדולים הם צנועים. הם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. לא תמצאו הרבה עותקים מהזן המשובח הזה, אבל כשתפגשו אחד כזה תוכלו לזהות אותו מיד.

לעומתם, יש יותר מדי אנשים שרק חושבים שהם גדולים- אבל בעצם הם קטנים מאוד. אנשים אלה טורחים לספר לך בכל הזדמנות עד כמה הם גדולים, אולי בגלל שבתוך תוכם הם יודעים  שהם בעצם קטנים.

ז'אן שארל דה קסטל- בז'אק הוא איש גדול. הוא בעצם די נמוך, עיניו כחולות, לבוש ג'ינס, חולצת כפתורים לבנה וז'אקט שחור. קשה להחליט איך להגדיר אותו: מעצב-אופנה? אמן? מוסיקאי? פרפורמר? הרי כל אחת מהגדרות אלה אינה ממצה את יכולותיו. המשותף לכל תחומי העשייה שלו הוא היצירתיות פורצת הגבולות שמאפיינת את כל דרכו האמנותית מראשיתה. יצירתיות זו אפיינה אתמול גם את הפרפורמנס שהוא נתן בבית העיר בתל-אביב בפני אולם מלא אנשים ששמעו את דבריו בעניין רב והפסיקו אותו מדי פעם במחיאות כפיים סוערות.

לא אוכל להביא כאן את כל דבריו, כי הייתי עסוקה בלצלם במקום להקליד, אבל כל מי ששמע אותו בוודאי יזכור כמה צימוקים ממשנתו, שעל פניה נראית מחוייכת וקלילה אבל מתחת לה מסתתרת פילוסופיה עמוקה, המאמינה, בין השאר, שיצירתיות היא מתנת שמיים, ומי שיש לו אותה- כדאי שיחלוק אותה עם כמה שיותר אנשים.

בית העיר רגע לפני…

קסטל-בז'אק על רקע הבמה המאולתרת

אחד הדגמים האיקוניים עם הדפס מכונית שעיצב אליקים

קסטל-בז'אק עם הדגם הראשון שעיצב

חבל שאתם לא יכולים לשמוע

טל מדגמנת את שמלת איינשטיין של בז'אק, על השולחן התיק שממנו נשלפו המזכרות ההסטוריות

אמן בפעולה

על רקע המעיל המתנפח שהמציא אחרי שראה את הסרט טיטניק

דגם נוסף בהשראת קומיקס או קית' הארינג

כך נראתה הבמה. אווירה של אורחים בבית חם ומבולגן

קסטל-בז'אק איננו חושב, כמו רבים בעולם האופנה, שהאופנה העילית (הוט קוטור) היא פסגת השלמות העיצובית, לדעתו, הקוטור נגיש רק למתי מעט, ולכן הוא הרבה פחות חשוב מהעיצוב להמונים, שמשפיע הרבה יותר.

הוא סבור  שהצפוי-  אינו מעניין, שעדיף להיכשל בתהליך החיפוש אחר האמת שלך, מאשר לעצב משהו בטוח.

הוא חושב שבישראל יש מקורות השראה כבירים שהמעצבים שלנו אינם מנצלים אותם מספיק לפני שהם פונים למקורות אחרים. " יש כאן הרבה מעצבים מוכשרים", אומר כריסטיאן בז'אק, "אבל אני לא רואה בעבודתם את השפעת המקום המיוחד הזה שבו אתם נמצאים, על יצירתם".

במשך שעתיים שלמות דיבר האיש המקסים הזה על חייו וסיפר איך בגיל שמונה נשלח לפנימייה  וחווה בדידות שאותה הפיג באמצעות דמיונו המפותח והשקרים המקסימים שלו, שאותם הוא ניסה גם על הקהל שהאמין לסיפורו קורע הלב, על אביו ומכונית היגואר שלו. (בגלל השקרים שלו  בפני חבריו בפנימיה על אביו העשיר, שיש לו מכונית יגואר, נאלץ אביו למכור את המכונית העלובה שלו ובכסף שקיבל לשכור  יגואר, כשבא לבקר את בנו בפנימיה, רק כדי לא להוציא את בנו שקרן)

הוא סיפר על חבריו המופלאים, ביניהם: מלקולם מק-לארן, אנדי וורהול, קית' הארינג ואליקים* והראה לקהל מזכרות נוגעות ללב מכל אחד מחברים אלה.

הוא סיפר על הדובון, שהפך להיות הסמל המסחרי שלו, ועל הדרך המוזרה שבה הגיע לידיו הדובון הראשון שהיה אמור להביא מזל רע למי שמחזיק בו. מבחינתו, הדובון הוא החיבור שלו לעולם הילדות והוא היה רוצה להישאר תמיד ילד.

הוא סיפר על פגישתו עם האפיפיור, על שמלת הצפרדעים של ליידי גאגא, על הבגד שעיצב לביונסה, הוא הראה את דגם חולצת הטי הראשון שעיצב, ועוד כמה פריטים מיצירותיו לאורך השנים והכול בנינוחות ובהומור, בצניעות ובגובה העיניים.

הציטוט שאהבתי במיוחד היה: "לאף אחד אין זכויות יוצרים על הקשת בענן"

האורחים על רקע השיקופיות

סדר הדגמים בתצוגה אחרונה שלו בהשראת פינלנד

הבמה עם האורחים כמה דקות לפני הסיום

כמה שונה הרושם שהשאיר קסטל- בז'אק על כל מי שראה ושמע אותו, מזה שהשאיר מעצב האופנה רוברטו קוואלי, שהוזמן להשתתף ב"שבוע האופנה הישראלי" בנובמבר, 2011 והרגיש כמו גוליבר בארץ ליליפוט. בסרט הוידאו שהקרין קוואלי בסיום תצוגת האופנה שלו, הוא נראה  עם כמה אושיות זוהרות, על רקע זיקוקין די-נור ובליווי מחיאות כפיים סוערות כשעל כל המסך מתנוסס שמו באותיות ענק זורחות.

* אליקים שפיגל היה מעצב הטקסטיל הישראלי הראשון שעשה קריירה בינלאומית בפריס. בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 עיצב  אליקים טקסטילים עבור כמה מבתי האופנה החשובים  כמו: כריסטיאן לקרואה , ז'אן פול גוטייה וז'אן שארל דה קסטל-בז'אק. הוא היה ידיד קרוב של ריקי בן-ארי ז"ל שהעריצה את היכולות האמנותיות שלו. אליקים נפטר בטרם עת  בסוף שנות ה-80.

כל הצילומים נעשו על ידי בתנאים לא קלים, באמצעות מצלמת המיני-סוני שלי.