החברים שלי יכולים להעיד כי תמיד הייתה לי מין נטייה מעצבנת  כזאת להתפעל  מכל דבר. צבע השמיים בחורף. עצים מוזרים בגינה הציבורית.  ירקות מסודרים יפה על הדוכן ועוד כל מיני  דברים שלא שמים אליהם לב בדרך כלל.

העץ המוזר שצומח בחניון הרכבת בכפר-סבא

אבל מאז שהתחלתי לצלם, אני לא רק מתפעלת, אני גם מנציחה. ומה אני אגיד לכם? כשאני מתבוננת בתמונות שצילמתי- אני ממש לא מאמינה. כל היופי הזה נמצא ממש מסביבי. בשכונה. ברחוב. בדרך לאן שהוא. בדרך חזרה. כמעט בכל מקום.

באמצעות המצלמה אני מצליחה להקפיא רגעים בזמן, אשר ללא הצילום היו כנראה נשכחים. ומהם החיים אם לא אוסף של רגעים, טובים יותר או טובים פחות, שמצטרפים לשעות, לימים, לשבועות ולשנים?

אתמול יצאתי לצעוד, כמעט כמו בכל בוקר. היה בוקר רגיל של תחילת הקיץ. עברתי באותו השביל שבו אני עוברת כל בוקר. כמעט. מישהו עבר שם בלילה ופיזר ערימות של פרחים ורודים. לא חתונה. לא אירוע חגיגי. לא קבלת פנים לאדם חשוב. סתם יום של חול, כמו זה שהיה לפניו וזה שיבוא אחריו.

בשביל הפרחים הורודים

ופתאום…וואוו! איזה יופי! איך אפשר שלא להתרגש? אני שולפת את המצלמה ומקליקה .  אחר כך, בבית, אני מתבוננת בתמונות שצילמתי  ולא מאמינה. כל היופי הזה  היה מונח כאן על יד הבית.    לא צריך לטוס רחוק. לא לעלות על גשר צר ומתנדנד. לא לטפס על הרים גבוהים בלי אוויר לנשימה. הכול כאן. מסביב. רק להושיט את היד. לפקוח את העיניים. להתבונן. להרגיש.

"בשביל הפרחים הוורודים" נשמע לי כמו פתיחה לאגדת ילדים. בהמשך יבואו אולי גם פיות, או נסיכה קסומה ונסיך שמחכה רק לה. אבל על השביל  הוורוד הזה, הכול כרגיל. אנשים ממהרים לעבודה. ילדים לבית הספר. הם הולכים בשביל  המכוסה פרחים, דורכים על הפרחים ולא שמים לב.

ואני חושבת לעצמי: לדרוך על פרחים זה כמו לרמוס חלום. חלום ורוד שלא יתגשם.

 ואם תרצו עוד אינפורמציה על העץ המוזר המצמיח כדורי צמר תוכלו להיכנס ללינק ששלחה לי

http://cafe.themarker.com/topic/1921494

או לקרוא את התגובה של מיכל

מודעות פרסומת