You are currently browsing the monthly archive for יולי 2011.
מה לעשות? אני פרפקציוניסטית! אני חולה על שלמות. ובגלל שהחיים הם מסכת ארוכה של דברים בלתי מושלמים אז ברור שלאנשים כמוני, ממש לא קל. אתם לא מאמינים כמה זמן לוקח לפרפקציוניסט לחפש את הפואנטה המושלמת.
אבל שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא מתלוננת. ולא בגלל שאין לי תסכולים בעניין. יש ועוד איך! אבל לעומת התסכולים האינסופיים האלה, יש לי גם כמה רגעים של נחת שבהם הכול פשוט מושלם. רגע מושלם לא חייב להיות משהו גדול מהחיים. זה יכול להיות משהו לגמרי טריוויאלי. אבל את המשהו הזה רק פרפקציוניסט יכול לזהות.
פרפקציוניזם - זה מתחיל בילדות.
חשבתם פעם מה זה חבר? מילה קטנה. רזה. לא תופסת הרבה מקום על הנייר. אבל אם יש לכם חבר אמתי- אתם יודעים איזה מקום גדול הוא תופס בלב. חבר אמתי קשה מאוד למצוא ויש הטוענים שאין דבר כזה בכלל (כמו ז'אק דרידה, למשל).
קוראי הבלוג שלי אולי שמו לב לכך שלאחרונה הפוסטים בבלוג של אילה רז הופכים להיות יותר ויותר אישיים ולא כולם סובבים סביב אופנה. הסיבה הפרוזאית לכך היא שלאופנה על היבטיה השונים אני מתייחסת בבלוג שלי "חליפות העתים" ב- Xnet ולכן אני מרגישה חופשיה לכתוב כאן רק על דברים הקרובים ללבי.
זה לא אומר שלא תהיה כאן יותר אופנה. אופנה תופסת חלק חשוב בחיי וברור שהיא תמשיך לתפוס כאן מקום . אבל מי שנכנס הנה בשביל אופנה פרופר ולא מצא יכול להיכנס לבלוג שלי בXnet :
יש נושאים שקשה לי להחליט לאן הם שייכים כמו למשל הפוסט האחרון שלי בXnet שאני מצטטת כאן במלואו.
מי אוהב לעשות סדר בחדר עבודה? …מה? …אף אחד? או.קיי. זה ממש טוב לדעת שאני לא לבד. אבל מה לעשות שפעם בכמה חודשים, כשמגיעים ניירות עד נפש- פשוט מוכרחים?!
לא תאמינו איך אני מסתערת אז ללא רחמים על היעד ומתחילה להשמיד ניירות שמצטברים בחדר העבודה שלי בכל פינה ותופסים מקום מיותר. את הניירות שלא הושמדו אני מתייקת או מעבירה למקום "יותר טוב". בכל התקף סדר כזה קורה לי לא פעם שאני שופכת את התינוק יחד עם המים ופתאום אחרי חודשיים שלושה כשאני מחפשת מסמך מסויים ( שאני זוכרת היטב ששמתי אותו פעם בקצה הערימה השמאלית שבאצטבה התחתונה של הארון הקטן)- בטוח שלא אמצא אותו בגלל אחת משתי סיבות:
- בהתקף הסדר האחרון שמרתי אותו במקום הרבה "יותר טוב" רק שאין לי מושג איפה זה.
- באחד מהתקפי הסדר נפרדתי ממנו לנצח והוא עבר לעולם שכולו טוב, שאפשר גם לקרוא לו עולם המחזור.
תיבת הזכרונות
יקירי הבלוג אולי זוכרים את הפוסט שכתבתי על הטוקבקיסטית שאהבה אותי. אותה דמות עלומה שתוך כדי קריאת הטוקבקים שלה על פוסטים שונים בבלוג שלי למדתי שיש לה ולי הרבה מאוד במשותף.
הטוקבקים האלה, שהופיעו בפוסט אחר פוסט, הביאו אותי למסקנה שיש כאן משהו יוצא דופן. לא יתכן שבין שתי נשים שאינן מכירות זו את זו מחברים כל כך הרבה נושאים משותפים. ואז התחלתי לאט לאט לקשור חוטים וליצור מהם יריעה אחת שהצליחה לחבר בין כל העובדות .
הנול בחדר העבודה של מרים ועליו יצירה לא גמורה
חשבתם פעם מה משמח אתכם? אני לא מתכוונת כאן לדברים גדולים ולא לכאלה שקובעים גורלות. אני גם לא מתכוונת לשמחות משפחתיות, לא להישגים בקריירה וגם לא להישגים מכל סוג שהוא. הדברים שאני מתכוונת אליהם הם דברים קטנים. קטנים מאוד אפילו. ממש טריוויאליים. מהסוג שבסוף היום לא ייכנס לרשימת ההישגים ולא ידווח לאיש. דברים שנשכחים מהר על אף שהם גורמים לנו שמחה גדולה מאוד. לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 