You are currently browsing the monthly archive for מאי 2011.
אם לא שמעתם על עמליה אסא, לא נורא. גם אני לא שמעתי עליה עד שבקרתי בתערוכה הקסומה שלה המתקיימת בבית רוטשילד שבחיפה.
כולכם מוזמנים לסמן ביומן את התאריך החשוב הזה: 9 ביוני , שעה 21:30. פרק ראשון (מתוך חמישה) בסדרה החשובה "צו האופנה". אחרי כארבע שנים של מחקר, צילומים, ראיונות וכל השאר עולה על המרקע בערוץ 11 הסדרה שעוסקת סוף סוף ברצינות באופנה.
אחרי שהאכילו אותנו בטלוויזיה בכל מיני רכילויות בנוסח 'פרויקט מסלול', 'אוסקר האופנה' וכיוצא בזה תכניות שאופנה היתה בהן רק עלה תאנה (תרתי משמע) נראה לי כי אנחנו יכולים לצפות לסדרה שממנה נוכל להבין מדוע האופנה היא פן תרבותי חשוב בחייה של החברה בארץ-ישראל מתחילת המאה העשרים ועד ימינו אלה.
נפתלי גליקבסרג הוא האדם העומד מאחורי הסדרה. אני עדיין זוכרת את השיחה שלנו בתחילת הדרך שבה ניסיתי להסביר לנפתלי את כל המשמעויות שאני מוצאת באופנה . אחרי שעתיים של שיחה עמוקה ומעניינת התחיל נפתלי לחשוב ברצינות בכוון. הסדרה נועדה במקור לעלות על המרקע בשנת ה- 60 למדינת ישראל, כלומר לפני שלוש שנים בדיוק. נפתלי לא שיער אז מהו פרק הזמן שייקח לו לסיים את הסדרה. צוות ההפקה המסור והרציני שבראשו עמדה חגית בן-יעקב, השקיע במחקר אין סוף שעות ומשאבים שהניבו סדרת אופנה שאמורה להיות סדרת מדף בתחום זה. הספר שלי "חליפות העתים" היה הבסיס שממנו התפתחה הסדרה. עשרות מרואיינים (וביניהם אני), עשרות קטעי סרטים מהארכיון הנדיר של 'אולפני הרצליה' , מאות תמונות ואלפי שעות מחקר הניבו כאמור חמישה פרקים שכל אחד מהם עוסק באופנה בזמן אחר ומזווית אחרת.
אני מציעה לכולכם לצפות, להתרשם, להקליט ולכתוב לי את תגובותיכם.
איך אומרים בעברית "סמול טוק"?
אולי "שיחה קלה"? לא. זה לא נשמע לי טוב. ומה בעניין "פטפוט קצר"? לא. גם לא זה! מה דעתכם על "שפיטפוט"? חיבור של המילים שפיטה ופטפוט שזה בעצם מה ש"סמול טוק" אמור לעשות, כלומר לשפוט אותך על פי הפטפוט הקליל שבחרת להוציא מפיך. כי ה"סמול טוק" הוא אמנות השיחה הקצרה, הקלילה, המעודנת, המרפרפת, הלא מזיקה והמדוייקת מאוד שלפיה שופט אותך בן השיח הזר .
אבל "סמול טוק" ו"מינגלינג" הן חוויות שאני ממש לא מתה עליהן. אני מקבלת פיק ברכיים רק מהמחשבה שעלי לעשות איזה "מינגלינג" קליל בתוך קהל זר ולמצוא שם רעים ל"סמול טוק" שיקלו עלי את תחושת הבדידות המביכה, שבה כל דקה אורכת נצח. ואז, אם לא הושתלו מבעוד מועד כיסים בבגדים שאני לובשת – אני מרגישה שיש לי שתי ידיים מיותרות שאינן מוצאות להן מקום בעולם (או באולם)הזה. אז מה לעשות? לשלב ידיים על החזה? נראה לי סמכותי כמעט כמו הרצל. להניח ידיים מאחורי הגב? נראה לי כמו עמידת נוח במסדר אין סופי. לתת להן לנפול מטה ב"טבעיות"? אז למה הן נראות לי פתאום כל כך ארוכות ומדולדלות? לקרוא את המשך הרשומה «
מתגעגעים לילדות? רוצים להתרפק על הסלון של שנות החמישים? אתם לא צריכים ללכת אחורה בזמן, מספיק שתיכנסו לתערוכת "הישן החדש" שמוצגת כעת במוזיאון העיצוב בחולון.
התרפקות על העבר והשלכותיו על ההווה הוא נושא מעניין שנבדק שוב ושוב בסדרת תערוכות במוזיאון העיצוב בחולון. בתערוכה הקודמת " Post Fossil" חקרה האוצרת לי אדלקורט את היחסים שבין העיצוב העכשווי לבין תקופת המאובנים ואת השפעתן של מסורות עתיקות בעיצוב על שיטות ייצור טכנולוגיות מתקדמות.
בתערוכה הנוכחית שאצר פולקר אלבוס, מתכתב העיצוב העכשווי עם פריטים מהעבר הלא רחוק, בעיקר זה שאחרי מלחמת העולם השניה.
וריאציה מקומית על נצרים
מה עולה בדמיונכם כשאני אומרת "שמלה"?
הרומנטיקנים שבינינו אולי יראו בדמיונם את השמלות הלבנות והמרפרפות שלובשות הנימפות בציור "הפרימוורה" , שצויר על ידי סנדרו בוטיצ'לי בשנת 1482 ונחשב עד היום לאחת מהיצירות הפופולאריות ביותר באמנות המערבית.
הפרימוורה של בוטיצ'לי
מה אתם יודעים על "בגדקפה"? ועל "אישית" שמעתם משהו? אם כן, אתם הרבה יותר מעודכנים ממני, כי אני עד הפגישה עם נורית ורבין – ממש לא ידעתי כלום.
בוקר אחד, או אולי ערב אחד, ממש לא משנה, אני שומעת במשיבון שלי הודעה ממישהי בשם נורית ורבין, שמעוניינת לפגוש אותי בעניין פרויקט שקשור באופנה. הקול במשיבון היה מאוד מנומס אבל גם מאוד החלטי ונמרץ "זה מאוד מאוד יעניין אותך" היא אמרה בסיום ההודעה ואני לא יכולתי להישאר אדישה.
נפגשנו ברמת-השרון, במקום שנקרא "בגדקפה" . אולי כשפתחו את המקום באמת התכוונו למכור בו קפה ואולי אפילו עוגה, אבל עכשיו כבר ויתרו על הקפה, והבגד הפך לעניין המרכזי. החנות המאולתרת , שהייתה עד לא מזמן חורבה נטושה, מתפוצצת מעומס הבגדים. כולם בגדי יד שניה, כמה מהם לגמרי חדשים שכולם נתרמו לעמותת "אישית" על ידי מעצבים שחשוב להם לתרום לקהילה , ביניהם: עירית נוי, רונן חן, מיכל נגרין, מאיה נגרי, ביקל ועוד.
בגדקפה וחלק מהמוצרים למכירה
יש תערוכות שאתה יוצא מהן עם מצב-רוח קודר ויש תערוכות שאתה יוצא מהן עם חיוך. יש גם כאלה שמשאירות אותך אדיש והן מבחינתי, סתם בזבוז זמן. באחרונות, אני עושה סיבוב מהיר, קולטת את המסר המרוקן וממהרת לקפטריה הסמוכה להטביע את האכזבה שלי באספרסו כפול ואם אפשר גם קרואסון חמאה מחומם, תודה! בשלב זה , כשאני מנוחמת על ידי הקלוריות המיותרות, אני כבר מוכנה אפילו לברך על הזמן האבוד.
התערוכות האופטימיות הופכות להיות נדירות יותר ויותר בחיינו. ברור. הן הרי משקפות מציאות. ובמציאות שלנו כדי להיות אופטימי, צריך קודם כל להיות אסקפיסט. אולי בגלל זה כשאני נתקלת בתערוכה שמחה, אני מרגישה קצת אסירת תודה על כך שמישהו, איפה שהוא, ממשיך להאמין באדם. ממשיך לקוות לטוב. ממשיך לשמור על חוש הומור בריא על אף ואולי גם בגלל.
הכניסה לתערוכה כבר עושה שמח
אני מתנצלת בפני כל האנשים הטובים שחיפשו לאחרונה פוסטים חדשים בבלוג שלי ולא מצאו. הייתי עסוקה מאוד עם הבלוג החדש שלי "חליפות העתים" במגזין האינטרנטי Xnet של ידיעות אחרונות. אבל אני מודיעה בזאת חגיגית שאני מאוד קשורה אל הבלוג של אילה רז ( זה שאתם קוראים ברגע זה) וממש לא מוכנה להיפרד ממנו ובמיוחד לא להיפרד מכם קוראי הנאמנים , שמלווים אותי בדרך הזאת כבר כמעט שנה וחצי (וואוו איך שהזמן רץ…). רק רציתי שתדעו שאני מתאמנת כל הזמן בלרקוד על שתי חתונות ולאט לאט לומדת את הצעדים המתאימים. אני כבר יכולה לרקוד בקצב הטנגו: שני צעדים קדימה ואחד אחורה, לרקוד רוק-אנד-רול ייקח לי עוד קצת זמן. אבל אני בדרך לשם…
קורה לפעמים שאני פוגשת מישהו (יכולה להיות גם מישהי) שהתנהגותו ממש מעוררת בי בחילה. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה לי- אני כועסת לא רק עליו, אלא על כל העולם. אני מתחילה להגזים בתיאור הישראלי המכוער, זה שאתם וגם אני ממש מקווים שהוא לא יעמוד לפנינו או מאחורינו בתור, לא יירצה לקנות בדיוק את מה שאנו אוחזים ביד ולא יספר לנו פרטים מביכים על משהו שאנחנו ממש לא רוצים לשמוע. אבל הכי אני לא רוצה שהוא ישב לידי בטיסה, כשאני כבולה למושב וממש לא יכולה לקום ולעזוב את המקום, או לצאת מהדלת (בעצם, אני יכולה- אבל יש לי הרגשה שהטייס לא ממש יאהב את זה…) אז הנה מה שקרה פעם אחת בטיסה מאמסטרדם לנתב"ג. נשבעת לכם שכל הפרטים נכונים!
הערה: זה קצת ארוך. מה לעשות? בכל זאת טיסה של ארבע וחצי שעות. אבל אתם רק קוראים על זה ואני- הייתי שם ממש!!!
טיסה מאמסטרדם לת"א עם בלונדה, דיילת מברזל ונוסעת שבויה (אני) לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 