כבר הודיתי כאן יותר מפעם אחת שאני מכורה. לא. לא מה שאתם חושבים. לא סמים רכים או קשים. לא אלכוהול או סיגריות ולא שום דבר אחר שמכניסים לפה. אני מכורה לעולם הוירטואלי. למחשב. לאינטרנט. לאימייל. והכי לבלוג שלי. אני מחוברת למחשב כמו לאינפוזיה וכשאני מתנתקת לשעה אני מרגישה מין עקצוץ כזה בידיים, מין קוצר רוח בוער שמכריח אותי לחזור אל המחשב ולהקיש שוב על המקלדת כאילו אין מחר.  לפעמים העיניים שלי כבר ממש שורפות ופרק היד כואב (אני כותבת ביד אחת כמו כל מי שלמד בעצמו להשתמש במחשב) אבל אני ממשיכה להקיש ולא מסוגלת להפסיק.

ההחלטה להיגמל לא הייתה פשוטה. שבועיים בלי מחשב. בלי מיילים. בלי פייס בוק. בלי סקייפ. בלי טוויטר. אבל הכי קשה בלי בלוג. איך אני אוכל לעמוד בזה??? אבל החלטות צריך לקיים וזה משהו שלימדו אותי עוד כשהייתי קטנה וככה זה עם הדברים האלה. זה נתקע עמוק במוח. לתמיד.

טוב, כדי להעמיד דברים על דיוקם אני חייבת לציין שהייתה לי אפשרות פעמיים ביום לקרוא מיילים ולענות. וזהו. יותר לא. את הלפטופ שלי לא לקחתי אתי. גם לא את הסיסמאות של כל הכניסות לגן העדן הוירטואלי האסור.  בבתי המלון שהיינו בהם הייתה אמנם פינת מחשבים. אבל, זה לא זה. המחשב היה באנגלית. והוא גם לא מכיר אותך ולא מאמין לך שאתה באמת מי שאתה. וצריך הרבה זמן בשביל לשכנע אותו וגם אסור להגיד לו לזכור סיסמה גוד פורביד. בנוסף, היו תמיד מאחוריך כמה ממתינים  וכמו בתא טלפון ציבורי בעידן הטרום סלולארי (זוכרים?) אתה מרגיש ממש  לא נעים לתפוס את המכשיר ליותר מדי זמן כשמאחוריך עומד מישהו שעושה הכול כדי שתבין למה כדאי לך להסתלק משם מהר: מתופף באצבעות על הספר שהוא מחזיק ביד, מעביר תוך כדי אנחה את משקל גופו מרגל אחת לשנייה ותוך כדי כך לובש הבעה של קילר צמא דם (או לפחות כך היה נדמה לי).

בבית מלון אחד מצאו פטנט מעולה להכריח אותך לנטוש את המחשב במהירות. הם מיקמו את המחשב מול חלון שפונה לאור וכדי לכתוב מייל הייתי צריכה ביד אחת להקיש וביד השנייה להצל על העיניים מן האור כדי שלא אסתנוור. בהתחלה חשבתי שזאת טעות תכנונית, אבל אחר כך הבנתי שיש כאן כוונה שקופה. עזבו. לא צריך להגיש תלונה. זה בסדר. זה חלק מתהליך הגמילה.

וזה עבד. ממש. הזמן שהוקצה בסדר היום שלי להקשה וירטואלית הצטמצם למינימום הנחוץ (כן. כבר ביקשתי סליחה מכל מי שנפגע) ולא להאמין. נשארתי בחיים!

אבל, אתם יודעים, כמו שבדיאטה אסור להכניס את האויב הביתה, כך זה כנראה עובד גם בגמילה דיגיטלית.  בדיאטה אני מתמודדת עם זה לא רע. אבל בלי מחשב? השתגעתם???

בקיצור, היה נפלא לבלות שבועיים  בלי מחשב. באמת. כיף אדיר. היה לי זמן לטייל, לקרוא, לפגוש חברים, לסעוד במסעדות שחיתות . עולם חדש ואמיץ נפתח לפני.

מסקנה? בנסיעה הבאה הלפטופ נכנס ראשון למזוודה!

מודעות פרסומת