שאלה שאני נשאלת לעתים קרובות היא: האם יש אופנה ישראלית? כלומר, ברור שבישראל יש אופנה ויש גם מעצבי אופנה מוכשרים ומענינים, אבל האם יש סגנון מסוים שמאפיין אותם? האם יש בסגנון שלהם משהו ישראלי? ומהו בעצם אותו משהו ישראלי? האם יש לו ביקוש? האם יש בו צורך? שאלה זו העסיקה אותי בעת כתיבת הספר "חליפות העתים" (ידיעות אחרונות, 1996 ) שמתעד מאה שנות אופנה בישראל החל מהעליה הראשונה לארץ בשנת 1882 ועד שנת 1982. ספר זה זכה לאיזכורים רבים באמצעי התקשורת ובנוסף גם באתר של משרד החוץ וגם באתר פלשתינאי המתייחס אליו כקובע עובדות בתחום.
לבן הוא צבע נעים. מחמיא לפנים ולאישיות. אבל, למרות מה שאמרתי כרגע, אפשר להיראות טוב בלבן ואפשר להיראות רע, תלוי בעיצוב הבגד ובהתאמה שבין הגוף לבגד. לבן לא אוהב טרנדים ובמיוחד לא פדים (fad = אופנה קצרת טווח שחולפת במהירות) לבן הוא צבע של זרימה, לכן לא כדאי לתת לו מראה מאולץ: צר מדי, עמוס מדי, או אופנתי מדי. כן, יש דבר כזה "אופנתי מדי" והוא לפעמים חולף עוד לפני שסיימתם להגות את צמד המילים האלה חמש פעמים ברצף.
1969- שמלת כלולות תקופתית ממחלקת הכלות של "מצקין" (חנות אופנה ידועה בת"א) צילום: מולה עשת
אין עוד חג בין מועדי ישראל שזכה לכל כך הרבה שמות ומשמעויות: חג הביכורים, חג השבועות, חג מתן תורה וגם חג הפרחים. היפה מכולם הוא 'חג הפרחים' שהומצא על ידי התל-אביבים בשנת 1912, כשתל-אביב הייתה בת שלוש. כיאה לעיר שהתהדרה בשם אביבי כמו 'תל-אביב' חיפשו תושבי העיר חג שאפשר להעניק לו את השם 'חג הפרחים'.
כבר שנים שאני לא מחמיצה שום תערוכת אופנה כשאני בחו"ל , וכמעט תמיד אני נהנית לראות את הדגמים שהיו בשעתם 'הצעקה האחרונה באופנה' כשהם הופכים לחתיכת היסטוריה אנושית שמוצגת במוזיאון. כמה מהתערוכות האלה אני זוכרת במיוחד, לרוב בגלל היכולת של המעצב לצלוח את מבחן הזמן בשלום ולפעמים בזכות הדיספליי היצירתי שהצליח להפוך ערימה של בגדים ישנים לחגיגה של צבעים וחדשנות. בין התערוכות הזכורות לטוב, שאותן יצא לי לראות, אני רוצה לציין את התערוכה של ג'יאני ורסאצ'ה במוזיאון לאמנות מודרנית בברלין (1994), את התערוכה של ג'יורג'יו ארמאני במרחצאות דיוקלטון ברומא (2004), את התערוכה של איב סאן לורן בפטיט פאלה בפריס(2010), ולאחרונה את התערוכה של לואי ויטון/מרק ג'יקובס בפריס.
באיחור בלתי נסבל ולא מוצדק בהחלט, הצטרפתי סוף סוף לעידן האייפון. כבר חמישה ימים שאני מסתובבת סהרורית וכל תשומת לבי מרוכזת במלבן לבן בגודל 11:6 ס״מ (מדויק. מדדתי.) שאיתו אני מפתחת יחסי תלות מדאיגים. המכשיר כל כך חכם שנדמה לי שהוא לא רק מכיר אותי אלא גם קורא את מחשבותי. פייסבוק ווורפרס הם רק חלק זעום מכל השפע שהקטן הזה יודע לעשות, שלא לדבר על הקלות הבלתי נסבלת של חיפוש מספר טלפון, כתובת, מסעדה ומה לא. כחלק מתהליך למידת המכשיר החלטתי שלא אוסיף פוסט חדש לבלוג שלי, עד שאוכל לעשות זאת מהאייפון ועכשיו הנה לפניכם התוצאה. אז הפעם אין כאן פוסט מושקע אלא תרגיל למתחילים, אבל זה כל הכיף בלהיות בלוגר. לא צריך לשאול מאף רשות.
תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה אני מקבלת הודעה שדבר דואר רשום ששלחתי הגיע ליעדו ועוד הודעה שמישהו הגיב לסטטוס שלי בפייסבוק ומה לעשות שמזה אני עוד כל כך מתלהבת? אז אני מתנצלת מראש ובכתב בפני כל אלה שהאייפון הוא פיס אוף קייק בשבילם, אותי הוא עדיין מרגש!!!
נעליים תלויות על חבל דק באמצע הרחוב הכי יפה באיינדהובן
מה הקטע הזה עם נעליים תלויות באוויר כשהן קשורות בשרוכים? הסתקרני ובדקתי והנה התשובה הכי ממצה שקיבלתי. הבאתי את התשובה כלשונה, באנגלית, אין לכם בעיה עם זה- נכון?
רשומה שלי על כפתורים מופיעה בגליון "עיניים" האחרון מס' 141, אייר תשע"ב, מאי 2012, עורך: תמיר ראונר. גליון זה עוסק כולו בכפתורים. הוא מקסים ומאיר עיניים ואת הרשומה שלי איירה בתיה קולטון באיורים ילדותיים שמוסיפים המון קסם לנושא.
זה שאני חולה על כפתורים, אולי כבר הבנתם מרשומות אחדות שהופיעו בבלוג שלי כמו למשל, חנות קטנה ומטריפה וזה שאני אוהבת לכתוב לילדים – אולי לא ידעתם, אז עכשיו- אתם יודעים, אז ברור שהשילוב המנצח שפירושו הוא לכתוב על כפתורים במגזין לילדים, עושה לי חגיגה בנשמה…
והנה הרשומה "כל המרבה בכפתורים הרי זה משובח" לעיונכם, תהנו.
"כל כפתור יבוא יומו" הוא הגירסה החיובית שלי לפתגם "כל כלב- יבוא יומו" שתמיד נשמע רע. הפתגם הזה משמש לי סיבה מוצדקת בשביל לא לזרוק מהבית שום כפתור, משום סוג שהוא. עגולים, מרובעים, סרוגים, ארוגים, צדף, מתכת, גדולים, קטנים, בקיצור הכול. הגודל לא קובע. גם לא הצורה. רק שיהיו חורים שאפשר לחעביר בהם מחט וחוט, ומה לעשות בהם אתם יכולים כבר להשאיר לדמיוני הפרוע. את האסופיים האלה אני שומרת בצנצנות, בקופסאות, בתיקים שסר חינם, ובעוד כמה מקומות שאני כבר בכלל לא זוכרת .
ביום ששי , 27 באפריל , בשעה 20:00, תשודר בערוץ 22 בתכנית "אולפן ששי" כתבה של אילן לוקאץ' על ישראל בשנת 2048. אילן מראיין אותי בכתבה זו על מאפייניה של האופנה בישראל בעוד שלושים שנה מהיום.
אני לא אגלה לכם מה עניתי, כי ספוילר זה לא הקטע שלי, אבל אני בטוחה שתהיו מופתעים מאוד לראות מה אני חושבת על עתיד האופנה בישראל…
רשומה שכתבתי כאן לפני שנתיים, לזכרו של אחי עודד חן ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים.
המשפחה שלי היא משפחה נפלאה. המשפחה שלי חמה ומחבקת. המשפחה שלי אוהבת ותומכת. יש במשפחה שלי אנשים מכל העדות והמגזרים. אנשים פשוטים ואנשים חשובים. אנשים משכילים ואנשים שבקושי סיימו בית ספר יסודי, אבל את חוכמת החיים שלהם לא תוכלו ללמוד בשום אוניברסיטה. המשפחה שלי גדולה. גדולה מדי. אבל היא מוסיפה לגדול. אולי בגלל זה אינני מכירה את כל בני המשפחה שלי. אם אפגוש אחד מהם ברחוב- אין סיכוי שאדע שהוא ואני שייכים לאותה משפחה. אנחנו לא דומים בכלל. לא בצבע העיניים ולא בצבע השיער. לא במבנה הפנים ולא בצורת האף. יש במשפחה שלי אנשים שמנים ויש אנשים רזים. יש אנשים נמוכים ויש אנשים גבוהים. אבל כל בני המשפחה שלי הם אנשים יפים. יפים במובן הנשגב של המילה. המשפחה שלי לא מתכנסת אף פעם לכנס משפחתי , אבל פעם בשנה, באותו יום, כולנו נפגשים באותו מקום. כולנו מביאים פרחים ועיני כולנו אדומות מבכי. כולנו זוכרים מישהו אבל כל אחד מאיתנו זוכר מישהו אחר. אני זוכרת את אחי, עודד חן ז"ל שנפל ב- 7 ביוני, 1967, במלחמת ששת הימים. הוא היה צנחן והשתתף בפריצה לעיר העתיקה. מאז אני שייכת למשפחת השכול.
תגובות אחרונות