סודות
הייתי בת ארבע או חמש כשהתחילו להגיע לשכונה שלנו בטבריה, האנשים החיוורים, חלולי העיניים שעל ידיהם חקוקים מספרים.
כילדה שנולדה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בארץ-ישראל , שנקראה אז פלשתינה- א״י, לא הבנתי למה אסור לשאול את האנשים האלה שאלות על המלחמה ומהם הסודות שהם שומרים בלב. הם היו רחוקים ממני, הם חיו את הסיוטים שלהם והיו עסוקים בעצמם, ואני חייתי את היומיום שלי והייתי עסוקה בלהיות ילדה.
עברו כמה שנים, ויום אחד הגיעה לשכונה שלנו משפחה חדשה, משפחת נחמד. אב המשפחה, שמעון, טברייני שורשי, גבוה ומוצק היה נהג אגד. אשתו, לאה, היתה בלונדינית, גבוהה, עיניה הכחולות היו נטולות מבע ועורה חיוור כשל בובת חרסינה. הנשמות הטובות בשכונה ריכלו הרבה על הזוג המוזר, והנמיכו את קולן כשעברתי קרוב, אבל הצלחתי לשמוע קרעי שיחה : ״מה לו ולה? היא לא משלנו. היא משם. אם היה לוקח בחורה טבריינית- היה לו יותר קל בחיים״. את השאר לא שמעתי, אבל הבנתי שגברת נחמד היא לא משלנו וזה לא נחמד.
לאה לא התערבה ברכילות השכונתית, לא דיברה עם אנשים ברחוב ולא לבשה אף פעם שמלות עם שרוולים קצרים. בתם, עדה, הייתה צעירה ממני בשנה והגיעה אלינו בדיוק כשכבר נמאס לי לשחק רק עם בנים ושמחתי שעוד בת מצטרפת לשכונה. עדה ואני נעשינו חברות טובות. בחופשים היינו מבלות ביחד שעות רבות, אצלה, אצלי, או בחוץ. שיחקנו קלאס, חמש אבנים ולפעמים גם לקחנו חוט צמר ושיחקנו ״סבתא סורגת״. כשנכנסנו לבית של עדה, אימא שלה לא דברה אתנו, לא צחקה, לא שאלה שאלות, אבל תמיד הגישה לנו עוגות טעימות והתעקשה שנאכל הכול עד הפירור האחרון.
ריח העוגות שנאפו כמעט מדי יום בתנור של משפחת נחמד שיגע את כל השכונה והשכנות התדפקו על דלתה של גברת נחמד, כדי לבקש מתכון, אבל היא לא פתחה להן את הדלת. עדה, סיפרה לי פעם בסוד שלאימא שלה יש מספר על היד. “תשבעי לי שלא תספרי את זה לאף אחד בחיים שלך״ אמרה לי עדה, ואני מיד נשבעתי: ״אני לא אספר את זה לאף אחד בחיים שלי, בחיי אלוהים, בספר התורה״ שזאת הייתה השבועה הכי חזקה שיש. עדה גם סיפרה לי בסוד, שאימא שלה אכלה במלחמה קליפות תפוחי אדמה ואני העוויתי את פני ואמרתי ״פיכס״.
עברו שנים, עזבתי את טבריה, בגרתי ונישאתי לאיש וילדתי ילדים. אהבתי לספר סיפורים לילדי והם אהבו לשמוע. אחר כך הגיעו הנכדים וגם להם סיפרתי סיפורים, שהיו דומים אבל שונים. באף אחד מסיפורים אלה לא הוזכרה משפחת נחמד ולא התגלו הסודות של עדה. תמיד זכרתי את השבועה שנשבעתי לה פעם, כשהייתי ילדה קטנה ולא הפרתי אותה מעולם.
עד שיום אחד הגעתי לסדנה לכתיבה יצירתית והתבקשתי לכתוב סיפור אישי על סודות.
6 תגובות
Comments feed for this article
28 ביוני 2020 בשעה 05:06
ayalaraz
תודה רבה לך על תגובתך המרגשת. הצטערתי לשמוע כי עדה נפטרה ושמחתי כי לאה תחגוג 100 בקרוב.
תמיד מפתיע אותי לגלות איך פוסט שלי מגיע בדרכים שונות אל האנשים הנכונים.
מאחלת לך ולמשפחתך רק טוב
שלך
אילה רז (חיון)
27 ביוני 2020 בשעה 20:19
אלה איטח
הי אילה, קיבלתי עכשיו לינק של הכתבה מדודה שלי אריאלה.
שמי אלה ואני הבת של עדה ז"ל והנכדה של לאה נחמד. ריגשת את כולנו עד דמעות והזכרת לנו כמה מדהימה הייתה אמא שלי. מדהים איך כולם זוכרים את העוגות השוות של סבתא שלי שתחגוג ב"ה בעוד מספר חודשים 100!!!
תודה לך על הזכרונות המרגשים.
15 בפברואר 2020 בשעה 06:18
מרים ברוק-כהן
אילה, את כותבת נפלא, תודה על הסיפור ואיזה יופי ששבת לכתוב בבלוג. חיוורי פנים היו בכל מקום איסור לשאול, גם בתוך הבתים. וה'לא משלנו' גם הן הגיעו לכל מקום. וכולנו כעת עם אחד. עם נהדר שכדאי שישוב לזכור שהוא אכן עם אחד.
16 בפברואר 2020 בשעה 16:20
ayalaraz
תודה לך מרים, על שאת קוראת בנאמנות את הטקסטים שלי ותודה על המילים החמות.
14 בפברואר 2020 בשעה 14:51
yaarakeydar
אילה כמה אני אוהבת לקרוא את המילים שלך.
תודה על הסיפור, נוגע ללב.
16 בפברואר 2020 בשעה 16:22
ayalaraz
יערה יקרה, אני שמחה שאת קוראת את המילים שלי וגם אני שמחה תמיד לקרוא את שלך. מקווה שהיתה לכם נחיתה רכה ונתראה כשיהיה לך זמן.