בחורף 2000 פנה אלי דר' רוביק רוזנטל, עורך כתב העת 'פנים'- לתרבות, חברה וחינוך ובקש ממני ל'חזות' איך תתפתח האופנה במאה ה-21. משימה לא פשוטה בכלל, מה עוד שגם אתם וגם אני יודעים למי ניתנה הנבואה לאחר חורבן בית המקדש  ("מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים…" גמרא, בבא בתרא, דף י"ב עמוד ב ).

על אף הסיכון הכרוך בניפוץ תדמיתי המכובדת- נעניתי לאתגר. את מה שכתבתי לפני חמש עשרה שנה, מצאתי היום, במקרה, כשחיפשתי משהו אחר. ואתם יודעים מה? נראה לי שמה שכתבתי בפתח המילניום השלישי הולך ומתממש כמעט בדייקנות.

אז בואו נראה מה חשבתי אז, ונבחן זאת מול המציאות העכשווית.

masculine-style-2.jpg.pagespeed.ce.q2L_b3lspk

אופנה נשית בסגנון גברי

אופנה גברית בסגנון נשי

אופנה גברית בסגנון נשי

לקראת המאה ה-21 צועדת האופנה בעקבות המגמה המערבית של טשטוש הגבולות בין המינים. הנשים התחילו במגמה כבר במלחמת העולם הראשונה, הגברים מצטרפים אליה לקראת סוף האלף.

סיימון ומייקל ישבו בתא זכוכית עגול על כסאות מתכת חלולים והתבוננו בצג המחשב. סיימון לבש בגד צמוד עשוי ויניל שקוף ומייקל נעל מגפי פי-וי-סי ירוקים ועטה מחוך לאטקס בוהק. הם המתינו לאות האלקטרוני שיקרא להם להיכנס וההתרגשות ניכרה היטב בפניהם המאופרים בקפידה, כי הם באו לכאן היום להזמין להם תינוק. בשיחות ממושכות ביניהם סיכמו מראש איזה תינוק הם מעדיפים. הם ידעו מה יהיה צבע עיניו, מה מנת המשכל שלו ומה יהיה גובהו בגיל 20. מינו של התינוק היה הסוגיה היחידה שטרם סוכמה ולאחר הרהור ממושך אמר מייקל: "בן או בת, מה זה כבר משנה, הרי ההבדלים ביניהם לא ממש משמעותיים". "או-קיי", אמר סיימון "אקבל כל מה שתחליט…"

כל הסימנים מעידים שסצינה זו עשויה להתרחש בנקודת זמן כלשהי במאה ה-21. ההתפתחות המהירה בשיבוט בעלי חיים וההתקדמות המשמעותית במיפוי הגנום האנושי יאפשרו בעתיד הלא רחוק למייקל ולסיימון, כמו לזוגות רבים אחרים, להזמין תינוק "מעוצב" על פי בחירתם, בתנאי, כמובן, שיהיו להם האמצעים למימון הפרויקט.

אופציה זו תהיה ממשית רק כאשר יימצא פתרון מוסכם לסבך הבעיות האתיות והמוסריות הנובעות מן ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות מרחיקות הלכת שיאפשרו לגברים להוליד תינוקות ללא נשים, ולנשים ללדת תינוקות ללא גברים. מצב חדש זה יגרום לשינוי מוחלט בחלוקת התפקידים המסורתיים המיוחסים לכל מגדר. בעקבות כך ישתנו מעיקרם יחסי הכוחות בין המינים ויושתתו על יסודות חדשים, שכן מין לא ישמש עוד להולדה אלא לתענוג בלבד, דבר שיהיו לו השפעות מרחיקות לכת גם על ההופעה החיצונית. יטושטשו בהדרגה סימני הזהות המינית.

עד שתכריע החברה בסוגיות כבדות משקל אלה, תעמוד לרשות המעוניינים טכנולוגיה מתוחכמת של ניתוחים פלסטיים שתאפשר שינויי מין כעניין שבשגרה, תצמיח שיער על קרחות ותמחק קמטים מפנים. היא תשמש גם לניתוחים קוסמטיים פשוטים כמו הגדלת או הקטנת חזה, יישור אפים ועיצוב אוזניים. צבע העיניים יהיה ניתן להחלפה, ממש כמו צבע השיער, בעזרת עדשות מגע טבעיות ובלתי מורגשות, ותחומי העיצוב הפלסטי-כירורגי יציעו פתרונות מגוונים לשיפוצו ולעיצובו מחדש של הגוף האנושי.

הגבר החדש, בן המאה ה-21, יהיה שונה בהופעתו מהגבר המוכר לנו ודומה יותר לגבר שנולד בתחילת המאה ה-20. הוא יהיה עדין יותר במבנה גופו , שיערו יהיה מעוצב, פניו מאופרות, בגדיו עשויים מחומרים מורכבים מווסתי קור וחום ושום דבר בהופעתו החיצונית לא יסגיר את מינו.

האשה שכנגדו תהיה דומה לו מאוד בהופעתה החיצונית: כתפיה יהיו רחבות, חזה שטוח וגובהה כמעט זהה לגובה הגבר. אשה זו תהיה שונה מאוד מן האשה הממוצעת שחיה בעולם המערבי בתחילת המאה ה-20. האשה של טרום מלחמת העולם הראשונה היתה נמוכה יותר, גזרתה מלאה, מתניה צרות, חזה גדול וירכיה מעוגלות. היא נועדה ללדת ילדים ולצורך זה צייד אותה הטבע בכל הדרוש. החברה הגברית השלטת דנה אותה לבלות את חייה חנוטה במחוך לוחץ ועטורה בכובעי ענק עמוסי פירות ונוצות, שעליהם אמרה קוקו שאנל חדת הלשון: "איך יכול המוח לתפקד בתוך כל זה?". אשה תלותית זו לא נתבקשה לגלות מחשבה עצמאית, ותדמיתה השברירית רק חיזקה את מעמדו הבלתי מעורער של הגבר. אשה זו תתקשה להכיר את בבואתה באשה החדשה בת המאה ה-21, שהיא עצמאית, משוחררת, שרירית, רחבת כתפיים ושטוחת חזה.

כדי שנוכל להבין לאשורה את מהות המהפכה המגדרית העתידה להתחולל במאה ה-21 ואת השלכותיה על האופנה החדשה, הא-מינית, שתתפוס מקום מרכזי בתרבות הלבוש של המאה הבאה, יהיה עלינו לעקוב אחר השינויים מבשרי המהפכה שהתחוללו בחברה המערבית ממלחמת העולם הראשונה ואילך, והגיעו לשיאם במחצית השניה של המאה הזו.

המונח "יוניסקס" הוטבע אמנם בשנות הששים, אך הסגנון לא היה חדש באופנה המערבית. הוא הופיע לראשונה בשנות העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה. הזכויות עליו שמורות לנשים שמלחמת העולם הראשונה אילצה אותן לצאת מן הבית ולהשתתף במשק היצרני. עם תום המלחמה הן לא מצאו עוד טעם לחזור אל התדמית הנשית התלותית, שאפיינה את עולמן הישן. הן בחרו להפגין את עצמאותן בבגדים נעריים "א-ל-גרסון", ולצורך המראה הנכסף השטיחו את החזה הסרבן בחזיה דמויות תחבושת ("באנדו"). סגנון זה, ששלט באופנת שנות העשרים, נעלם לגמרי משנות השלושים ואילך, וחזר לאופנה במשנה מרץ בשנות הששים. אז גם זכה להגדרה חדשה: "יוניסקס".

האחראים לסגנון זה אינם אלא בני דור הבייבי-בום, שהשפעתם על התרבות המערבית עדיין לא מוצתה (ג'ון לנון וביל גייטס הם רק שניים מנושאי הדגל של תרבות זו). הם חלמו על עולם חדש ללא מלחמות, עולם של אהבה ומין חופשי, שבו אחווה היא מילת המפתח וכל בני האדם שווים. ומה יותר טבעי בעולם אידיאלי זה משוויון אמיתי בין המינים, המוצא את ביטויו גם בלבוש? בעשור זה הגיע לשיאו מאבק האשה לעצמאות והומצאה הגלולה נגד הריון, שהפכה את האשה מקורבן הנסיבות לבת חורין.

מצעדי המחאה של ההיפים נגד המלחמה בוייטנאם נפגשו במצעדי המחאה של הפמיניסטיות ששרפו חזיות. אלה ואלה נשאו על צווארם את סמל השלום, גידלו שיער ארוך, ענדו על צווארם ערימות של חרוזים, הלכו יחפים ועישנו חשיש. סגנון ה"יוניסקס" היה יריית הפתיחה בדרך הארוכה לטשטוש הסטריאוטיפים המגדריים שהיו מקובלים עד אז: גבר "מאצ'ו" מול אשה שברירית. סגנון ה"יוניסקס" של שנות הששים הכניס למלתחת הגבר חולצות פרחוניות בצבעים מתוקים, גרבונים צמודי גוף, תכשיטי גוף מגוונים וגזרות צמודות. האשה צירפה למלתחתה את מה שנחשב עד אז למעוז הגבריות: טוקסידו, עניבה ונעליים גבריות.

הנחיתה הראשונה על הירח, בשנת 1969, הוסיפה לסגנון ה"יוניסקס" מראה חדש-עתידני, שנציגו המובהק הוא האופנאי הצרפתי פייר קארדן. אלה היו בגדים בהשראת המדע הבדיוני שכללו קסדות חלל, רוכסנים בולטים, פריטי מתכת ומגפיים אינסופיות. מראה זה סימן כיוון חדש בתדמית הגבר והאשה ובחן אופציות לטשטוש סימני המגדר, תוך הסתמכות על טשטוש סימני המיניות במרוץ לחלל.

בשנות השבעים צעד סגנון ה"יוניסקס" צעד נוסף קדימה ואימץ את מראה ה"אנדרוגינוס", בדמות הדוגמנית טוויגי שנראתה שדופה, שטוחה, קצוצת שיער ונטולת סימני מין ברורים. המראה האנדרוגיני גרם לנשים רבות להרעיב עצמן והיו לו השפעות מרחיקות לכת על התדמית הנשית גם בעשורים הבאים. גם הגברים של שנות השבעים עברו מהפך תרבותי: הם לא רק ניסו לדחוק את גופם לתוך חולצות צמודות עשויות תחרה (שנראו טוב במיוחד על גברים רזים ללא מסת שרירים), אלא הרשו לעצמם להשתמש במוצרי טיפוח ובישום, בלי לסכן בכך את מעמדם הגברי. הגבר החדש מתחיל בעשור זה להתכחש לתדמית המאצ'ו. הוא רגיש ומתחשב ולפעמים גם בוכה, ולא רק בלילה.

בשנות השמונים המשיך המאבק לשוויון בין המינים לצבור תאוצה. הפעם היו אלה הנשים שצעדו צעד קדימה והפכו את המכנסיים לפריט חובה במלתחתן, במקום החצאית. הן הוסיפו לכתפי המקטורן כריות ענקיות, כדי להדגיש את כוחן הגובר והעבירו באמצעות הבגד את המסר המתבקש: "אפשר לסמוך עלינו, יש לנו כתפיים רחבות!" הן גם הוסיפו לשגרת יומן העמוסה ביקור במכון כושר, לבניית גוף שרירי ומוצק.

בשנת 1984 הציג מעצב האופנה הצרפתי ג'ון פול גוטייה בפאריס את אוסף בגדי הגברים המהפכני שלו, שכינה בשם "הגבר כאובייקט". אוסף זה העביר מסר חברתי ברור, נגד הפיכת האשה לאובייקט מיני. האוסף שבא בעקבותיו חולל סערה של ממש בעולם האופנה, כי הוא הציג גבר לבוש חצאית. גוטייה היה הראשון שהציג בעיצוביו את התדמית הדו-מינית, המתעלמת מסימני המגדר המקובלים ונותנת לאשה ולגבר לגיטימציה מלאה ללבוש כל מה שמוצא חן בעיניהם, בלי קשר למידת הנשיות או הגבריות של הבגד.

גוטייה הרחיק לכת כאשר העלה בשנת 1988 אוסף לצעירים, שבו הדוגמנים הגברים היו מאופרים כנשים והציגו מערכות בגדים המשלבות מקטורן גברי עם קרינולינה ארוכה. הוא קידם את רעיון הביגוד הדו-מיני גם כאשר הופיע בטקס חלוקת פרסי המוסיקה של האם-טי-וי. הוא עצמו החליף בעת הטקס שמלות וחצאיות בזו אחר זו.

בסוף שנות השמונים החלו ההומוסקסואלים לצאת מהארון והחברה המערבית החלה לגלות סימני נכונות ראשונים לקבלתם. הגייז היו בעצם השלב האחרון בטשטוש סימני המגדר המקובלים ובחיבור הטוטאלי בין אופנה נשית לגברית. במצעדי האהבה ההמוניים שהתקיימו בבריטניה ובאמסטרדם הופיעו הגייז כדראג-קווינס: הם לא לבשו בגדים דומים לאלה של הנשים, אלא לבשו את הבגדים הנשיים עצמם והשלימו אותם בעזרת ה"ריפוד" המתאים, כדי ליצור מראה נשי ב"מלוא הדרו": חזה גדול וירכיים ענקיות, וכתוספת, גרבי ניילון ונעלי עקב, איפור מוגזם ופיאה מעוצבת. הופעות הדראג-קווינס האקסצנטריות יצאו לאט לאט מהמועדונים בשוליים והתקדמו למרכז, עד שהיו לבידור לגיטימי לכל המשפחה והופיעו בתכניות טלוויזיה פופולאריות.

התרחשות זו מסמנת כיוון חדש בתרבות הפוסט-מודרנית שעל סף האלף השלישי : תופעות אזוטריות נעות בהתמדה מהשוליים למרכז.

*

מעצבי האופנה הצעירים המציגים את אוספיהם לקראת שנת 2000, הם אלה שיעצבו את האופנה במאה הבאה (לפחות בעשורים הקרובים). אחדים מהם מסרבים ללכת בתלם ומחפשים כוונים חדשים. הם נוגעים בעבודותיהם בקו התפר שבין אופנה לאמנות ומחפשים ביטוי חדש להגדרת המיניות האנושית וליחסי הכוחות המשתנים בין נשים לגברים. הם זנחו את הסטריאוטיפים הישנים של מאצ'ו גברי מול אשה ענוגה, ומנסים למצוא דרכי ביטוי חדשות לבגדים המטשטשים את סימני המין ובודקים מחדש את מאזן הכוחות שבין חזק לחלש בין שני המינים.

וולטר ואן בירנדונק הבלגי נמנה עם הנועזים שבהם. הוא מעצב בגדים זהים לגברים ולנשים, בגדים שכולם נוגעים במידה רבה בעולם הפנטזיה והאגדות. בספרו המעוצב MULTILATE הוא מציע אופציה חדשנית: אפשרות התאמה של כל בגד נתון לראש או לרגליים של גבר או אשה. הגברים אצלו לובשים שמלות מיני אדומות והדוגמניות השריריות שלו מנפצות קירות. לאוספיו הוא קורא בשמות אפוקליפטיים: "היתקלות בתרבות קוסמית", "זכרונות מן העולם שהיה", "עולם אחר". השמות מקרבים אותנו אל התחומים שבהם הוא מחפש פתרונות למשתנה שבחיינו.

אלכסנדר מק-קווין הוא מעצב בריטי צעיר, הנחשב למשפיע ביותר על מעצבי האופנה הצעירים בעולם. הדוגמנים של מק-קווין הם שריריים וחסונים, אך הם לובשים חולצות בעלות מחשוף "סטרייפלס" (כתפיים חשופות ללא כתפיות) וחצאיות מעל מכנסיים. האשה שלו משתמשת במקטורני עור גבריים ובמגפיים פטישיסטיות. היא קשוחה ובעלת נוכחות פרובוקטיבית. המיניות שלה בוטה ולא מתפשרת.

באחרונה משכה את תשומת לב התקשורת קבוצה צעירה של מעצבי אופנה הולנדים. זה עתה הם סיימו את לימודיהם בארנהיים, והציגו בגדים נשיים וגבריים מעורבבים על דוגמנים ודוגמניות. היה קשה להבדיל בזהות המינית שלהם. קולקציה זו זכתה לשבחים רבים והוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית ברוטרדם. לאחר מכן במוזיאון הלובר בפאריס. עם חברי הקבוצה נמנים מלני רוזמה וג'רום טוניסן. העיצובים שלהם בודקים את גבולות המגדר ויוצרים אופציות חדשות לשני המינים. הם לא נוגעים באסתטיקה אלא בקודים סמיוטיים פנימיים של החברה ההולנדית, שבתוכה הם חיים, חברה הנחשבת למתקדמת ביותר באירופה ופתוחה מאוד לשינויים בעולם. אצל רוזמה וטוניסן קשה לדעת אם הדוגמנים הם גברים או נשים. המיניות על סף האלף השלישי, לפי הבנתם, היא עניין חוצה גבולות המשקף יחסים חדשים בחברה הטכנולוגית-וירטואלית.

במקביל לשינויים מרחיקי הלכת המתחוללים בחברה המערבית, שהשפעתם על האופנה במילניון הבא אינה מוטלת בספק, עלינו לבחון גם את הפיתוחים הטכנולוגיים שישפיעו על צורת הבגד ועל שימושיו. עם פיתוחים אלה נמנים חומרים טקסטיליים מתקדמים, שיטות טוויה ואריגה חדשניות וטכניקות צביעה ואשפרה המעניקות לבגד תכונות חדשות, כמו: עמידות, ברק, רכות, גמישות ואל-קמט.

נסיונות חדשניים בטכנולוגיה מתקדמת מתמקדים באפשרות להעניק לסיבים רגישות לשינויי טמפרטורה ואור, בעזרת חיישנים מבוססי מחשב, המסוגלים לתת תשובה מדויקת לצרכים הייחודיים של הלובש. גם מחשבים לבישים מצויים בשלבי פיתוח מתקדמים. מחשבים אלה יורכבו על משקפי ראייה או על קסדות, או ישולבו בבגד עצמו. הם יהיו מסוגלים לשוחח אתנו, להזהיר מפני מכשולים בדרך, להזכיר לנו להיכנס לישיבה או להשמיע לנו את החדשות. מחשבים לבישים ידאגו גם לשלומנו ויודיעו לנו כאשר לחץ הדם שלנו עלה, או כשצרכנו יותר מדי קלוריות. הם לא ישכחו לעדכן אותנו במצב התנועה בכביש וינחו אותנו בבטחה למקום חניה.

בגדים משוכללים אלה יעשו את ההפרדה בין בגדי קיץ לבגדי חורף לבלתי רלבנטית, ואת הבחירה בצבע מסוים למיותרת, שכן כל בגד יוכל להחליף את צבעו לפי רצון הלובש.

את מקום חנויות הבגדים יתפוס המסחר באינטרנט, ומדידת הבגדים תיעשה באופן וירטואלי על גבי צג המחשב, בלי שנצטרך לקום מהכסא. לעומת זאת, מבשרת לנו תחזית פופולארית באינטרנט, כי בשנת 2010 אנו עתידים לנסות על גופנו פיתוח מתקדם של חומר דמוי עור אנושי, שישמש לנו כעור שני ויהיה תחליף של ממש לבגדים מכל סוג שהוא.

בספרו "שפת האופנה" כותב רולאנד בארטס: "אופנה נבחנת בעיקר על פי היבטיה החברתיים וכלליה התרבותיים-היסטוריים. היא יוצרת זהויות ותפקידה הוא לסמן את גבולות המגדר האנושי". בהסתמכות על קביעתו זו של בארטס, ניתן לומר כי האופנה שעל סף האלף השלישי בודקת מחדש את הגבולות המיניים של המגדר האנושי ואת הדימוי העצמי והחברתי של גברים ונשים, ומצביעה על כיוונים חדשים בתחומים אלה.

אך אל לנו לשכוח, שאת מהלכי האופנה האמיתיים קובעים לא רק תחזיות אופנה ואנשי מקצוע, אלא בעיקר את, אתה ואני, הבוחרים לציית לכללי האופנה המוצעת או להתעלם מהם, וליצור מציאות אופנתית אחרת. כאן בדיוק מצויים מגבלותיה של כל תחזית על אופנה עתידנית, ובכללן התחזית הזאת.

התמונה נשלחה אלי ע"י רחל ביכמן- גרינשפאן והיא מאפיינת באופן מדוייק את השיוויון בבגדי הנשים והגברים כיום. (התמונה נתנת להגדלה)  המעצב הוא ראעאד חוראני (Rad Hourani)

rachel bichman

 איורי הדגמים של ראעאד חוראני

איורי הדגמים של ראעאד חוראני

מודעות פרסומת