כשהייתי קטנה, קראתי בדבקות את שבועון הילדים 'הארץ שלנו'. זה היה בשנות החמישים, הימים היו ימי הצנע, החאקי היה סמל לאומי וכל ישראל היו חברים. ב'הארץ שלנו' היה מדור מעניין שנקרא 'לראות, להביט ולהתבונן'. במדור זה הסבירו לקוראים הצעירים באמצעות תמונות, מה ההבדל בין לראות, לבין להביט או להתבונן. שנים רבות עברו מאז, ואני עדיין מתבוננת בכל דבר, בדיוק כפי שלימדו אותי פעם. ולפעמים תוך כדי התבוננות אני מגלה זווית מפתיעה, קונוטוציה מוזרה, או חיבור בלתי שגרתי, והגילוי הבלתי צפוי הזה תמיד מפתיע ומשמח אותי מאוד.
April 22, 2013
Celebrating Lea Gottlieb: “Lady of the Daisies” @ Design Museum Holon
"Vibrant intense colours. Stunning prints. Magnetic forms," claimed a 1985 advert for the swimwear collection designed by Israel-based company Gottex. Launched by Lea Gottlieb and her husband Armin , the house was extremely successful at the time, having injected a healthy dose of glamour into swimsuits while elevating beachwear to resort statement
An exhibition that opened a month ago at Design Museum Holon traces back the history of the company and celebrates its founder
Curated by Ayala Raz, "Lady of the Daisies: Homage to the late designer and entrepreneur Lea Gottlieb", features key looks carefully selected from 1,000 designs, together with photographs, films and catalogues
Born in Hungary in 1918, Gottlieb emigrated to Israel in 1949 after World War לקרוא את המשך הרשומה «
קרן בן-חורין, עוזרת לאוצרת בתערוכה 'הגברת עם החרציות' מתארת את העבודה על התערוכה מזווית הראיה שלה
לפני מספר שנים יצא משרד החינוך בקמפיין שסיסמתו "מורה טוב הוא מורה לחיים", היום אני יכולה להגיד כי יש לי הוכחה בדוקה שזוהי אמת לאמיתה.
בשנת 2004 הייתי סטודנטית שנה שלישית לעיצוב אופנה בשנקר, ונדרשתי לכתוב עבודת גמר עיונית בתחום לימודי. עבודה זו נראתה לי אז, כמעמסה מיותרת ומכשול בדרך להשלמת קולקציית הגמר. אילה רז, אחת המנחות בקורס, פנתה אלי בהצעה מפתיעה: לקחת חלק במיון, קטלוג, מחקר וכתיבה לקראת תערוכה על גוטקס, שהייתה מתוכננת להיערך במוזיאון תל-אביב לאמנות, והנושא שאותו אחקור יהיה הנושא של עבודת הגמר שלי. אני חייבת להודות כי בנקודת זמן זו, השם גוטקס היה מוכר לי אך השם לאה גוטליב לא אמר לי דבר.
לאחר שהסכמתי לקחת חלק בפרויקט זה, התחילה קבוצת המחקר שמנתה שש סטודנטיות להיפגש בדירתה היפיפיה של גב' גוטליב , בנוכחות המנחה, אילה רז. במהלך העבודה על התערוכה הכרתי מקרוב את גב' גוטליב. אישה קטנת מידות וחביבה, מסבירת פנים ונעימה. למרות גילה ויכולתה המוגבלת לתקשר בעברית, אי אפשר היה שלא להתרשם מהתלהבותה מיופי בכלל ומעיצוב בגדי ים בפרט. פעמיים בשבוע נפגשה קבוצת המחקר שלנו וביחד התחלנו לתעד, לצלם, למיין ולקטלג מאות פריטים, שנשלחו בארגזי קרטון גדולים מ'גוטקס'.
באופן אישי, חוויתי חוויה דתית כמעט, של גילוי והתפעלות, שנבעה מהיכרותי עם יצירותיה של אחת המעצבות הגדולות ביותר בישראל. כל אחד מהפריטים שהוצא מהארגזים ונתלה על קולב היה עבודת אמנות קטנה, מלאכת מחשבת מדוקדקת שנעשתה במסירות ובאהבה.
יש אנשים שהם גדולים מהחיים וסיפור חייהם נשמע כאגדה. אנשים אלה תורמים ליצירת האגדה על ידי שינוי סיפור חייהם כך שיתאים לאישיותם. כזה הוא סיפור חייה של לאה גוטליב, כפי שתועד ב'יד ושם' ע"י חביבה פלד-כרמלי.
לאה גוטליב מספרת לפלד-כרמלי שהיא נהגה לבקר את בעלה שהיה עצור במחנה עבודת כפיה, ו"כדי שלא יזהו אותה כיהודייה, הייתה לוקחת אתה זר פרחים ענק אליו הכניסה את ראשה, וכך הייתה מגיעה אליו עם שתי בנותיהם".
על פניו הסיפור נשמע הגיוני. אישה יהודייה בהונגריה, הולכת לבקר (בעיצומה של מלחמת העולם השנייה) את בעלה המוחזק במחנה עבודת כפייה ולוקחת אתה את שתי בנותיה ומאחר שהיא חייבת להסתיר את זהותה היהודית המיוצגת בטלאי הצהוב, היא מסתירה את פניה וכתפיה באמצעות זר חרציות ענק המסתיר את הטלאי המזהה.
ובכל זאת משהו בסיפור הזה נראה לי מוזר והרגשתי צורך לבדוק את העובדות. דבר ראשון היה לי חשוב להבין מתי בדיוק התרחש האירוע. מאחר שלאה גוטליב מספרת למראיינת כי הלכה לבקר את בעלה עם שתי בנותיה, משמע שזה קרה אחרי הולדת הבת השנייה, יהודית, באוגוסט, 1944.
אבל אירוע כזה לא יכול היה להתרחש במחצית השנייה של שנת 1944 בשל העובדות הבאות: לקרוא את המשך הרשומה «
סוף סוף זה קרה. התערוכה 'הגברת עם החרציות' נפתחה למבקרים. אתמול בערב התקיימה פתיחה למוזמנים בלבד והיום התערוכה פתוחה לכל הציבור. הביקורות החיוביות שאני מקבלת על התערוכה שאצרתי מחממים לי את הלב ואני רוצה להודות כאן לכל המברכים והמחמיאים בעיתונות, בפייסבוק, בטלפונים, בסמסים ובמיילים. אני מרגישה שסגרתי מעגל וזאת הרגשה מאוד מתגמלת. אני עדיין עייפה ועדיין מתרגשת, אבל כבר יכולה לעשות וי ולהמשיך קדימה.
התערוכה ׳הגברת עם החרציות׳ הולכת ולובשת צורה. הקונספט הופך למציאות. הרעיונות הופכים לעובדות. שלב בניית התערוכה הוא השלב שאני אוהבת במיוחד. פועלים על סולמות. מלבישות בכפפות לבנות. אנשים בתנועה מתמדת. מדביקים. מחברים. מעמידים. אפשר לחוש הרבה אנרגיות חיוביות באוויר.
בובות התצוגה כבר לבושות ועומדות במקומן ודו שיח ויזואלי מתחיל להתרקם בין המוצגים. כבר אין אפשרות לשנות. רק 'פיין טיונינג' אחרון: לאיזה כיוון להעמיד את הבובה, איזה דגם יהיה במרכז ואיזה בצד, מה יותר גבוה ומה יותר נמוך. קודם ספרתי את החודשים עד לתערוכה. אחר כך את השבועות ועכשיו אני יכולה כבר לספור את הימים. עוד מעט אפשר יהיה לספור את השעות והספירה לאחור תתחיל.
17.11.2012 – הלחץ בשיאו. אני צריכה להגיש השבוע הצעה מפורטת לתערוכה. אני לא מרימה את הראש מהמקלדת. מרגישה כאילו מרכזיית מתח גבוה התיישבה לי במוח, והיא שולחת לשם זמזום בלתי פוסק. אני מרוכזת כולי בנושא אחד בלבד. לא חושבת על כלום מלבד התערוכה. לא עושה כלום חוץ מלכתוב…
הטלפון מצלצל. סיסי על הקו. הקול שלה רועד. היא מודיעה לי שגב' גוטליב נפטרה. היא עדיין לא יודעת פרטים על מועד ומקום ההלוויה. אני כל כך עצובה. מזל גדול היה לי לפגוש באישה זו ולהכיר מקרוב את יצירתה. עוברות כמה דקות ואיתי יעקב מ'אקסנט' מתקשר. הוא מבקש ממני לומר כמה משפטים על פעלה של גב' גוטליב. אני מנסה כמיטב יכולתי, אבל קשה לי לסכם בכמה משפטים, חיים שלמים של גברת שהשמים היו בשבילה הגבול. איתי שואל על התערוכה במוזיאון העיצוב. הוא כבר שמע על התערוכה למרות שמבחינתי היא עדיין חסויה.
11.10.2012 – פגישה ראשונה של כל השותפים ליצירת התערוכה 'תמונה קבוצתית עם גברת' (שם זמני) ב'גוטקס', אור-יהודה. גלית גאון, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב, חולון, מציגה את הפרויקט ומודיעה כי התערוכה תתקיים בגלריה התחתונה, הקטנה יותר, של המוזיאון. נקבע לוח זמנים צפוף ביותר, ולפיו אני צריכה להשלים את תהליך האוצרות וכתיבת הטקסטים עד לתאריך 1 בינואר, 2013. יש לי חודשיים וחצי גג להשלים את העבודה. איך אספיק? האם אקבל עזרה? מה יהיה? יש לי הרבה שאלות וגם כאב ראש נוראי. מרגע זה אין כבר דרך חזרה… כשאני יוצאת מהפגישה אני רואה על שמשת הרכב שלי דו"ח על חניה במקום אסור. אין לי זמן להתעצבן. אני ממהרת הביתה להתחיל במשימה.
אני שמחה מאוד לארח ב'בלוג של אילה רז' את לירון אוחנה בוגרת המחלקה לצורפות ואפנה בבצלאל, כיום לומדת לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית, וכותבת בלוג אפנה. לירון מעלה לדיון סוגיה עכשווית מעניינת: האם בלוגריות אופנה מוסיפות פן חיובי לעולם האופנה או שמא מורידות את רמת השיח הציבורי בנושא אופנה.
רבות דובר על שינויים אקולוגיים המשפיעים על עולם הטבע: ההתחממות הגלובלית פוגעת בשנתם של דובי הקוטב, דגי הסלמון בנורווגיה ניצודים בכמויות ולא מצליחים להתרבות, וגם בשדה האפנה מתחילים להרגיש באוויר רוחות של שינוי. מי שמקשיב יכול לשמוע בשנים האחרונות סנוניות אפנתיות המבשרות על כך שמשהו בג'ונגל האפנה מתחיל להשתנות.
סוזי מנקס, אחת ממבקרות האפנה המוערכות בעולם, כתבה לפני כשבוע כתבה בשם "קרקס האפנה" ובה היא מספרת על שנות התשעים (המאושרות?) בהן מבקרי אפנה היו לא יותר מחבורה של אנשים לבושים בשחור, שהתגודדו מחוץ לאזורי תעשייה שכוחי אל, מחכים להיכנס לעוד פרזנטציה אוונגרדיסטית של מעצב נחשב. "עורבי האפנה" כינו אז את מבקרי האפנה, שביניהם כתבים ועורכי מגזינים, כולם אנשים בעלי ידע נרחב באפנה וניסיון רב שנים בתפקיד נחשק. הם מעולם לא חצו את הקווים אל עבר אור הזרקורים אם כי היו שם, בכל התצוגות והאירועים הנכונים, על מנת לראות, לשפוט, לכתוב ולבקר.
- סוזי מנקס, כתבת אופנה בעיתון "הראלד טריביון"
נדמה לכם שאתם יודעים מה עושה אתכם מאושרים? לפי דניאל גילברט, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, שכתב את הספר 'להיתקל באושר', רוב הסיכויים שאתם בכלל לא בכוון הנכון. ספר זה, שאני קוראת בימים אלה, מפריך אחד לאחד את כל המיתוסים על מהות האושר, ואם חשבתם כמוני, שהישגים אישיים, רווחה חומרית, או זוגיות מוצלחת- עושים אתכם למאושרים, אז כדאי שתתחילו לחשוב על הכול מחדש.

















