You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
התערוכה ׳הגברת עם החרציות׳ הולכת ולובשת צורה. הקונספט הופך למציאות. הרעיונות הופכים לעובדות. שלב בניית התערוכה הוא השלב שאני אוהבת במיוחד. פועלים על סולמות. מלבישות בכפפות לבנות. אנשים בתנועה מתמדת. מדביקים. מחברים. מעמידים. אפשר לחוש הרבה אנרגיות חיוביות באוויר.
בובות התצוגה כבר לבושות ועומדות במקומן ודו שיח ויזואלי מתחיל להתרקם בין המוצגים. כבר אין אפשרות לשנות. רק 'פיין טיונינג' אחרון: לאיזה כיוון להעמיד את הבובה, איזה דגם יהיה במרכז ואיזה בצד, מה יותר גבוה ומה יותר נמוך. קודם ספרתי את החודשים עד לתערוכה. אחר כך את השבועות ועכשיו אני יכולה כבר לספור את הימים. עוד מעט אפשר יהיה לספור את השעות והספירה לאחור תתחיל.
מכוונים אורות
17.11.2012 – הלחץ בשיאו. אני צריכה להגיש השבוע הצעה מפורטת לתערוכה. אני לא מרימה את הראש מהמקלדת. מרגישה כאילו מרכזיית מתח גבוה התיישבה לי במוח, והיא שולחת לשם זמזום בלתי פוסק. אני מרוכזת כולי בנושא אחד בלבד. לא חושבת על כלום מלבד התערוכה. לא עושה כלום חוץ מלכתוב…
הטלפון מצלצל. סיסי על הקו. הקול שלה רועד. היא מודיעה לי שגב' גוטליב נפטרה. היא עדיין לא יודעת פרטים על מועד ומקום ההלוויה. אני כל כך עצובה. מזל גדול היה לי לפגוש באישה זו ולהכיר מקרוב את יצירתה. עוברות כמה דקות ואיתי יעקב מ'אקסנט' מתקשר. הוא מבקש ממני לומר כמה משפטים על פעלה של גב' גוטליב. אני מנסה כמיטב יכולתי, אבל קשה לי לסכם בכמה משפטים, חיים שלמים של גברת שהשמים היו בשבילה הגבול. איתי שואל על התערוכה במוזיאון העיצוב. הוא כבר שמע על התערוכה למרות שמבחינתי היא עדיין חסויה.
גברת גוטליב ז"ל (1918-2012)
צילום: דן רז
11.10.2012 – פגישה ראשונה של כל השותפים ליצירת התערוכה 'תמונה קבוצתית עם גברת' (שם זמני) ב'גוטקס', אור-יהודה. גלית גאון, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב, חולון, מציגה את הפרויקט ומודיעה כי התערוכה תתקיים בגלריה התחתונה, הקטנה יותר, של המוזיאון. נקבע לוח זמנים צפוף ביותר, ולפיו אני צריכה להשלים את תהליך האוצרות וכתיבת הטקסטים עד לתאריך 1 בינואר, 2013. יש לי חודשיים וחצי גג להשלים את העבודה. איך אספיק? האם אקבל עזרה? מה יהיה? יש לי הרבה שאלות וגם כאב ראש נוראי. מרגע זה אין כבר דרך חזרה… כשאני יוצאת מהפגישה אני רואה על שמשת הרכב שלי דו"ח על חניה במקום אסור. אין לי זמן להתעצבן. אני ממהרת הביתה להתחיל במשימה.
גלית גאון ויריב ברנבלום בפגישת הצגת הפרויקט
אני שמחה מאוד לארח ב'בלוג של אילה רז' את לירון אוחנה בוגרת המחלקה לצורפות ואפנה בבצלאל, כיום לומדת לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית, וכותבת בלוג אפנה. לירון מעלה לדיון סוגיה עכשווית מעניינת: האם בלוגריות אופנה מוסיפות פן חיובי לעולם האופנה או שמא מורידות את רמת השיח הציבורי בנושא אופנה.
רבות דובר על שינויים אקולוגיים המשפיעים על עולם הטבע: ההתחממות הגלובלית פוגעת בשנתם של דובי הקוטב, דגי הסלמון בנורווגיה ניצודים בכמויות ולא מצליחים להתרבות, וגם בשדה האפנה מתחילים להרגיש באוויר רוחות של שינוי. מי שמקשיב יכול לשמוע בשנים האחרונות סנוניות אפנתיות המבשרות על כך שמשהו בג'ונגל האפנה מתחיל להשתנות.
סוזי מנקס, אחת ממבקרות האפנה המוערכות בעולם, כתבה לפני כשבוע כתבה בשם "קרקס האפנה" ובה היא מספרת על שנות התשעים (המאושרות?) בהן מבקרי אפנה היו לא יותר מחבורה של אנשים לבושים בשחור, שהתגודדו מחוץ לאזורי תעשייה שכוחי אל, מחכים להיכנס לעוד פרזנטציה אוונגרדיסטית של מעצב נחשב. "עורבי האפנה" כינו אז את מבקרי האפנה, שביניהם כתבים ועורכי מגזינים, כולם אנשים בעלי ידע נרחב באפנה וניסיון רב שנים בתפקיד נחשק. הם מעולם לא חצו את הקווים אל עבר אור הזרקורים אם כי היו שם, בכל התצוגות והאירועים הנכונים, על מנת לראות, לשפוט, לכתוב ולבקר.
- סוזי מנקס, כתבת אופנה בעיתון "הראלד טריביון"
נדמה לכם שאתם יודעים מה עושה אתכם מאושרים? לפי דניאל גילברט, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, שכתב את הספר 'להיתקל באושר', רוב הסיכויים שאתם בכלל לא בכוון הנכון. ספר זה, שאני קוראת בימים אלה, מפריך אחד לאחד את כל המיתוסים על מהות האושר, ואם חשבתם כמוני, שהישגים אישיים, רווחה חומרית, או זוגיות מוצלחת- עושים אתכם למאושרים, אז כדאי שתתחילו לחשוב על הכול מחדש.
מבט מגבעת הרקפות מול קבוץ גלעד אל הנוף הירוק שמסביב
אני מניחה שתסכימו אתי שעברית היא שפה קשה. ובכל זאת, בכל פעם שאני כותבת 'פייפר' על אופנה בעברית- מתברר לי שהיא הרבה יותר קשה משחשבתי.
הקושי הגדול בעברית הוא שחסרות בה מילים בתחומים מעשיים רבים. אולי אתם יודעים איך אומרים בעברית שטיכמוס? ומה זה רובה? (בית דגושה וקמוצה) לא? אז תצטרכו לפנות למדור לעיצוב הבית, כי אני רוצה להתמקד כאן במילים החסרות בתחום שבו אני עוסקת. אופנה.
כל מי שניסה לכתוב מאמר אקדמי על אופנה בעברית- יוכל להעיד מניסיונו האישי, כי אין בשפה העברית מילים בסיסיות להגדרת מונחי אופנה, טקסטיל ופרטי לבוש.
רוצים דוגמאות? בבקשה. נתחיל בסוגי בגדים: אולי אתם יודעים איך אומרים בעברית 'וסט'? ומה עם 'בולרו'? ואיך הייתם אומרים 'באטלדרס'? דאפל קוט? וטרנץ' קוט?
ועכשיו נעבור לפרטי דיגום: איך הייתם אומרים בעברית ראפלס, סטרייפלס, או קרופ טופ?
ואריגים כמו: פיקה, בטיסט, פופלין או קורדרוי?
וצורות אריגה כמו: פייה דה פול, פרינס דה-גאל ופפיטה?
ואפילו לקאז'ואל ולאאוטפיט עדיין אין מילים מתאימות בעברית ואנחנו נאלצים פשוט לכתוב אותם פונטית ולהסתפק בכך.
חמדה בן יהודה יושבת מימין
התערוכה 'כריסטובל באלנסיאגה- אוסף אופנה פרטי' המוצגת עכשיו במוזיאון תל-אביב לאמנות, היא תערוכת חובה לכל מי שאוהב אופנה, הסטוריה, אספנות, או את השילוב ביניהם. אוצר התערוכה, אוליבייה סייארד, שהוא גם האוצר הראשי של מוזיאון 'גאליירה' בפריס, מאפשר לנו להתבונן אל תוך הארונות של בלנסיאגה, שם מונחים זה לצד זה פריטי וינטג' נדירים, איורי אופנה מצהיבים ותכשיטים מרהיבים, אשר נתנו השראה למעצב שהקדים את זמנו ונחשב ל'מעצב של מעצבים'.
בלנסיאגה בצעירותו- הוא לא העז לצאת מן הארון
אתם צודקים. באמת הזנחתי את הבלוג שלי יותר מדי זמן. במשך כל חודש ינואר כתבתי בסך הכל פוסט אחד. יבול עלוב ומבאס. ומה שחשוב בהקשר זה, איננה העובדה שהיו לי סיבות טובות לעצירת הכתיבה, אלא, שגם מזה למדתי משהו. ובמה שלמדתי אני מוכנה לשתף אתכם.
קודם כל למדתי שכאשר עוצרים כתיבה שוטפת לפרק זמן ארוך מהרגיל, קשה לחזור ולהתחבר לכתיבה הזורמת מאליה, באותו אופן שבו התחברת קודם. מכשולים ומעצורים חדשים שלא היו שם, חוסמים פתאום את האינטימיות שהתקיימה פעם ביני לבין הבלוג שלי, ויוצרים סוג של מחסום שגורם להתייחסות זהירה ומהוססת יותר אל הכתיבה. וכך קורה שאני מתחילה להתבונן בכל נושא כתיבה שעולה על הפרק בזכוכית מגדלת ושאלות של 'חשיבות' ו'ערכיות' הופכות לשאלות מהותיות, שעושות את הכתיבה הספונטנית לבלתי אפשרית. פתאום צריך לחשוב עוד ועוד על כל נושא, עובדה שגורמת לי למקם את הכתיבה בסוף התור של המטלות הממתינות. וזה לא שקודם לא חשבתי על מה שאני הולכת לכתוב, בוודאי שחשבתי, אבל הכול זרם באופן טבעי, והרגשתי כאילו הדברים שכתבתי עליהם פשוט בקשו להיכתב.
זיכרון השלג הראשון מחזיר אותי לשנת 1950. בוקר חורפי וקר בטבריה של ילדותי. אני פותחת את הדלת אל החצר, ומרגישה משהו שונה. לובן מוזר מכה בעיניים וצריבת קור מעקצצת באף.
שלג? אני לא לגמרי בטוחה…כן, שלג! אני יודעת פתאום. נזכרת בספר 'פצפונת ואנטון' של אריך קסטנר. רואה את פצפונת יוצאת אל השלג בלילה קר, כשהיא מחופשת לילדה עניה, בשביל לקבץ נדבות. מקום אחר. ארץ זרה. כמה מפתיע לגלות שכל הספרים שקראתי בילדותי, התרחשו במקומות רחוקים, מושלגים וזרים. ופתאום. כאן אצלנו, בחצר. שכבה לבנה ופריכה נחה ברכות על עלוות הברושים, על התאנה העירומה, על ענפי הלימון שבגינה. מחפה את שביל הבטון האפור, המוליך אל הבית, בשמיכת מוך צחורה ואוורירית. לקרוא את המשך הרשומה «
The WordPress.com stats helper monkeys prepared a 2012 annual report for this blog.
Here's an excerpt:
4,329 films were submitted to the 2012 Cannes Film Festival. This blog had 39,000 views in 2012. If each view were a film, this blog would power 9 Film Festivals
הבלוג של אילה רז 