You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
אני שמחה לארח בבלוג שלי את איריס חריש. איריס היא עורכת דין בעלת תואר ראשון בהצטיינות בפסיכולוגיה. אמא לדנה, עידן ושירה ונשואה לליאור, שהוא גם שותפה העסקי. איריס מצאה חיבור בין תחומי הענין השונים שלה באמצעות תכשיטים עתיקים. היא מייבאת בעיקר תכשיטים ג'ורג'יאנים וויקטוראנים ומוכרת אותם אצלה בבוטיק בפגישה על כוס קפה בצירוף הסברים הסטוריים וחברתיים.
תודות לאיריס על הרשומה המעניינת התורמת להבנת החברה באנגליה במחצית השניה של המאה ה-19.
כמי שמתמחה בשנים האחרונות בתכשיטים עתיקים, למדתי שניתן ללמוד רבות על תהליכים חברתיים, התנהגות חברתית ובפרט על זכויות האישה, דווקא מטרנדים אופנתיים, ובמקרה שלי – טרנדים בענף התכשיטים העתיקים.
קחו לדוגמא את התקופה הויקטוריאנית. זו נמשכה מ 1837- 1901 – הזמן בו המלכה ויקטוריה שלטה באנגליה, או ליתר דיוק בממלכה המאוחדת. כמו בזמננו, גם אז הכתיבו ה"סלבס" את הטרנדים החברתיים, והמלכה ויקטוריה הייתה מכתיבת הטרנדים המרכזית. טרנדים אלו התבטאו בכל תחומי החיים, ובמיוחד באופנת הלבוש, התכשיטים, ותרבות הפנאי.
עגילי זהב ויקטוריאנים עם קורל סמל הבריאות
ליום הולדתי (הלא חשוב כמה) קבלתי במתנה מחברים טובים, עדנה ודוד איתן, ספר עתיק משנת 1808. זה הספר העתיק ביותר בספריה שלי וללא ספק העתיק ביותר שהחזקתי אי פעם בידי. הכריכה של הספר חומה עם אותיות זהב, והוא כולל את חוברות יולי- אוקטובר 1808 של המגזין 'Lady's Monthly Museum' . המגזין הנ"ל יצא לאור בלונדון, ע"י 'חברת גברות' ומטרתו הייתה "לענג את אנין הטעם, לעניין את הדעת, לרומם את האופי ולשבח את הראוי"(תרגום חופשי שלי).
לכבוד הספר החשוב הזה, פיניתי מקום של כבוד על המדף הצפוף של ספרי האופנה שלי, ומדי פעם הוצאתי אותו מהארון, אווררתי, דפדפתי, התענגתי על התחושה המוזרה של להחזיק ביד ספר שנכתב בתקופת נפוליאון, וחיכיתי שיהיה לי זמן לקרוא בו בנחת.
הדף הפותח את הכרך
אין עוד בעולם עיר כמו ירושלים. פשוט אין. איפה עוד תמצאו חנות של טומי הילפיגר במרחק יריקה מהגיהינום (גיא בן-הינום)? ואיפה עוד תוכלו לשמוע ערבי בגלביה , מתמקח עם יהודי בשטריימל וקפוטה, בשוק של הרובע המוסלמי, וזאת לא תהיה התחלה של בדיחה?
כשאני בירושלים, אינני יכולה להשתחרר מן ההרגשה המוזרה, שהגעתי בטעות לאתר הסרטה שנבנה לצורך אחד הסרטים ההיסטוריים מתקופתו של ססיל ב. דה-מיל. חומה. מצודה. מגדל. אבנים לבנות. שקיעה ורודה. הכול כמו בסרט. אז מה הפלא שיש בעיר הזאת אנשים שחושבים שהם ישו או משה רבנו, על באמת?
אתמול ביליתי יום מקסים במצודת 'מגדל דוד'. מזג אוויר ירושלמי במיטבו. רוח קרירה. עננים חולפים. פה ושם הפציעה שמש. אני, יחד עם קבוצת עיתונאים (למען האמת, בעיקר עיתונאיות) הגענו כדי להתרשם ולסקר את שתי התערוכות החדשות במוזיאון 'מגדל דוד': האחת, תערוכת עיצוב בשם 'חפצ חשוד' שאותה אצר טל גור והשנייה, תערוכת אופנה 'קצה חוט' שאותה אצרה וצילמה תמר קרוון.
מבט לתערוכה באולם הצלבנים צילום: אילה רז
פעם, מזמן, כשעוד הייתי ילדה קטנה, ל'חג השבועות' קראנו בשם 'חג הביכורים'. זה היה חג אהוב וחשוב, בעיקר לילדים. בערב החג, הגיעו כולם לגן הילדים בבגדים לבנים, חיתול על הראש ומעליו זר פרחים. הזר והבגד הלבן היו חשובים מאוד. אבל יותר חשוב מהם היה הטנא. כל ילד רצה שהטנא שלו יהיה הכי שווה והכי מקושט, מפני שאת הטנא מכרו במכירה פומבית מעל במה גבוהה שהוקמה במיוחד לחג. לאחר המסכת על 'מגילת רות' ולאחר שתזמורת חליליות ניגנה את השיר 'סלינו על כתפינו' ואחריו 'ארץ זבת חלב' הגיע החלק הכי חשוב של החגיגה.
ילדה בחג הביכורים מתוך פרויקט "העיר הנגלית לעין"
מישהו עלה על הבמה ודיבר בפאתוס רב על הקשר שבין העם ואדמתו ואז היה מניף את הטנא, שהביא כל ילד, מראה אותו לקהל, מספר מה יש בתוכו ושואל 'מי מוכן לקנות? ובכמה?' כל ילד רצה שהטנא שלו יימכר במחיר הכי גבוה, מפני שאת הכסף תרמו לקרן הקיימת לישראל וזה היה אז הדבר החשוב ביותר בעולם…
הרשומה הזאת נוגעת באריגה ביותר ממובן אחד. הטריגר לכתיבתה היה נולה*. מיזם של שתי נשים שאורגות בטכניקות מסורתיות ובשיתוף פעולה חובק תרבויות, בגדים עכשוויים בסגנון ייחודי.
אבל, תוך כדי העלאת חומרים על אריגה, עלו בי גם זיכרונות אריגה פרטיים מהתקופה שבה הייתי תלמידת שישית (כתה י') בבית הספר הריאלי, בבית בירם, והשתתפתי בשיעורי 'מלאכה בנות'. בשיעורים אלה ערכתי היכרות ראשונה עם נול יד, הבנתי שבלי חופש אין יצירה, וגיליתי שאני אוהבת יותר 'מלאכה בנים'.
אז גם הבנתי בפעם הראשונה בחיי את החיבור שבין יצירה לתשוקה.
אני זוכרת את עצמי סוחבת פעמיים בשבוע, במשך שלושה חודשים ארוכים, בגשם ובקור, נול עץ ידני לאריגה עבור השיעור 'מלאכה בנות'. שעור מייגע, חסר השראה ונטול חדוות יצירה. במשך זמן זה הצלחתי בקושי לסיים אריגת חגורה פשוטה, מחוטי כותנה צבעוניים בצבעי כחול-תכלת-לבן, שאותה תיעבתי ממש.
אני זוכרת כמה קנאתי אז בבנים, ששיעורי המלאכה שלהם היו כל כך מאתגרים ויצירתיים. הסדנה של הבנים הייתה ממוקמת בצריף הגדול שעמד בפינה הדרום-מערבית של מתחם בית בירם, שם הם הלחימו, ריקעו, גילפו ועיצבו מוצרי מתכת מגוונים והציגו בגאווה בפני הבנות גופי תאורה, צלחות נחושת מרוקעות, תכשיטים, מגשים וקופסאות שונות ומשונות.
אדון פפרמן, המורה ל'מלאכה בנים', היה רחב אופקים ויצירתי ושיטות ההוראה שלו, היו ההיפך הגמור ממה שהיה אז מקובל בשעורי 'מלאכה בנות'. הבנים למדו את המיומנות הנדרשת תוך כדי יצירה חופשית, שכללה דפדוף במגזינים לעיצוב בשחור-לבן ושרבוט סקיצות על דף תלוש ממחברת שורה אחת או משבצות. בנוסף למגזינים שנתנו השראה וכוון, סייע אדון פפרמן לכל אחד לבחור את המוצר המתאים ליכולתו הטכנית. מאחר, שאני מעולם לא התחברתי ל'מלאכה בנות', לא היה זה מפתיע כלל למצוא אותי בכל שיעור חופשי, ולפעמים גם בשעורים משעממים, בסדנה של 'מלאכה בנים'. שם הלחמתי, ריקעתי, שייפתי וחרטתי בהתלהבות, עד שהצלחתי ליצור במו ידי, חגורה מחוליות מתכת, שאותה עיצבתי במיטב כישורי היצירתיים. את החגורה הזאת אהבתי מאוד והיא הוסיפה מעט ברק לתלבושת האחידה של בית הספר הריאלי.
החגורה שעיצבתי וייצרתי במו ידי בסדנת 'מלאכה בנים'
כשהייתי קטנה, קראתי בדבקות את שבועון הילדים 'הארץ שלנו'. זה היה בשנות החמישים, הימים היו ימי הצנע, החאקי היה סמל לאומי וכל ישראל היו חברים. ב'הארץ שלנו' היה מדור מעניין שנקרא 'לראות, להביט ולהתבונן'. במדור זה הסבירו לקוראים הצעירים באמצעות תמונות, מה ההבדל בין לראות, לבין להביט או להתבונן. שנים רבות עברו מאז, ואני עדיין מתבוננת בכל דבר, בדיוק כפי שלימדו אותי פעם. ולפעמים תוך כדי התבוננות אני מגלה זווית מפתיעה, קונוטוציה מוזרה, או חיבור בלתי שגרתי, והגילוי הבלתי צפוי הזה תמיד מפתיע ומשמח אותי מאוד.
הארץ שלנו שיקף עולם של תמימות ילדותית שעברה מן העולם
April 22, 2013
Celebrating Lea Gottlieb: “Lady of the Daisies” @ Design Museum Holon
"Vibrant intense colours. Stunning prints. Magnetic forms," claimed a 1985 advert for the swimwear collection designed by Israel-based company Gottex. Launched by Lea Gottlieb and her husband Armin , the house was extremely successful at the time, having injected a healthy dose of glamour into swimsuits while elevating beachwear to resort statement
An exhibition that opened a month ago at Design Museum Holon traces back the history of the company and celebrates its founder
Curated by Ayala Raz, "Lady of the Daisies: Homage to the late designer and entrepreneur Lea Gottlieb", features key looks carefully selected from 1,000 designs, together with photographs, films and catalogues
Born in Hungary in 1918, Gottlieb emigrated to Israel in 1949 after World War לקרוא את המשך הרשומה «
קרן בן-חורין, עוזרת לאוצרת בתערוכה 'הגברת עם החרציות' מתארת את העבודה על התערוכה מזווית הראיה שלה
לפני מספר שנים יצא משרד החינוך בקמפיין שסיסמתו "מורה טוב הוא מורה לחיים", היום אני יכולה להגיד כי יש לי הוכחה בדוקה שזוהי אמת לאמיתה.
בשנת 2004 הייתי סטודנטית שנה שלישית לעיצוב אופנה בשנקר, ונדרשתי לכתוב עבודת גמר עיונית בתחום לימודי. עבודה זו נראתה לי אז, כמעמסה מיותרת ומכשול בדרך להשלמת קולקציית הגמר. אילה רז, אחת המנחות בקורס, פנתה אלי בהצעה מפתיעה: לקחת חלק במיון, קטלוג, מחקר וכתיבה לקראת תערוכה על גוטקס, שהייתה מתוכננת להיערך במוזיאון תל-אביב לאמנות, והנושא שאותו אחקור יהיה הנושא של עבודת הגמר שלי. אני חייבת להודות כי בנקודת זמן זו, השם גוטקס היה מוכר לי אך השם לאה גוטליב לא אמר לי דבר.
לאחר שהסכמתי לקחת חלק בפרויקט זה, התחילה קבוצת המחקר שמנתה שש סטודנטיות להיפגש בדירתה היפיפיה של גב' גוטליב , בנוכחות המנחה, אילה רז. במהלך העבודה על התערוכה הכרתי מקרוב את גב' גוטליב. אישה קטנת מידות וחביבה, מסבירת פנים ונעימה. למרות גילה ויכולתה המוגבלת לתקשר בעברית, אי אפשר היה שלא להתרשם מהתלהבותה מיופי בכלל ומעיצוב בגדי ים בפרט. פעמיים בשבוע נפגשה קבוצת המחקר שלנו וביחד התחלנו לתעד, לצלם, למיין ולקטלג מאות פריטים, שנשלחו בארגזי קרטון גדולים מ'גוטקס'.
באופן אישי, חוויתי חוויה דתית כמעט, של גילוי והתפעלות, שנבעה מהיכרותי עם יצירותיה של אחת המעצבות הגדולות ביותר בישראל. כל אחד מהפריטים שהוצא מהארגזים ונתלה על קולב היה עבודת אמנות קטנה, מלאכת מחשבת מדוקדקת שנעשתה במסירות ובאהבה.
גב' גוטליב מקבלת את פרס המעצבת המצטיינת באיגדו 1982 (תמונה למטה מימין)
יש אנשים שהם גדולים מהחיים וסיפור חייהם נשמע כאגדה. אנשים אלה תורמים ליצירת האגדה על ידי שינוי סיפור חייהם כך שיתאים לאישיותם. כזה הוא סיפור חייה של לאה גוטליב, כפי שתועד ב'יד ושם' ע"י חביבה פלד-כרמלי.
לאה גוטליב מספרת לפלד-כרמלי שהיא נהגה לבקר את בעלה שהיה עצור במחנה עבודת כפיה, ו"כדי שלא יזהו אותה כיהודייה, הייתה לוקחת אתה זר פרחים ענק אליו הכניסה את ראשה, וכך הייתה מגיעה אליו עם שתי בנותיהם".
על פניו הסיפור נשמע הגיוני. אישה יהודייה בהונגריה, הולכת לבקר (בעיצומה של מלחמת העולם השנייה) את בעלה המוחזק במחנה עבודת כפייה ולוקחת אתה את שתי בנותיה ומאחר שהיא חייבת להסתיר את זהותה היהודית המיוצגת בטלאי הצהוב, היא מסתירה את פניה וכתפיה באמצעות זר חרציות ענק המסתיר את הטלאי המזהה.
ובכל זאת משהו בסיפור הזה נראה לי מוזר והרגשתי צורך לבדוק את העובדות. דבר ראשון היה לי חשוב להבין מתי בדיוק התרחש האירוע. מאחר שלאה גוטליב מספרת למראיינת כי הלכה לבקר את בעלה עם שתי בנותיה, משמע שזה קרה אחרי הולדת הבת השנייה, יהודית, באוגוסט, 1944.
אבל אירוע כזה לא יכול היה להתרחש במחצית השנייה של שנת 1944 בשל העובדות הבאות: לקרוא את המשך הרשומה «
סוף סוף זה קרה. התערוכה 'הגברת עם החרציות' נפתחה למבקרים. אתמול בערב התקיימה פתיחה למוזמנים בלבד והיום התערוכה פתוחה לכל הציבור. הביקורות החיוביות שאני מקבלת על התערוכה שאצרתי מחממים לי את הלב ואני רוצה להודות כאן לכל המברכים והמחמיאים בעיתונות, בפייסבוק, בטלפונים, בסמסים ובמיילים. אני מרגישה שסגרתי מעגל וזאת הרגשה מאוד מתגמלת. אני עדיין עייפה ועדיין מתרגשת, אבל כבר יכולה לעשות וי ולהמשיך קדימה.
דגמים מקולקציית צ'ארדש
הבלוג של אילה רז 