You are currently browsing the monthly archive for נובמבר 2013.

מאז שאריק איינשטיין הלך, אני באבל. אני לא מתאבלת רק על אריק. אני מתאבלת על מותה של תקופה. אותה תקופה נפלאה שהייתה לי הזכות לגדול בה. התקופה של ארץ-ישראל היפה.

היה זה ג'ון קנדי שאמר בתחילת שנות ה-60 : "אל תשאל מה אמריקה יכולה לעשות בשבילך- שאל מה אתה יכול לעשות למען אמריקה". המשפט הזה, שעליו גדלנו, אני ובני דורי, הרבה לפני שנאמר על ידי קנדי, היה המציאות של חיינו, ולא היינו צריכים  מישהו  שיזכיר לנו את זה. בשנות השלושים-ארבעים-חמישים המוטו הזה היה תלוי מעל ראשנו ככרזה בלתי נראית בכל מקום שבו היינו: בבית. בבית הספר. בתנועה. בקיץ הלוהט בלי מזגן. בחורף הרטוב עם הבוץ והשלוליות. באביב עם הכלניות בעמק ובהר ובסתיו המלנכולי עם הלילות הארוכים העצובים …

ayala1

לקרוא את המשך הרשומה «

בעוד כמה ימים נדליק נר ראשון של חנוכה ונאכל סופגניות מיני שיאפשרו לנו גם לשמור על הדיאטה וגם לקיים מצווה. אולי גם נשיר "מעוז צור ישועתי" מבלי להבין את המילים שממילא לא הבנו אף פעם ומבלי להיכנס לאווירה הדרמטית שאפיינה את חג החנוכה בימים שאני הייתי ילדה.

היום חנוכה הוא חג משפחתי, אבל בילדותי הוא היה חג לאומי. בימים שלפני קום המדינה, עדיין לא היו לנו יום זיכרון ויום עצמאות – וחג החנוכה מילא את מקומם כחג הגבורה, המלחמה הצודקת והניצחון המוכרח לבוא. חגיגות ענקיות נערכו בבתי הספר והחלק המרכזי שבהן היה המסכת שבה הודגש ניצחון המעטים על הרבים. אנחנו הזדהינו כמובן עם המכבים ושרנו בקול רם את שירו של לוין קיפניס על פי האורטוריה של הנדל:

מכבים אנחנו,
דגלנו רם, נכון,
ביוונים נלחמנו
ולנו הניצחון

להיות מכבי נחשב אז הרבה יותר מלהיות יווני למרות שכובע הקרטון והשריון המצופים נייר זהב מבריק, של היוונים, היו הרבה יותר מרשימים מהלבוש האקלקטי של המכבים, שכל אמא אילתרה מסדין ישן שהיה בבית. אבל העיקר בחג החנוכה היה האור. כי חנוכה נחשב לחג האור,  לא במובן הניו-אייג'י של ימינו, אלא במובן התמים של אז.

באותן שנים רחוקות, כשאני הייתי ילדה, האור של הנרות היה יותר מורגש ויותר מרגש, ואני נשבעת שלא רק הנוסטלגיה מדברת מגרוני. הבתים בישראל של שנות הארבעים היו מוארים תמיד באור עמום, כדי שלא לבזבז חשמל, והאור בנורות הלהט של אז, היה יותר צהוב וחמים. על הרקע הזהוב-עמום הזה אור הנרות נראה זוהר פי כמה ואם אתם זוכרים את האווירה בסרט "חנה ואחיותיה" של וודי אלן – תוכלו לדמיין בקלות את האור ששרר בדירות הקטנות, הצנועות  והחמימות של שנות הארבעים והחמישים.

טקסטורה של שלכת

טקסטורה של שלכת

לקרוא את המשך הרשומה «

לכל אחד יש חלום על מקום. החלומות שונים זה מזה ממש כמו שהחולמים שונים זה מזה. אחד מפנטז על איי גלפגוס, שם יוכל לראות פינגווינים וכלבי ים ולהרגיש לבד בעולם, אחר מפנטז על העפלה על האוורסט בקור מקפיא רק כדי לראות את הזריחה מעל אחת הפסגות המושלגות ולהוכיח לעצמו שהוא עשה זאת. כמו שכל אדם הוא תבנית נוף מולדתו- כך גם כל חלום הוא תבנית גיל, מצב כלכלי, חינוך ונסיון חיים.
החלומות שלי על מקומות אחרים- הם לא אקזוטיים, לא נועזים ולא מרחיקי לכת. לא כרוכה בהם סכנת חיים ואין בהם בעלי חיים נדירים או דממה מושלגת. החלומות שלי הם אורבניים. ערים סואנות. אנשים זרים. תערוכות מעוררות דמיון וארוחות מעוררות חיך.
חלום אחד כזה התגשם לי השבוע, יותר במקרה מאשר בתיכנון מושכל.
צירוף הנסיבות הביא אותי לגור במשך שלושה ימים בתוך חלום אורבני. מעוצב, יפיפה, מעורר חושים וממוקם בצנטרום של הפיילה.
הכוונה המקורית היתה לערוך ביקור נוסטלגי ברוטרדם, העיר שבה גרנו בתקופת לימודינו במשך חמש שנים. רצינו לגור קרוב ככל האפשר לדירה הצנועה שבה גרנו אז, בסוף שנות הששים ותחילת השבעים, המקום הכי קרוב לדירה ההיא היה ההילטון, המלון שנשקף אז מחלון המטבח שלנו, אבל מכיוון שהמחיר היה בשמיים, חיפשתי אלטרנטיבה והודות לאלוהי האינטרנט, הייתה לי הארה. לגור בדירה שכורה במקום בבית מלון.
נסיון עם דירות שכורות כבר היה לנו ממקומות נחמדים בפריס, ברלין וניו-יורק, אבל לשני לילות? זה פרק זמן קצר מדי שלא תמיד ניתן להשגה.
העקשנות והסקרנות הבלתי אפשריות שלי הביאו את האופציה המסקרנת: דירת סטודיו במרכז רוטרדם, שתי דקות מהבית שבו גרנו פעם, במרכז השוקק של רוטרדם,
הצילומים של הדירה באינטרנט נראו יותר מדי טוב בשביל להיות אמת, ואני כבר צברתי מספיק נסיון בפענוח תמונת חדר שצולמה מזווית מחמיאה במיוחד שכל דמיון במציאות בין הצילום למקור הוא מקרי בהחלט.
אבל הפעם זה נראה שונה: שטח הדירה היה אמור להיות 45 מטר, שאיך שלא תסתכלו על זה- זה מספיק גדול, מטבח מצוייד, והעיקר דירה חדשה לגמרי שזה עתה הושקה. לא רציתי לפתח ציפיות מרחיקות לכת, אבל הייתי סקרנית מאוד.
מה שראינו כשפתחנו את דלת הדירה עלה בהרבה על כל דמיון.
דירה בקומה האחת עשרה, הממוקמת במרכז העיר, כל כך חדשה שעדיין היה באוויר ריח של צבע טרי. מוקפת חלונות שקופים בגובה כל הקיר משלושה צדדים, מעוצבת עד הפרט האחרון שיצא ממגזין עיצוב 2013 והכול מתוצרת Allessi הנחשבת לטופ דיזיין.
השהות בדירה הזאת היתה חוויה שלא תישכח. לראות את השקיעה מהקומה ה-11 יורדת לאט לאט על העיר, לראות את הבוקר עולה בדמדומי השחר המבהירים בהדרגה. חוויה שלא מהעולם הזה, מה עוד שנגד כל הסיכויים גם קבלנו מזג אוויר בהיר שהגדיל את הראות עד קצה האופק.
עכשיו, אתם בטח תרצו לדעת מה המחיר של מקום בגן עדן לשני לילות- נכון? ובכן, גם זה יבוא בהמשך עם הפרטים הרלבנטיים.
ועכשיו ניתן את רשות הדיבור לתמונות…

20131116-093635.jpg

20131116-093701.jpg

20131116-093719.jpg

20131116-093737.jpg

20131116-093812.jpg

20131116-093833.jpg

20131116-093859.jpg

20131116-093919.jpg

20131116-093941.jpg

20131116-093957.jpg

שוב ברוטרדם. שוב מהלכת בליינבאן, איזור החנויות המודרני שנבנה אחרי מלחמת העולם השניה. שוב מביטה אל הבית שבו גרנו פעם, כשהיינו סטודנטים והורים צעירים לילדה קטנה ולתינוק שזה אך נולד. שוב התחושה המוכרת של להניח כובע על הראש ולהתבונן בראי…רק שבמקום פנים צעירות ורעננות של סטודנטית לעיצוב אופנה באקדמיה לאמנויות יפות- מחזירה לי מבט אישה אחרת שהנעורים הם ממנה והלאה. רוטרדם הזכורה לי משנות ה-70 של המאה הקודמת שרק התחילה אז בתהליך השיקום אחרי ההרס והחורבן שזרעו פה הגרמנים נראית היום בנויה לתפארת. באיזורים שהיו אז שטחים ריקים- עומדים היום בתי קומות והתחושה האורבנית מתחזקת עם על צעד שצועדים במרכז העיר שבו גרנו פעם.
תרבות הצריכה מעפילה כאן לרמות שלא קיימות בכלל בארץ. חנויות המזון שופעות מיני מזונות מכל העולם שכוללים מאות סוגי לחם, עשרות סוגי נקניק, ארוחות קפואות, ירקות חתוכים ומוכנים בכל גודל, הרכב וצורה. מעולם לא נראה לי המערב כה דקדנטי ומעולם לא חשבתי שלחם, אותו מוצר צריכה בסיסי, יכול להופיע בחמישים גוונים של אפור (סליחה, חום)…
עכשיו כבר אווירת קריסמס בחנויות והשפע ממש מנקר עיניים. דקדנטיות כבר אמרתי?
והנה התמונות שהעלה האייפון. חגיגת שפע או סוף עונת התפוזים? תחליטו אתם…

20131114-152437.jpg


20131114-152502.jpg

20131114-152514.jpg

20131114-152532.jpg

איך שיר נולד אתם כבר יודעים. יונתן גפן סיפר  על זה באחד משירי "הכבש השישה עשר". אצל גפן, שיר נולד כמו צחוק שמתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה. כמו תינוק  שמתחיל ללכת לבד. ובציטוט מדוייק זה הולך כך: "מחבר שלוש מילים, מחמם על אש קטנה ורץ מהר להביא בצל מהשכנה. מוסיף שני חרוזים, קצת פלפל, קצת מלח,  מערבב שלושה כבשים וזורק קובייה של קרח".

ואיך נולד ספר הילדים שלי "הנעליים המופלאות של טולי"? תתפלאו. בכלל לא כמו שיר.

הספר "הנעליים המופלאות של טולי"

הספר "הנעליים המופלאות של טולי"

לקרוא את המשך הרשומה «

מצאתי לנכון להעלות שוב פוסט זה, כמחווה למפעלי הטקסטיל והאופנה בישראל הנמצאים בימים אלה בסכנת חיסול כתוצאה מתחרות בלתי אפשרית עם המותגים המיובאים. אני רוצה לקרוא בקול רם: "די לכם לקנות ארבע במאה. מוטב לשלם קצת יותר עבור מוצר שווה ולתת פרנסה למפעלי אופנה ולמעצבי אופנה מוכשרים שלא מצליחים להרים את הראש מעל למים".

20 בפברואר 2011 in אופנה וסגנון חיים|

אנחנו מוקפים בבגדים ישנים. ערימות של בגדים שאנחנו לא זקוקים להם. בגדים שפעם היו שווים ונחשבים. בגדים ממותגים. בגדים מיוחסים. עכשיו יתרים ומיותרים.

כשאפשר לקנות בגד אחד ולקבל שניים חינם- מי בכלל צריך לשמור בארון בגדים משומשים??? ועם יד על הלב, בואו נודה שאנחנו לא באמת צריכות את הבגדים שקבלנו חינם. זה לא בדיוק הצבע שרצינו וגם על המידה הסכמנו להתפשר. נכון שכבר בחנות ראינו שהבגד טיפ-טיפה לוחץ בחזה וקצת מבליט את הבטן… אבל, האמנו שנצליח בקלות להוריד 2-3 ק"ג והבגד ייראה עלינו שיגעון… וחוץ מזה, נותנים בחינם. לא ניקח???

הבאנו את הבגדים הביתה. תלינו בארון. כשניסינו אחרי חודש למדוד מול הראי, התברר לנו סופית (איך לא?)  שהבגד החדש מצמיח לנו בטן  ומהדק את החזה עד להתפקע… כך שמהר מאוד מצאו הבגדים החינמיים האלה את דרכם אל ערימות הבגדים שהולכות ומתגבהות מסביבנו.

לא רק מסביבנו מתגבהים הבגדים המיותרים. זוהי תופעה חברתית גלובלית, ויש אמנים  המשתמשים בבגדים מיותרים אלה כדי להעביר מסר, ליצור זיכרון, או לעורר מחשבה.

לקרוא את המשך הרשומה «

http://www.odb.co.il/product.php?id_product=115101

איזו התרגשות. ספר הילדים הראשון שכתבתי  "הנעליים המופלאות של טולי" יצא לאור בהוצאת "ספרספר". זוהי הוצאה לאור שמדפיסה ספרים בדפוס דיגיטלי וכורכת אותם רק לאחר קבלת ההזמנה ואז- שולחת את הספר לכתובת של המזמין. בשיטה זו אין בזבוז נייר. אין השחתת עצים. אין הובלה שמזהמת את הסביבה ואין עודפים שמחפשים מוצא (לא תמיד מכובד).

toli1

הספר הזה, שכתבתי כבר לפני חמש שנים, שכב לו בנחת באחת המגירות שלי, יחד עם עוד 3 ספרים נוספים באותה סדרה, וחיכה בסבלנות עד שיגיע  הזמן הנכון. מאוד חששתי מהדפסת כמות גדולה של ספרים שנשארת אחר כך במחסנים וחיפשתי דרך אחרת לשיווק . בשלב מסויים עלה הרעיון של ספר וירטואלי באייפד עם אנימציה ממוחשבת- התחלתי לגלגל את הרעיון שאכן פתח אין סוף אפשרויות משחק ולימוד- אבל העבודה על הפקת ספר וירטואלי כזה עולה הון ןלכן ירדה אפשרות זו מעל הפרק.

כמו שאתם יודעים, חנויות הספרים מוצפות בספרי ילדים. בשיטת השיווק הנהוגה כיום מדפיסים קודם את הספר ב-1000 עותקים לפחות ורק אחר כך מתחילים לשווק. הספרים שלא נרכשים במחיר מלא, והם הרוב המכריע של הספרים- נמכרים אחר כך בשיטת 4 ב-100 (כן, אני יודעת שהונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק לשינוי השיטה- אבל עד שנזכה לראות אותה מתממשת, שיטת ה-4 במאה תמשיך לשלוט).

פותחת בזהירות את העטיפה ומגלה את הספרים

פותחת בזהירות את העטיפה ומגלה את הספרים

לקרוא את המשך הרשומה «

תמונות אישיות

לוח שנה

נובמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הצטרפו אל 148 שכבר עוקבים אחריו

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 148 שכבר עוקבים אחריו

my photos

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: