יש אנשים שהם גדולים מהחיים וסיפור חייהם נשמע כאגדה. אנשים אלה תורמים ליצירת  האגדה על ידי שינוי סיפור חייהם כך שיתאים לאישיותם. כזה הוא סיפור חייה של לאה גוטליב, כפי שתועד ב'יד ושם' ע"י  חביבה פלד-כרמלי.

לאה גוטליב מספרת לפלד-כרמלי שהיא נהגה לבקר את בעלה שהיה עצור במחנה עבודת כפיה, ו"כדי שלא יזהו אותה כיהודייה, הייתה לוקחת אתה זר פרחים ענק אליו הכניסה את ראשה, וכך הייתה מגיעה אליו עם שתי בנותיהם".

על פניו הסיפור נשמע הגיוני. אישה יהודייה בהונגריה, הולכת לבקר (בעיצומה של מלחמת העולם השנייה) את  בעלה המוחזק במחנה עבודת כפייה  ולוקחת אתה את שתי בנותיה ומאחר שהיא חייבת להסתיר את זהותה היהודית המיוצגת בטלאי הצהוב, היא מסתירה את פניה וכתפיה באמצעות  זר חרציות ענק המסתיר את הטלאי המזהה.

ובכל זאת משהו בסיפור הזה נראה לי מוזר והרגשתי צורך לבדוק את העובדות. דבר ראשון היה לי חשוב להבין מתי בדיוק התרחש האירוע. מאחר שלאה גוטליב מספרת למראיינת כי הלכה לבקר את בעלה עם שתי בנותיה,  משמע שזה קרה אחרי הולדת הבת השנייה, יהודית, באוגוסט, 1944.

אבל אירוע כזה לא יכול היה להתרחש במחצית השנייה של שנת 1944 בשל העובדות הבאות:  

ארמין גוטליב שוחרר ממחנה עבודת הכפייה עוד בשנת  1941 באמצעות מסמכים מזוייפים.

המשלוח של יהודי הונגריה לאושויץ הגיע לשיאו בשנת 1944 וכדי להשלים את מכסות המוות, נערך ציד ברחובות אחרי יהודים. יהודי שהעז לצאת לרחוב הסתכן בירייה או במשלוח לאושויץ. לא סביר שלאה גוטליב העזה ללכת ברחוב עם זר פרחים ובנוסף לכך לקחה אתה את שתי בנותיה שאחת מהן הייתה תינוקת בת כמה שבועות.

בשנת 1944 נרשמה לאה במסמכים מזוייפים בשם אידה קריסטין, והיא כבר לא הייתה חייבת לשאת טלאי צהוב.

לאה, בעלה ושתי בנותיהם הסתתרו בשנת 1944 בבתים של נוצרים תמורת כסף רב, ובשל הסכנה שהאנשים שנתנו להם מסתור- יסגירו אותם לשלטונות- הם נאלצו להחליף מקומות מסתור כל כמה שבועות.

חרציות על בגד ים וחוף1975, צילום בן לם

חרציות על בגד ים וחוף
1975, צילום בן לם

בגד ים וחצאית1980, צילום: בן לם

פרחים מסוגננים על בגד ים וחצאית
1980, צילום: בן לם

מניפולציות על האירוסים של ואן-גוך: צילום מהתערוכה

מניפולציות על האירוסים של ואן-גוך: צילום מהתערוכה

ואף על פי כן, אני משוכנעת שגב' גוטליב האמינה בכל לבה שהסיפור על החרציות שהצילו את חייה  הוא אמתי ואכן קרה במציאות, מכיוון שהוא תאם את רגשותיה ואת אישיותה. היא רצתה לשכוח את התקופה האיומה ביותר שעברה עליה, כשהיא ובני משפחתה נאלצו להימלט ממקום למקום כדי לשרוד, והעדיפה לאמץ במקומה את הסיפור על החרציות, אשר בו באו לידי ביטוי תעוזה, יצירתיות ורומנטיקה – שלוש התכונות המאפיינות את אישיותה. היא סיפרה למראיינת בכנות את מה שזכרה, אבל זיכרון סלקטיבי אינו בלעדי ללאה גוטליב והוא מוכר לנו ממחקרים רבים.

הפילוסוף עמנואל קאנט כותב בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה' (1781) כי המוח הוא מאחז עיניים מהמעלה הראשונה והתפישה האנושית איננה שיקוף של העולם המציאותי, אלא תוצאה של תהליך פסיכולוגי, המשלב את מה שעינינו רואות עם מה שאנחנו חושבים, רוצים ומאמינים. במילים אחרות, אנחנו משתמשים בשילוב של מידע חושי וידע מוקדם כדי לבנות את המציאות הסובייקטיבית הרצויה לנו.

ההיסטוריון ויל דוראנט טוען, כי ההתרשמות שלנו ממציאות כלשהי, דומה לציור ולא לצילום והציור הזה חושף את טביעת ידו של האמן לא פחות משהוא משקף את הדברים שקרו.

הפסיכולוג ז'אן פיאג'ה טוען כי מה שאדם טוען שראה או חווה, לא באמת התקיים, אלא זהו סוג של עיבוד שכלי המאפשר מעבר מריאליזם לאידיאליזם והוא מתקבע בהתאם לתפישתו והשקפת עולמו של הרואה.

סיפור החיים שסופר לפלד-כרמלי ב'יד ושם' על ידי לאה גוטליב, מבוסס על זיכרון סלקטיבי שהמוח שלה קיבע בצורה המתאימה לאופייה ולאישיותה. 

אהבתי את אגדת 'הגברת עם החרציות' ונשביתי בקסמה. הסיפור כל כך צבעוני ומרגש, והפרחים כל כך  נוכחים ביצירתה שאין שום קושי להאמין לאגדה. לכן, גם אם הצלחתי להוכיח שהסיפור מדומיין וגם אם הצבעתי על כל הפרטים שלא יכלו להתקיים במציאות- אין הדבר גורע כהוא זה מכוחה של האגדה. זה הוא סיפור החיים שאותו רצתה לאה גוטליב לזכור ולהזכיר והתערוכה 'הגברת עם החרציות' ממלאת אחר רצונה זה.

תמי בן-עמי, דוגמנית הבית והמוזה של גב' גוטליב. שנות ה-80, צילום: בן לם

תמי בן-עמי, דוגמנית הבית והמוזה של גב' גוטליב. שנות ה-80, צילום: בן לם

קישור לתערוכה 'הגברת עם החרציות' באתר הבית של מוזיאון העיצוב, חולון:

http://www.dmh.org.il/heb/exhibition/exhibition.aspx?pid=25&catId=-1

מודעות פרסומת