You are currently browsing the monthly archive for מאי 2013.
אין עוד בעולם עיר כמו ירושלים. פשוט אין. איפה עוד תמצאו חנות של טומי הילפיגר במרחק יריקה מהגיהינום (גיא בן-הינום)? ואיפה עוד תוכלו לשמוע ערבי בגלביה , מתמקח עם יהודי בשטריימל וקפוטה, בשוק של הרובע המוסלמי, וזאת לא תהיה התחלה של בדיחה?
כשאני בירושלים, אינני יכולה להשתחרר מן ההרגשה המוזרה, שהגעתי בטעות לאתר הסרטה שנבנה לצורך אחד הסרטים ההיסטוריים מתקופתו של ססיל ב. דה-מיל. חומה. מצודה. מגדל. אבנים לבנות. שקיעה ורודה. הכול כמו בסרט. אז מה הפלא שיש בעיר הזאת אנשים שחושבים שהם ישו או משה רבנו, על באמת?
אתמול ביליתי יום מקסים במצודת 'מגדל דוד'. מזג אוויר ירושלמי במיטבו. רוח קרירה. עננים חולפים. פה ושם הפציעה שמש. אני, יחד עם קבוצת עיתונאים (למען האמת, בעיקר עיתונאיות) הגענו כדי להתרשם ולסקר את שתי התערוכות החדשות במוזיאון 'מגדל דוד': האחת, תערוכת עיצוב בשם 'חפצ חשוד' שאותה אצר טל גור והשנייה, תערוכת אופנה 'קצה חוט' שאותה אצרה וצילמה תמר קרוון.
מבט לתערוכה באולם הצלבנים צילום: אילה רז
פעם, מזמן, כשעוד הייתי ילדה קטנה, ל'חג השבועות' קראנו בשם 'חג הביכורים'. זה היה חג אהוב וחשוב, בעיקר לילדים. בערב החג, הגיעו כולם לגן הילדים בבגדים לבנים, חיתול על הראש ומעליו זר פרחים. הזר והבגד הלבן היו חשובים מאוד. אבל יותר חשוב מהם היה הטנא. כל ילד רצה שהטנא שלו יהיה הכי שווה והכי מקושט, מפני שאת הטנא מכרו במכירה פומבית מעל במה גבוהה שהוקמה במיוחד לחג. לאחר המסכת על 'מגילת רות' ולאחר שתזמורת חליליות ניגנה את השיר 'סלינו על כתפינו' ואחריו 'ארץ זבת חלב' הגיע החלק הכי חשוב של החגיגה.
ילדה בחג הביכורים מתוך פרויקט "העיר הנגלית לעין"
מישהו עלה על הבמה ודיבר בפאתוס רב על הקשר שבין העם ואדמתו ואז היה מניף את הטנא, שהביא כל ילד, מראה אותו לקהל, מספר מה יש בתוכו ושואל 'מי מוכן לקנות? ובכמה?' כל ילד רצה שהטנא שלו יימכר במחיר הכי גבוה, מפני שאת הכסף תרמו לקרן הקיימת לישראל וזה היה אז הדבר החשוב ביותר בעולם…
הרשומה הזאת נוגעת באריגה ביותר ממובן אחד. הטריגר לכתיבתה היה נולה*. מיזם של שתי נשים שאורגות בטכניקות מסורתיות ובשיתוף פעולה חובק תרבויות, בגדים עכשוויים בסגנון ייחודי.
אבל, תוך כדי העלאת חומרים על אריגה, עלו בי גם זיכרונות אריגה פרטיים מהתקופה שבה הייתי תלמידת שישית (כתה י') בבית הספר הריאלי, בבית בירם, והשתתפתי בשיעורי 'מלאכה בנות'. בשיעורים אלה ערכתי היכרות ראשונה עם נול יד, הבנתי שבלי חופש אין יצירה, וגיליתי שאני אוהבת יותר 'מלאכה בנים'.
אז גם הבנתי בפעם הראשונה בחיי את החיבור שבין יצירה לתשוקה.
אני זוכרת את עצמי סוחבת פעמיים בשבוע, במשך שלושה חודשים ארוכים, בגשם ובקור, נול עץ ידני לאריגה עבור השיעור 'מלאכה בנות'. שעור מייגע, חסר השראה ונטול חדוות יצירה. במשך זמן זה הצלחתי בקושי לסיים אריגת חגורה פשוטה, מחוטי כותנה צבעוניים בצבעי כחול-תכלת-לבן, שאותה תיעבתי ממש.
אני זוכרת כמה קנאתי אז בבנים, ששיעורי המלאכה שלהם היו כל כך מאתגרים ויצירתיים. הסדנה של הבנים הייתה ממוקמת בצריף הגדול שעמד בפינה הדרום-מערבית של מתחם בית בירם, שם הם הלחימו, ריקעו, גילפו ועיצבו מוצרי מתכת מגוונים והציגו בגאווה בפני הבנות גופי תאורה, צלחות נחושת מרוקעות, תכשיטים, מגשים וקופסאות שונות ומשונות.
אדון פפרמן, המורה ל'מלאכה בנים', היה רחב אופקים ויצירתי ושיטות ההוראה שלו, היו ההיפך הגמור ממה שהיה אז מקובל בשעורי 'מלאכה בנות'. הבנים למדו את המיומנות הנדרשת תוך כדי יצירה חופשית, שכללה דפדוף במגזינים לעיצוב בשחור-לבן ושרבוט סקיצות על דף תלוש ממחברת שורה אחת או משבצות. בנוסף למגזינים שנתנו השראה וכוון, סייע אדון פפרמן לכל אחד לבחור את המוצר המתאים ליכולתו הטכנית. מאחר, שאני מעולם לא התחברתי ל'מלאכה בנות', לא היה זה מפתיע כלל למצוא אותי בכל שיעור חופשי, ולפעמים גם בשעורים משעממים, בסדנה של 'מלאכה בנים'. שם הלחמתי, ריקעתי, שייפתי וחרטתי בהתלהבות, עד שהצלחתי ליצור במו ידי, חגורה מחוליות מתכת, שאותה עיצבתי במיטב כישורי היצירתיים. את החגורה הזאת אהבתי מאוד והיא הוסיפה מעט ברק לתלבושת האחידה של בית הספר הריאלי.
החגורה שעיצבתי וייצרתי במו ידי בסדנת 'מלאכה בנים'
הבלוג של אילה רז 