You are currently browsing the monthly archive for נובמבר 2012.
אתחיל בעובדה טריוויאלית. ירון היה סטודנט שלי בשנקר. זה לא ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שביליתי 26 שנה מחיי בהנחיית סטודנטים במגמה לעיצוב אופנה, וכמו שאני אומרת לפעמים על מעצב זה או אחר 'כן, גם אותו לימדתי. כולם היו בני'.
הפוסט על ירון מתגלגל לו על שולחני כבר כמה חודשים ובכל פעם שאני אוטוטו יושבת לכתוב, קורה משהו שהופך את הכתיבה ללא רלבנטית. כך היה גם למחרת 'שבוע האופנה הישראלי' (פארסה ששווה פוסט בפני עצמה) פתאום פרץ מבצע 'עמוד ענן' והפך את הפוסט החדשותי על תצוגת האופנה של ירון מינקובסקי לשלג דאשתקד.
צילום מתצוגת האופנה בתחנה, תל=אביב
אז זהו. אקטואליה או לא. אני כותבת עכשיו ומיד לפני שיתחיל 'עמוד ענן' 2, או 'לבנון' 3 , או גוד נווז וואט, כי זאת היא המציאות של חיינו.
שמלת שיפון קטנה עם מוטיבים של קלפים
היתה לי הזכות להכיר את לאה גוטליב מקרוב בשנת 2004 כשהתבקשתי לאצור תערוכה מיצירותיה בעבור מוזיאון תל-אביב לאמנות. הגעתי לביתה במגדלי דוד בתל-אביב, שלוש פעמים בשבוע, ומיינתי את המוצגים לתערוכה בעזרת סטודנטיות מהמחלקה לעיצוב אופנה ב"שנקר". מדי ערב, הייתי עוזבת את המקום לאחר שמיינתי דגמים, צילמתי, מספרתי ותליתי אותם על מתלה מיוחד ומדי בוקר הייתי מגלה שגב' גוטליב הוסיפה למתלה המיוחד את הדגמים שהוצאו.
ממיינים את החומר אצל גב' גוטליב (2004)
רציתי לכתוב פוסט מסכם על שבוע האופנה 2012 שהתקיים בשבוע שעבר.
רציתי לספר על פתיחת התערוכה "שורשים משותפים" שהתקיימה שלשום במוזיאון העיצוב בחולון.
רציתי. אז מה? במדינה תזזיתית כמו ישראל שלשום נחשב להיסטוריה והשבוע שעבר הוא כמעט פריהיסטוריה. בימים שטילים יורדים בדרום הארץ כמו גשם וטיפות ממנו מגיעות עד תל-אביב וירושלים, את מי בכלל מעניין לקרוא על עיצוב או אופנה?
הטילים שנורו לתל-אביב אתמול ובדיחות הטילים שרצות בכל הרשת הזכירו לי משהו שמאוד רציתי לשכוח. מלחמת המפרץ הראשונה . כתבתי על זה פוסט. זה נראה לי עכשיו יותר רלבנטי מתמיד.
במרחק מאה מטר ושלושים שנות חיים מהדירה הראשונה שלנו בתל-אביב, עמדה הדירה השנייה שלנו, ברחוב מרים החשמונאית, קומה ב'. היא כללה שני חדרים והול, מטבחון בגודל 4 מ"ר וחלונות לכוון הנוף המשגע של פארק הירקון. זאת הייתה דירה זמנית לחודשיים-שלושה עד גמר השיפוץ בדירתנו ברמת-השרון.
השכונה כמעט שלא השתנתה מאז שגרנו בה כזוג צעיר בתחילת שנות הששים. אותם הבתים העייפים עם הטיח המתקלף ואותן הכניסות המוזנחות. אפילו המרפסות הסגורות בחזית הבניינים עדיין חיכו לשיפוץ. חנות הירקות שזכרתי, נשארה באותו מקום אבל החליפה בעלים, הירקון המשיך להזרים שפכים אל הים, זנבות החתולים הזדקרו מפחי האשפה והרמזורים ברחוב יהודה המכבי המשיכו להחליף צבעים באותו הקצב.
הדירה שבה גרנו נמצאת בקומה שניה מימין
בחודשיים האחרונים קצת הזנחתי את הבלוג שלי. לא מחוסר רצון אלא מחוסר ברירה. קבלתי על עצמי לאצור תערוכה גדולה במוזיאון (כל הפרטים עדיין חסויים) ולחץ הזמן הכתיב לי סדרי עדיפויות שלא היו בשליטתי. אז במקום לכתוב פוסט פעמיים בשבוע כתבתי פוסט רק פעמיים בחודש ואז גיליתי את נפלאות הבלוגוספירה: גם כשאתה לא שם- אתה קיים! גם לאחר שבועיים בלי פוסט חדש, אנשים המשיכו להיכנס לבלוג, לקרוא, לראות ולהגיב.
כמות הקוראים אמנם ירדה ל-2500 בחודש, אבל גם 2500 קוראים בחודש אינו מספר מבוטל. מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא רשימת הארצות שמהן מגיעים הקוראים שלי, שאותם אני מגלה בדו"חות שמספקת לי הפלטפורמה של וורדפרס שעליה נמצא הבלוג שלי. ישראל – זה ברור. אבל איך הגיעו בחודש האחרון לבלוג שלי קוראים מניו-זילנד, מקולומביה, מאוקראינה, מנפאל, מזימבאבווה, מלבנון, מאיי הבתולה, מכוות ומהרשות הפלסטינית??? לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 