You are currently browsing the monthly archive for ספטמבר 2012.
כל שנה מגיע חג הסוכות וכל שנה אני תוהה מה אפשר לכתוב על החג הנחמד הזה שיהיה בו משהו מעניין/ מקורי/ נוסטלגי/ שמח. כי בסך הכל חג הסוכות הוא חג מינורי ולא דרמטי. לא היו בו אויבים שקמו עלינו לכלותינו. לא היו גזירות בו שאיימו להשמידנו ובמקום שירים כמו "מעוז צור ישועתי …לעת אכין מטבח מצר המנבח" שזאת עברית לא ממש מובנת לכל, אנחנו שרים בסוכות שירים בשפת בני אדם "פטיש מסמר ניקח מהר- סוכה לבנות, בנים ובנות" שזה עברית לגמרי סבבה.
גם העונה היא עונה של חסד. סוף הקיץ, תחילת הסתיו. ענני כבשים באופק והישיבה בסוכה מעוררת איכשהו את הגעגוע למה שהיה פעם, לפני הרבה שנים כשאני הייתי ילדה קטנה ותמימה ועדיין האמנתי לכל זאב שפגשתי ביער.
…ופתאום נזכרתי במה שכתבתי בדיוק לפני שנה על סוכת דוד הנופלת. ומכיוון שנוסטלגיה ככל שהיא מתיישנת היא רק משביחה , החלטתי להביא לכם שוב את הפוסט משנה שעברה. אולי אתם זוכרים ואולי לא. מי שזוכר- לא יוותר, ומי ששכח- יקרא ויווכח. הנה הרשומה ככתבה וכלשונה. מותר לצחוק כי זה מצחיק והעיקר כל מילה אמת!
אני בן אדם חילוני. אני לא מחפשת במיוחד את קרבת האלוהים, אפילו שאני אומרת לפעמים O.M.G. זה רק ביטוי, אתם יודעים ולא ממש מתכוונים לאלוהים. אני אומרת גם 'ברוך השם', וגם זה לא מתחבר בכלל עם השקפת עולמי, אבל זה משהו שיוצא לי להגיד די הרבה ונדמה לי שזה מתייחס בעיקר לצליל המילים ולא למובן שלהן.
אבל, בילדותי, היה לי קשר קצת יותר טוב עם 'ריבונו של' ויותר מכך, עם המסורת. הסבתא הטבריינית שלי הייתה מה שנקרא אז 'אישה מאמינה', ולאבא שלי, שהיה הבן שלה, נשאר משהו מהעולם היהודי שבתוכו גדל, למרות שהוא הגדיר את עצמו כחילוני. שבת לא שמרו אצלנו וגם ה'כשר' לא היה מוקפד, אבל לא אכלו למשל חלב עם בשר ביחד ובטח שלא הכניסו הביתה חלקי בהמה נמוכה המוכרים יותר בשם 'שינקה' , 'האם', או 'בייקון'. את החגים היינו חוגגים בביתנו הקטן שבטבריה ובתכנית החג נכלל גם ביקור בבית הכנסת השכונתי. אבל הדגש העיקרי היה תמיד על מאכלי החג ומנהגיו.
ופה אני מגיעה לנושא הפוסט שהוא 'סוכת דוד הנופלת'. פסוק ט', י"א בעמוס, שם נאמר "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" שמחזיר אותי הישר אל זיכרונות הסוכה של ילדותי.
לבן הוא הצבע המורכב מכול צבעי הספקטרום ויש לו משמעויות רבות בכל השפות. לבן ביהדות מסמל טוהר וקדושה ולכן בגדי הכוהנים הם לבנים והכלה לובשת לבן בליל כלולותיה.
לבן הוא גם צבע של משאלות. המשאלות שלי. בחרתי 10 צילומים בלבן, שכל אחד מהם מסמל עבורי משאלה. הנה עשר המשאלות הלבנות שלי לשנה הבאה:
1. שאמצא תמיד זמן לארח ולהתארח
ספלי תה/קפה על מדף בביתנו
אתם כבר יודעים שהבלוג שלי הוא לא בלוג פוליטי. אתם כבר יודעים שאני לא רואה את עצמי כאיזה נביא שמוכיח בשער. אבל ישבתי לחבר פוסט אופטימי לקראת השנה החדשה וזה מה שיצא. אותי זה מדאיג- ואתכם?
כל פעם שאיזו שנה נגמרת-
ושנה חדשה מתחילה,
עוד לפני ש"מי שהייתה" עוברת
אנחנו שולחים לה קללה.
לא מברכים על מה שהייתה
לא זוכרים לטובה את הדרך
ולא משנה מה הביאה איתה
אצלנו היא כבר חסרת ערך…
השנה שתבוא לא פשוטה בתכלית
ואת עצבי כבר מותחת,
אני רק מקווה שכל מי שמחליט-
לא ירוץ לכסות את התחת…
ובנימה אופטימית, הנה תמונה שצילמתי בטיול למקדוניה. יש בה אור בקצה המנהרה.
אור בקצה המנהרה
לא מצאתי מילים לתיאור האוויר הצלול והאור השקוף מעל לאגם הרוגע.
לא מצאתי מילים לתיאור איבחת המשוט החותכת את חלקת המים.
לא מצאתי מילים לתיאור העצים הירוקים המתערבלים בתוך הכחול העמוק.
לא מצאתי מילים לתיאור האושר הגדול שהציף אותי פתאום.
ובאותה שעה קסומה לא רציתי שום דבר אחר-
רק לספוג את האושר שלא ייגמר…
ולחצתי כמהופנטת על מתג המצלמה. וצילמתי עוד ועוד ועוד.
כי לא מצאתי מילים שיכולות לתאר את התמונות המופלאות שראיתי באגם אוכריד, מקדוניה, בסוף קיץ 2012.
באביב קסום אחד בפריס, בשנת 1999, ראיתי את אחת מתערוכות האופנה היפות בחיי. התערוכה הוצגה במוזיאון גאליירה, שנבנה כארמון בסוף המאה ה-19. בתערוכה שנקראה בשם "Mariage" (חתונה) הוצגו בגדי כלולות מהמאה ה-16 ועד ימינו, על גבי פודיומים מתעגלים מעץ גלמי, בגבהים שונים. כל הקירות נצבעו שחור וספוטים זעירים זרקו קרן אור יחידה על כל מוצג. בין שמלות הכלולות ההיסטוריות, שולבו מוניטורים שבהם הוצגו קטעי וידיאו מחתונות מפורסמות.
שמלת הכלולות הסרוגה של איב סאן-לורן משנות ה-60 מתוך קטלוג התערוכה Mariage
הבלוג של אילה רז 