יום אחד את מבינה שאין לך יותר ילדים בגן הילדים. אין כבר מי שישיר לך ביום האם "אמא יקרה לי" כשגרונך נחנק מדמעות ועינייך צוחקות מאושר.

כמה שנים עוברות ואת קולטת שאין לך כבר ילדים בבי"ס יסודי. אין למי לקנות ספרי- לימוד ולהכין תלבושת אחידה.

עוד כמה שנים עוברות ואת מגלה שאין לך כבר ילדים בחטיבת  הביניים. אין מי שיזכיר לך מתי מתחילה חופשת הפסח ומתי מסתיים החופש הגדול.

ויום אחד  את מוזמנת למסיבת סיום התיכון. ברמקולים את שומעת את השירים המרגשים האלה שמחזירים אותך לארץ ישראל של פעם, והילד הקטן שלך, זה שרק אתמול נולד, עולה לבמה עם חולצה לבנה, לוחץ למחנכת את היד ומקבל תעודת בגרות.

אני כאמא

את לא רוצה לחשוב מה יהיה הלאה. אבל זה מגיע . את מלווה את הילד שלך לבקו"ם. את לא מצליחה להירדם בלילות. את אף פעם לא ניחשת כמה ארוכים יכולים הימים להיות. יותר. הרבה יותר.

את מוזמנת לטקס סיום הטירונות. הילד שלך צועד על מגרש המסדרים. את מתחילה להבין שהוא כבר לא ילד. משקפי השמש הכהים שלך מצליחים בקושי להסתיר את העיניים האדומות מבכי, כשהגאווה והדאגה מתערבלות בבטן לבליל של תחושות שנתקעות לך בגרון.

כשאת מוזמנת לטקס סיום קורס קצינים והכובעים מונפים באוויר , את מצליחה סוף סוף להפנים את העובדה שהגבר הזה שעומד עכשיו מולך- הוא התינוק שלך מפעם.

עוברות שנים ובין העצים חופה נמתחת. הילדה שלך מתחתנת. את נרגשת. מבולבלת. מרגישה כל כך מוזר. רק אתמול החופה שלך נמתחה בין העצים. כמה שנים עברו? מה? באמת? לא להאמין. את, שהיית רק אתמול כלה, עכשיו בתפקיד אם הכלה.

אני כסבתא

איך אפשר לסכם תקופה שנמתחת  ביו שתי חופות? באיזו יחידת זמן אפשר למדוד רגעים. שעות. ימים. לילות. חודשים. שנים. שנמשכו כל כך הרבה וחלפו כל כך מהר. כמה צחוקים. דמעות. כעסים. מחמאות. תקוות. החלטות. ויתורים. התעקשויות. חיבוקים. נשיקות. תסכולים. אכזבות. הישגים. אהבה. כמה אהבה. כמה…

ופתאום את סבתא. את אוחזת את היד הקטנטנה של נכדך בידך ומתחילה מהתחלה.