בימים אלה מלאו חמש שנים למותה של חברתי, ריקי בן-ארי ז"ל.  ריקי הייתה אמנית משכמה ומעלה.  האיורים שלה עשו לדור שלם, בשנות הששים, קורס למידה מרחוק. פשוט אי אפשר היה להתעלם מהאיורים המקסימים שלה: דמויות דקיקות מעוטרות  עיגולים קטנים על הלחיים, עיניים מאופרות בשחור, לפעמים נטולי גבות, שיער מסוגנן במגוון תסרוקות וקו זורם.

הסגנון הייחודי שלה בלט במקוריותו במיוחד על רקע איורי האופנה של התקופה, שהיו אז לגמרי סטטיים והציגו דוגמנית שבלונית במספר פוזיציות שחזרו על עצמן. כך לימדו אז לצייר אופנה (המילה ציור קדמה למילה איור) וכך ציירו כולן עד שבאה ריקי. כשהופיעו האיורים הראשונים שלה ב'מעריב', בכתבות האופנה המצוינות של יהודית חנוך, ניסו כל הילדות שחלמו להיות מעצבות אופנה, להעתיק את ריקי. גם אני ניסיתי. כמו כולן.

כשהחלטתי ללמוד עיצוב-אופנה, לא היה קיים בישראל אף בית-ספר בארץ שלימד את המקצוע. רק ב'מכונים הישראלים לטכנולוגיה' פתחו קורס לציור- אופנה. המורה לציור-אופנה בקורס זה הייתה כמובן ריקי בן-ארי. אבל עד שאני הגעתי לגיל שאפשר להתחיל, ריקי כבר לא לימדה שם יותר ובמקומה הגיעה מירי שפיר, מעצבת-אופנה מוכשרת בפני עצמה. הקורס נמשך 10 חודשים, פעם בשבוע בשעות הערב, והוא התקיים בכיתה מוזנחת, ברח' בן-יהודה בתל-אביב.

באותם ימים ריקי בן-ארי הייתה אגדה. כולם נשאו אליה עיניים. היא הייתה אז מאיירת אופנה ב"מעריב", מאיירת- פרילנסרית לפרסומות ולספרים וגם מתכננת האופנה (כך קראו אז למעצבת) של מפעל אקרילן, שייצרו סריגים מסיבים סינתטיים. זה היה אחד המפעלים הראשונים בארץ שהעסיק מעצבת-אופנה. מלבד הכישרון הענק שלה היא הביאה אתה גם תעודה מ"beaux- arts" בפריס ופשוט לא היו לה מתחרים.  אני זוכרת את ריקי של אז: תסרוקת קארה. שמלת-מיני עדכנית מפריס ונעליים שאפשר לחלום עליהן.  לימים, כשנעשינו חברות, סיפרה לי ריקי, שאמא שלה הייתה זאת שדחפה אותה ללמוד בפריס וגם מימנה בעבודה קשה את לימודיה שם.  ריקי אף פעם לא שכחה את זה והרגישה שהיא חייבת לה חוב גדול.

הפגישה הראשונה שלי עם ריקי התרחשה מאחורי הקלעים של תחרות האופנה שנערכה ע"י  מרכז האופנה של המכון לייצוא בשנת 1965, כשהייתי בוגרת טרייה של הקורס הראשון למעצבי אופנה וריקי הייתה כבר יועצת בכירה למכון הייצוא. ריקי עיצבה לתחרות זאת מספר דגמים מיוחדים ביחד עם תלמה טלמור, שותפתה למדור האופנה בעיתון "הארץ". הדגמים של הצמד בן-ארי טלמור, בלטו בייחודם ואולי היו נועזים מדי בשביל חבר השופטים שהחליט להעניק פרסים דווקא לג'רי מליץ, לילי דרוויש ולאילה רז. כששמעתי את שמי מוקרא בין שמות הזוכים כמעט התעלפתי מתדהמה.

הודעה בעיתונות על תחרות בגדי ים וחוף 1965

בשנות ה- 70 הייתה ריקי ציירת תחזיות האופנה של "פרומוסטייל", שבאותן שנים היה בעל השפעה עצומה על תעשיית האופנה בעולם. מעמדה הבכיר בפריס כמאיירת מוכשרת ויוצרת טרנדים מהמעלה הראשונה- לא היה מוטל בספק.  אני השלמתי אז את לימודי באקדמיה לאמנויות יפות ברוטרדם, בחוג לעיצוב אופנה.

איור שלי מתקופת האקדמיה ברוטרדם. ההשפעה של ריקי ניכרת.

בשנת 1985 נבחרתי לעמוד בראש המגמה לעיצוב-אופנה ב"שנקר" ואחד הדברים הראשונים שעשיתי היה הזמנת מנחה אורח לפרויקט הגמר, מבין מעצבי האופנה הבכירים בישראל. המנחה הראשון היה גדעון אוברזון שהעמיד את אחת מתצוגות האופנה המרהיבות ביותר שנראו אי פעם בשנקר. אחריו התכוונתי להזמין את ריקי בן ארי . ריקי גרה  אז לסירוגין בפריס ובישראל והיה לי מאוד קשה לקבוע אתה פגישה. לבסוף, הצלחנו לקבוע פגישה ב…בריכת השחייה של מגדלי דוד, מגורי היוקרה של תל-אביב, שם התגוררה ריקי כשהגיעה מפריס.

אני הגעתי לבריכה חמושה בבגד-ים, כובע-ים ומשקפי צלילה והיא הגיעה עם משקפי שמש ענקיים וכובע קש.  ישבנו בצל אחת השמשיות , לגמנו משקה ארוך וצונן ושוחחנו. בסופה של שיחה ארוכה וידידותית, הסכימה ריקי להנחות קורס בעיצוב–אופנה, אבל לא הסכימה להתחייב על הנחיית פרויקט הגמר.

מאז אותה פגישה התהדקה הידידות בינינו וכשריקי החליטה לשוב סופית לארץ, בשנת 1991, הצעתי לה ללמד קורס קבוע בשנקר והיא נענתה ברצון . ריקי אהבה מאוד ללמד סטודנטים ואהבה מסביבה אנשים צעירים עם ראש פתוח, אבל שנאה בירוקרטיה. והכי מבאס בשבילה היה לתת ציונים.  היא הייתה דוחה את זה שוב ושוב עד לרגע האחרון, גם בגלל שהיא התנגדה באופן בסיסי להערכת בן-אדם באמצעות ציון, וגם בגלל שמילוי טופס משרדי מכל סוג שהוא- היה בשבילה ממש סיוט.

אחרי שסיימתי את תפקידי כראש המגמה לעיצוב אופנה בשנקר, פוטרה ריקי משנקר, דבר שפגע בה קשה מאוד. בניסיון להתפרנס, אחרי שהמותג החדש שעיצבה למשביר לצרכן לא הניב את התוצאה המקווה, היא פתחה בוטיק ברח' דיזנגוף, שם הוצגו למכירה גם התכשיטים שעיצב בעלה, ג'קי. אבל אחרי שנים ספורות נקלע העסק לקשיים כספיים וריקי נאלצה לסגור. באותה תקופה עברו היא וג'קי בעלה, מהדירה המפוארת במגדלי דוד לבית צנוע בנוה-צדק ומשם היא המשיכה לעצב בעבור לקוחות פרטיים.

מהסיפורים שהיא ספרה לי אז על הקפריזות של הקליינטיות שלה, אפשר היה לעשות ערב סטנד-אפ מוצלח ביותר. ריקי לא חסכה במילים  וגם לא בביקורת נוקבת, ובשיחות האינסופיות שנהלנו, קלטתי בדבריה הרבה חכמת חיים ויותר משמץ של אכזבה.  הקשר הידידותי ביני לבין ריקי נמשך עד ימיה האחרונים.  אחת לכמה זמן היינו משוחחות בטלפון וריקי הייתה מספרת  לי באריכות על מה שקורה בחייה ובמיוחד על הנכדים המקסימים שלה, שהיו בשבילה עולם ומלואו.

פרט מתוך איור של ריקי 1979 בספר "חליפות העתים"

לאחר שנפטר בעלה ג'קי, שהיה התומך המסור והנאמן שלה, נשארה ריקי לבדה. היא כבר לא הייתה בריאה  וזה לא היה לה קל. באחת הפעמים ששהיתי בחו"ל קבלתי במפתיע שיחת טלפון מכתבת אופנה שביקשה לתשאל אותי על ריקי. חשבתי שהכתבה נועדה לקדם יוזמה לתערוכה חדשה שלה ושמחתי בשבילה, אבל מהר מאוד העמידה אותי הכתבת על טעותי. הכתבה המיועדת הייתה לרגל פטירתה.

ריקי הייתה מעצבת ענקית אבל אשת עסקים גרועה. כל עסק שפתחה- שיקע אותה עמוק יותר בבוץ. כמה חבל שלא הצליחה למצוא בחייה ספונסר מתאים והוגן שיפתור אותה מהצד העסקי וייתן לה חופש לעצב כמו שרק היא ידעה.

באופן אישי, כואב לי שמעצבת אופנה בינלאומית כמו ריקי בן-ארי, לא זכתה בישראל להערכה המגיעה לה. במקומות אחרים בעולם הייתה אישה כמוה זוכה לפרסים ממלכתיים, לתערוכות מושקעות ולמדליות הערכה. וכאן- אפילו תערוכה רטרוספקטיבית אחת, מלווה בקטלוג, שמתעד את הישגיה- לא הוצגה עד כה (למעט תערוכה קטנה בגלריה חנקין בחולון). לדעתי הגיעה לכך העת. ריקי בהחלט ראויה לכך. העבודות הרבות שלה אומרות זאת ללא מילים.

כל האיורים בשחור-לבן של ריקי מתוך תחזית אפנת אביב-קיץ 1968 בהוצאת מרכז האופנה , מכון היצוא הישראלי.

עוד על ריקי בן-ארי בספר "חליפות העתים", עמ' 187,194, 196-197, 206, 248-249, 252, 257.

מודעות פרסומת