היום יצאתי לצעוד שלא כהרגלי, דווקא בערב ולא בבוקר. זה היה סתם יום של חול. שום דבר מיוחד. אבל הכול נראה רענן אחרי הגשם השוטף שירד אתמול. עלי העצים נצצו באור השקיעה וצלליות הבתים כאילו נגזרו מקרטון שחור.

השכונה שלנו לובשת פנים חדשות בימים אלה אבל עדיין משמרת זכרונות מהימים האחרים שבהם היו בה רק בתים קטנים וצנועים עם גגות רעפים אדומים, מוקפים גינות קטנות. השמש האדומה השוקעת בין העננים השחורים יצרה אווירה חגיגית ודרמתית.

הוצאתי מצלמה והקלקתי ואחר כך שוב ושוב. הקלות הבלתי נסבלת  שבה מאפשרת לך כיום המצלמה הדיגיטלית לצלם, ומיד לראות את התוצאה, הופכת את הצילום בשבילי לחגיגה אחת גדולה.

מה שצילמתי היה בעצם טריוויאלי. שום דבר מיוחד. עוד שקיעה סתווית בעוד יום של חול. אבל כשהתבוננתי בתמונות אחר כך, בבית, גיליתי שחוטי הטלפון הישנים שנמתחים בין עמוד לעמוד נותנים עניין מיוחד לכל צילום ויוצרים קומפוזיציה הרבה יותר מעניינת.

כבר כתבתי כאן פעם על כל הדברים היפים שמקיפים אותנו, שנוכל לגלות אותם, אם רק נתבונן בהם בתשומת לב. אז  הנה לכם עוד הוכחה.

אז איך אגדיר את היום שעבר? סתם יום של חול, או יום יום חג? אני נותנת לתמונות ולכם להחליט בשבילי…


מודעות פרסומת