עד שיום אחד

פוסט ראשון בשנה החדשה ולשם שינוי, לא על אופנה, אלא דווקא על ספר. ספר מקסים שסיימתי לקרוא זה עתה.  אבל קודם כל אני חייבת להודות  שלא העליתי על דעתי שאסכים  אי פעם, מרצוני החופשי, לכתוב  ביקורת על ספר. יותר מדי מזכיר לי יומן קריאה, מהסוג שנאלצתי לכתוב בבית הספר  ונשאר בזיכרוני כאחת המטלות המעיקות, המאוסות והדוחות ביותר שהיו קיימות בתכנית הלימודים. לכתוב יומן קריאה על ספר היה כמעט כמו לכתוב חיבור על הטיול השנתי, שרק המחשבה עליו הספיקה בשביל  לקלקל לגמרי את ההנאה מהטיול.

למרות שתמיד אהבתי לכתוב, ממש תיעבתי את המשימה הכפויה הזאת, ובמיוחד כשזה היה באנגלית. עד כדי כך –  שגייסתי את כל היצירתיות שבי למשימות השתמטות, שהעתקה הייתה הבנאלית שבהן. ועוד לא אמרתי כלום על סבתא חולה, חתול מיוחם, שיטפון פתאומי ועוד כמה סיפורים דמיוניים שהמצאתי, שלא זכו להערכה הראויה להם בציון השנתי.

טבריה, כמו שאני זוכרת מילדותי

הספר שעליו רציתי לכתוב כאן, הוא  'עד שיום אחד'  מאת  שמי זרחין, המוכר לנו יותר כבמאי ותסריטאי מקורי ומוכשר. הספר כתוב כמו עלילה כרונולוגית, המספרת את קורות חייה של משפחה אחת בטבריה, ושל הסובב אותה, בשלוש תחנות בזמן: 1969, 1975, 1983. אבל הסיפור  קופץ קדימה ואחורה, מחבר מציאות יומיומית קשה עם דמיון פרוע, מציב ברקע את הכנרת שנראית שלווה ושוקטת אבל בתוך דקות יכולה להפוך לסוערת ולאיים להטביע את כל מי שלא מכיר את מצבי הרוח שלה. ' כי הכנרת כמו נדנדה, יש לה מצבי רוח' אומרת רוחמה, האמא הגדולה, שהיא מצד אחד ארצית  מאוד ומאכילה את כולם, ומצד שני רוחנית ומנותקת מהמציאות עם גחמות מופרעות לגמרי, כמו למשל, כשהיא מחליטה להתאבל על מותה של לאה גולדברג, נסגרת בחדרה למשך שבוע ומשאירה את הילדים להסתדר בעצמם.

הכנרת במצב רוח סוער

המאכלים שבספר הם חגיגה בפני עצמה וכול אחד מהם מעורר תיאבון. הרטבים של הבישול האיטי שמבעבע על פתיליות  במשך שעות ארוכות, יוצאים תמיד אדומים וירוקים וכתומים ונספגים בלחם הלבן והטרי, והריח שלהם עולה באף ומעורר את בלוטות הרוק. בכל אחד מהתבשילים המענגים האלה תוכלו למצוא  הרבה לימון, שום, נענע, כוזברה,  טרגון, פטרזיליה ושומר טריים  שהופכים כל בישול לחגיגה קולינרית. וכמו שאני מחכה שבעקבות הספר הזה יופיע גם הסרט, כך אני מחכה לספר המאכלים על פי שמי זרחין, שאותו אני כבר סקרנית לנסות.

את הספר קראתי ברצף, לאורך שלושת ימי החג, וקריאה ברצף תמיד מאפשרת כניסה מוחלטת לעולם הסיפור ומעורבות רגשית בעלילה ובחיי הגיבורים. הגיבורים בספר זה ובעיקר הגיבורות הם מצד אחד מוזרים מאוד ומצד שני אנושיים בצורה הנוגעת ללב. אבל אני לא מתכוונת לספר לכם את העלילה, למרות ששום ספוילר לא יכול לקלקל את ההנאה מהספר. רק אציין לסיום שאם אהבתם את 'אביבה אהובתי ' הסרט של שמי זרחין, רוצו לקרוא את הספר שלו וספרו לי מה אתם חושבים.