You are currently browsing the monthly archive for נובמבר 2011.
במרחק של שלושה ימים בלבד משבוע האופנה, שהתקיים במתחם התחנה בתל-אביב, נחתה עלינו במפתיע שנת האופנה בבית העיר. מתברר שסוף סוף גילו אצלנו את כוח המשיכה. לא. לא את זה של כדור הארץ. אלא, את זה של האופנה.
המיצג במרכז הבמה התחתונה
הדוגמניות בדרכן למרכז הבמה
לקרוא את המשך הרשומה «
אתמול סיפרו לי חברים שהם רוצים לנסוע לאוסטרליה. למה דווקא לאוסטרליה? שאלתי.
יש שם שקיעות מדהימות. הם ענו. השמים באוסטרליה בשעת השקיעה ממש אדומים. אדומים כמו אש. את לא מאמינה. אין דברים כאלה.
היום בשעה 17:05 צילמתי את השקיעה מחלון חדרי. זה לא באוסטרליה. זה בכפר-סבא.
שקיעות הן תמיד עצובות. הן נוגעות בלב .
יש שני ספרים בעולם שאני חוזרת אליהם שוב ושוב:
'פו הדב' של א. א. מילן- כדי להשקיט את העצב
ו'הנסיך הקטן' של אנטואן דה סנט. אקזופרי- כדי להתמכר לו.
פו הדב מחפש את הציר הצפוני. הנסיך הקטן מחפש שקיעות.
חשבתי על הנסיך הקטן ועל היום שבו ראה 43 שקיעות. אני ראיתי רק שקיעה אחת.
הנה הציטוט המקסים ובהמשך התמונות שצילמתי. בלי פוטושופ. בלי עריכה.
הו נסיך קטן! מעט מעט למדתי את סוד חייך הקטנים והעצובים. במשך זמן רב תענוגך היחיד היה ההנאה השקטה שבהתבוננות בשקיעת השמש. למדתי פרט חדש זה בבוקרו של היום הרביעי, כאשר אמרת לי:
שבוע האופנה מזכיר לי נשכחות. 1966 – אני משתתפת לראשונה בשבוע האופנה שנערך בהילטון, תל-אביב כמעצבת בעבור 'דורינא' סריגי נשים. הרגשתי כל כך גאה על השתייכותי לבראנז'ה, אפילו שלא היכרתי שם כמעט אף אחד. אבל הייתי צעירה , חשבתי שהעולם מחכה רק לי וזה בהחלט הספיק לי בשביל להרגיש בשמיים. אני זוכרת את התצוגה המהממת שנערכה באולם הנשפים של 'הילטון' ונדמה לי שבתחילת התצוגה הופיע צילום ענק של דודו טופז שהיה אז יפיוף הורס, כדגם מייצג של הגבר הישראלי. חניתה צנטנר, קארין דונסקי, ליאורה לפידות ועוד כמה דוגמניות צמרת (אז עוד לא קראו לזה כך) הגיעו להילטון בכדי לדגמן עם תיק גדול המכיל את כל מה שנחוץ לאיפור והתאפרו כמובן לבד, כי זה מה שעשו אז כולן…
שער החוברת Israel fashion 1970
בשבוע שעבר הלכתי עם בן-זוגי לבקר באגף החדש של מוזיאון תל-אביב לאמנות ע"ש שמואל והרטה עמיר. כל כך הרבה ביקורות קטלניות כבר קראתי על המבנה החדש שמראש הגעתי לשם עם רמת ציפיות נמוכה במיוחד. במחשבה שנייה אולי דווקא כדאי לאמץ את המנהג הקלוקל הזה להגיע לכל מקום עם רמת ציפיות נמוכה, כי אז יש לכם סיכוי גבוה במיוחד להתרשם לטוב.
מה כבר לא אמרו על המבנה החדש? שהוא נובורישי. שהוא מתיפייף. שהוא לא פותר באופן מוצלח את בעיות החלל הפנימי ומשאיר פינות מיותרות. שבישראל לא צריך מבנה גדול כל כך. שאדריכלות המבנה מתחרה באמנים המציגים בין כתליו. אבל אני, כמו תמיד, מוכרחה לראות במו עיני כדי להחליט.
זוויות מפתיעות מתגלות לעין בחלל המבנה
.In vogue – in the current fashion or style
.Fashionist– an obsequious of the mades and fashions
.Sartorialist– a person who practices or interested in sartorialism
sartorialism- an interest in matters of or relating to the tailoring of clothing.
שלא תבינו אותי לא נכון. אבא שלי לא היה דוגמן ובטח שהוא לא הופיע על דפי ה"ווג". אבל הוא כן היה בווג. ואם אתם לא מצליחים להבין למה אני מתכוונת, אז פשוט תקראו את הפירוש לin Vogue שהבאתי בתחילת הפוסט . ועכשיו לנושא עצמו: מה שהתכוונתי לספר כאן, זו עובדה פשוטה, שהייתה בשבילי די מפתיעה: אבא שלי, בצעירותו, התלבש טיפ-טופ. יכולתי להגדיר אותו גם כסטייליסט, כפאשניסט, או כסארטוריאליסט (פירוש כאן, למעלה). כל אחת מההגדרות האלה מתאימה לסגנון הלבוש שלו בתקופה שהיה רווק טברייני, רזה וספורטאי, בן עשרים ומשהו.
אבא שלי, בחליפת אוקספורד לבנה, ראשון מימין
היום יצאתי לצעוד שלא כהרגלי, דווקא בערב ולא בבוקר. זה היה סתם יום של חול. שום דבר מיוחד. אבל הכול נראה רענן אחרי הגשם השוטף שירד אתמול. עלי העצים נצצו באור השקיעה וצלליות הבתים כאילו נגזרו מקרטון שחור.
השכונה שלנו לובשת פנים חדשות בימים אלה אבל עדיין משמרת זכרונות מהימים האחרים שבהם היו בה רק בתים קטנים וצנועים עם גגות רעפים אדומים, מוקפים גינות קטנות. השמש האדומה השוקעת בין העננים השחורים יצרה אווירה חגיגית ודרמתית. לקרוא את המשך הרשומה «
בקרתי את ענבר בביתה החדש בלונדון, בחודש מאי האחרון. היא הייתה בעיצומה של הכנת הקולקציה החדשה לשבוע המעצבים בלונדון, שעתיד היה להתקיים בספטמבר 2011. היא לא הסכימה לספר לי על הקולקציה העתידית ורק גילתה לי שהיא תהיה שונה מהקולקציות הקודמות שהציגה שם.
כשראיתי את צילומי הקולקציה החדשה, הבנתי, כי כל מה שעשתה ענבר בעבר, היה הקדמה לקולקציה זו, שבוודאי תיזכר ברזומה שלה כציון דרך. ענבר מתגלה כאן כמעצבת בוגרת ובשלה, המצליחה לגבש את רעיונותיה לכלל אמירה אמנותית ברורה וצלולה. בכתב היד הייחודי שלה מתערבבים ליריקה, דרמה, הומור ומקאבריות והצירוף של כולם יחד יוצר סגנון מקורי, עצמתי ושובה לב.
זה לא ממש פוסט. כולו רק תמונה אחת. אבל מעניינת מאוד. הנה לפניכם מה שקלטה עדשת המצלמה שלי אתמול באיזור תחנת הרכבת בכפר-סבא בשעה 13:40. כל מה שרציתי היה לצלם את עץ הקוריזיה הבקבוקית כשהוא פורח ובמקום זה קבלתי סקופ: עב"ם או ניסוי טילים. הבוקר כבר קראתי ב-ynet שדובר צה"ל הודיע שאכן היה ניסוי טילים אתמול. הודעה זו באה לאחר הכחשה נמרצת, אבל כנראה שיותר מדי אנשים ראו את מה שראיתי אני. אז הנה התמונה וגם הקוריזיה. פורחת, כמובן.
פס לבן ישר חוצה את השמיים
אתמול, במזג אוויר הפכפך, החלטנו בן זוגי ואני, לנסוע לאזור התעשייה בקיסריה בעקבות הזמנה שקבלנו לתערוכה מיוחדת בשם "כשתעשייה פוגשת אמנות". האירוע נשמע מסקרן בעיקר בשל שיתוף הפעולה בין עמוס בר-און, בעל המפעל "גליל-און" המייצר גלילי נייר, שהוא חובב אמנות ובעל תודעה אקולוגית מפותחת, לבין האמנית גלית שטיינברג-מורדוב שמצאה דרך להשתמש בשאריות של תוצרי מפעל "גליל און" לפיתוח יצירתיות ומודעות למחזור אצל תלמידי הסטודיו שלה. בהדרכתה המוצלחת הפכו שאריות נייר חסרות שימוש, לפסלים, רהיטים וכלים העשויים כולם מעיסת נייר בטכניקות שונות ומגוונות.
גוף תאורה מיוחד על רקע גלילי הנייר
קול קורא
שם התערוכה: טקסטילירי
מועד: נובמבר 2012
מקום: גלריה פריסקופ
אוצרת: אילה רז
כשהבדים נוגעים בנפש ולא רק בגוף.
כשהבדים שרים במקום לדבר.
כשהבדים יוצאים מהטריטוריה השימושית ונכנסים לטריטוריה החושית.
אז ניתן להגדירם כ"טקסטיל לירי".
בתערוכה "טקסטילירי" יוצגו יצירות טקסטיליות המבטאות באמצעות החומר הטקסטילי הלכי רוח אישיים ורגשות פרטיים של היוצר. החומר הטקסטילי משמש כאן כתחליף לכלי נגינה או למכחול.
מבט אל התערוכה טקסט-טקסטיל-טקסטורה שאצרתי בגלריה פריסקופ
הבלוג של אילה רז 