You are currently browsing the monthly archive for ספטמבר 2011.
פעם, כשהורינו היו צעירים, הם נהגו לשלוח 'שנות טובות' בדואר למשפחה ולחברים. לא להאמין , אבל אז זה היה ממש פרויקט מסובך, שאותו התחילו בערך חודש לפני ראש השנה כדי שיספיקו להיות מוכנים בזמן. קודם כל, הלכו להצטלם אצל הצלם, אחר כך הלכו לצלמניה לראות אם התמונה הצליחה, ואם כן- היו צריכים לבחור את צורת הגלויה שבתוכה ישולב הצילום בטכניקה של מונטאג' שנעשה באמצעות גזירה והדבקה. אחר כך לקחו את כרטיסי הברכה המוכנים הביתה , הוסיפו ברכות ואינפורמציה (על המצולמים, כמובן), הלכו לחנות מכשירי כתיבה כדי לקנות מעטפות מתאימות, הלכו לדואר לקנות בולים, הדביקו בולים על המעטפות, כתבו את כתובות הנמענים והלכו ברגל אל תיבת הדואר כדי לשלוח את הברכות לתעודתן.
שנה טובה מתחילת המאה העשרים: הדרך הארוכה שעושה הברכה מאשנב הדואר עד לנמען
למעלה, גלוית ברכה מתחילת המאה ה- 20 :
'שולח אני ברכה לאהובתי/ מעבר לים העמוק
הלוואי שרגשי אהבתי/ יהיו לנו קשר תמיד ומתוק
גלוית ברכה מאת חי גולדברג, הוצאת 'יהודיה', ורשה 1918-1912
מה לעשות? אני נחש! לא. לא מה שחשבתם. אני נחש על פי האסטרולוגיה הסינית, בגלל שנולדתי בשנת הנחש. וילידי שנת הנחש הם דווקא אינטלקטואלים, בעלי אינטואיציה גבוהה, פרפקציוניסטים (ספרו לי על זה), בעלי ציפיות גבוהות מעצמם ומזולתם ועוד כמה מידות נעלות שאני מוכנה לחתום עליהן מיד. ולמה נזכרתי בזה בדיוק עכשיו? כי ראש השנה, הוא יום של חשבון נפש: מה שעשינו וגם מה שנעשה. מה שהביא אותי לזפזופ מהיר בין אתרי אסטרולוגיה שונים, עד ש…בינגו. נפלתי על אסטרולוגיה סינית.
לוח אסטרולוגי סיני
כשהייתי ילדה אהבתי לשחק בבובות. זה היה בשנות הארבעים המאוחרות של המאה העשרים, בעידן טרום ברבי וטרום פלסטיק, כשהבובות שלנו נראו כמו תינוקות מגודלים, אולי בשביל להכין אותנו להיות אימהות טובות – כשנגדל. צריך לזכור שבתקופה הקשה הזאת, שבאה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה רגרסיה מבחינת זכויות הנשים, שהתבטאה גם בספרים שעליהם גדלנו , שבהם אבא היה הולך לעבודה ואימא הייתה נשארת בבית, לגהץ, לבשל ולנקות.
בארץ, הבובות היו יקרות מאוד, ולכן, שמחתי כל כך כשאבא שלי הביא לי יום אחד בובה ענקית, שראשה, רגליה וידיה היו יצוקים מצלולויד והגוף היה עשוי מבד קנווס ממולא צמר גפן. הפנים והשיער של הבובה היו מצוירים והיא לבשה תחתוני 'בלומרס' נפוחים, שמלה קצרה מכווצת וכובע תינוקות. לבובה הזאת לא היה שם ובגלל שהייתה היחידה שלי, קראתי לה פשוט "בובה".
בובות וינטאג' שקצת מזכירות את הבובה שלי.
היה לי הרבה חומר קריאה בסוף השבוע האחרון, חלקו ספרותי וחלקו דוקומנטרי, דבר שגרם לי לזגזג בין המשך קריאת הספר "תמרה" של יוסף בר-יוסף, לבין קריאה שוטפת במוספים החודשיים של דה-מרקר, ששלושה מהם הגיעו אלי בחבילה אחת.
המוסף "נהל את עצמך" של דה-מרקר לחודש מאי, 2011, עשה לי הארה פתאומית וגרם לי להעלות מן העבר זיכרון עמום שכמעט נשכח.
אני ילדה ובארץ צנע. הכול מחולק בקיצוב ובצמצום רב. הריבה היחידה שניתנת להשגה היא ריבת תפוזים בצבע חום עכור, שכל קשר בינה לבין ריבות פרי ההדר הנפלאות שאני מכינה כיום – מקרי בהחלט. סוכריות צנע היו רק מסוג אחד: סוכריה עגולה פחוסה בצבע חום-צהבהב עטופה בנייר דביק ובתוכה, איך לא? שוב פעם ריבת תפוזים. כן. אותה הריבה. נדמה לי שהיו גם סוכריות טופי בצבע חום- אבל אני לא בטוחה.
הייתי כבר לקראת סוף הצעידה היומית, בבוקר ה-31 באוגוסט, כשפתאום התכסו השמים בשמיכת טלאים אפורה וטיפות קטנות של גשם החלו לטפטף בעדינות על פני המיוזעות. גשם באוגוסט? לא סביר, חשבתי לעצמי והמשכתי לצעוד. הטפטוף היה נעים ומרענן וצינן במקצת את חום הגוף… עד שהגעתי הביתה כבר היו הפנים לחים והייתי צריכה להוריד את משקפי השמש ולנגב את העדשות. מחלון המטבח הצופה אל הרחוב ראיתי שהכביש הישן והמרופט המוביל עד ביתנו, הגיב גם הוא לגשם הלא צפוי, ושינה צבעו מאפרורי-מאובק לאפור אלגנטי.
הבוגונוויליה- אחד מצבעי הקיץ
הבלוג של אילה רז 