אני מתנצלת בפני כל האנשים הטובים שחיפשו לאחרונה פוסטים חדשים בבלוג שלי ולא מצאו. הייתי עסוקה מאוד עם הבלוג החדש שלי  "חליפות העתים" במגזין האינטרנטי Xnet של ידיעות אחרונות. אבל אני מודיעה בזאת חגיגית שאני מאוד קשורה אל הבלוג של אילה רז ( זה שאתם קוראים ברגע זה) וממש לא מוכנה להיפרד ממנו ובמיוחד לא להיפרד מכם קוראי הנאמנים , שמלווים אותי בדרך הזאת כבר כמעט שנה וחצי (וואוו איך שהזמן רץ…). רק רציתי שתדעו שאני מתאמנת כל הזמן  בלרקוד על שתי חתונות ולאט לאט לומדת את הצעדים המתאימים. אני כבר יכולה לרקוד בקצב הטנגו: שני צעדים קדימה ואחד אחורה, לרקוד רוק-אנד-רול ייקח לי עוד קצת זמן. אבל אני בדרך לשם…

קורה לפעמים שאני פוגשת מישהו  (יכולה להיות גם מישהי) שהתנהגותו ממש מעוררת בי בחילה. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה לי- אני כועסת לא רק עליו, אלא על כל העולם. אני מתחילה להגזים בתיאור הישראלי המכוער, זה שאתם וגם אני ממש מקווים שהוא לא יעמוד לפנינו או מאחורינו בתור, לא יירצה לקנות בדיוק את מה שאנו אוחזים ביד ולא יספר לנו פרטים מביכים על משהו שאנחנו ממש לא רוצים לשמוע. אבל הכי אני לא רוצה שהוא ישב לידי בטיסה, כשאני כבולה למושב וממש לא יכולה לקום ולעזוב את המקום, או לצאת מהדלת  (בעצם, אני יכולה- אבל יש לי הרגשה שהטייס לא ממש יאהב את זה…) אז הנה מה שקרה פעם אחת בטיסה מאמסטרדם לנתב"ג. נשבעת לכם שכל הפרטים נכונים!

הערה: זה קצת ארוך. מה לעשות? בכל זאת טיסה של ארבע וחצי שעות. אבל אתם רק קוראים על זה ואני- הייתי שם ממש!!!

טיסה מאמסטרדם לת"א עם בלונדה, דיילת מברזל ונוסעת שבויה (אני)

 בשדה התעופה של סכיפהול אני עולה למטוס. במושב שלימיני, ליד החלון יושבת נוסעת כבת 50 , בלונדינית מאוד, שפתיים מצוירות בצבע שחור, עיניים מושחרות בנדיבות, סומק בשפע על הלחיים, המון טבעות וצמידי זהב מצטלצלים, לועסת מסטיק בפה פתוח ועושה בלונים. הבגדים הצמודים מדי מבליטים מיד גוף קופסתי נטול מתניים. היד הימנית שלה חבושה. היא מנסה ללא הצלחה להדק את חגורת המושב ולא מצליחה. אני מתנדבת לעזור לה.  

" תודה, באמת תודה, את מה זה חמודה, ממש תודה"\

שתי דקות אחרי שאני מקליקה את החגורה שלה היא מנפחת במסטיק עוד בלון, מסירה את התחבושת מהיד, פותחת את החגורה וסוגרת מחדש לגמרי לבד.

"יש לי ביד אלרגיה, מה זה כואב לי, בכל הגוף, כל היד עד למעלה, איזה כאב…"

אני לא מגלה להיטות להיכנס איתה לשיחה והיא ממשיכה: " אני  מוכרחה לנקות את היד… יש כאן במטוס אבק שעושה לי אלרגיה… אני מוכרחה לנגב את היד עם משהו רטוב….דיילת, חמודה, בבקשה, ממש בבקשה, אני מוכרחה לנגב את היד עם משהו רטוב… אולי את יכולה לעזור לי…. נורא סליחה… מה לעשות, אני מוכרחה לנגב את היד עכשיו…"

הדיילת: "אני אבדוק אם אוכל להביא לך משהו" אחרי כמה דקות הדיילת חוזרת: " לא מצאתי כלום במטוס, הבאתי לך משהו פרטי משלי… הנה טישיו לח… אולי זה יעזור…"

הבלונדה: תודה, ממש תודה… איזה חמודה… הדיילות של אל-על הכי נחמדות בעולם… אני מה זה מודה לך…." קורעת את השקית ושולחת לדיילת נשיקה באוויר.

אחרי כמה דקות: "דיילת, סליחה, באמת סליחה, הטישיו שנתת לי יבש… ממש יבש… מה לעשות? אני מוכרחה להרטיב את היד….איזה כאבים…וואי…"

הדיילת מתנצלת שהיא עסוקה עכשיו לפני ההמראה ולא יכולה לעזור לה.

אחרי שתי דקות הבלונדה מזעיקה את הדיילת שוב: "דיילת, חמודה, את יכולה להביא לי כוס מים?… אני מוכרחה מים… מה לעשות…. חייבת!"

הדיילת מביאה לה מים, היא טובלת את הטישיו במים ומנקה את היד ושוב חובשת אותה.

ממריאים… כמה דקות של שקט ואז מגישים את ארוחת הצהריים.

הדיילת שואלת את הבלונדה: " בקר או עוף? "

הבלונדה: " מה את אומרת? מה יותר טעים? אני אקח עוף! אפשר לראות איך זה נראה? איזה טעם יש לזה? יו.. אני ממש לא יודעת… טוב תני לי עוף!… את יודעת מה? אני אקח בקר! איזה טעם יש לבקר? " 

הדיילת: " ממש טעים, עם שקדים וקצת מתוק!"

הבלונדה: " יוה… מתוק?! לא, לא, מתוק!? את בטוחה שזה טעים? מה את היית לוקחת?… טוב, תני לי עוף!"

הדיילת מגישה לה את הארוחה ושואלת: "תרצי יין?"

הבלונדה: "כן!"

דיילת: "לבן או אדום?"

הבלונדה: "אדום!… לא, סליחה לבן!… אפשר גם לבן וגם אדום?"  

מקבלת יין לבן והדיילת ממשיכה הלאה. אחרי חצי דקה: "דיילת, סליחה איזה חמודה, ממש סליחה, תראי, אני ביקשתי יין אדום… א-דו-ם!"

מדגישה בתנועות שפתיים כמו שמסבירים לילד מפגר.

הדיילת: " את אמרת קודם אדום ואחר כך לבן, אז נתתי לך לבן!"

הבלונדה: "לא, לא הבנת… אני שאלתי אם אפשר לקבל גם יין אדום וגם לבן… אני רוצה לתת את היין לבן אחותי שיבוא לקחת אותי מהשדה-תעופה  והוא אוהב יין, סליחה באמת סליחה, נורא תודה לך, את מה זה חמודה…."

הדיילת הולכת ומביאה לה עוד בקבוקון יין אדום, שאותו מכניסה הבלונדה לתיק יחד עם מגשית החומוס הסגורה והאכולה למחצה.

הגיע זמן הדיוטי פרי. דייל ודיילת מתקרבים אל הבלונדה עם עגלת הקניות.

הבלונדה: " יש לכם סיגריות טיים אמיתיות?"

הדייל: "מה זה אמיתיות? יש לנו סיגריות טיים!"

הבלונדה: "טיים- כמו שהיה פעם? או טיים אחר? "

הדייל: "טיים כמו שהיה כל הזמן, פשוט טיים!"

הבלונדה: "טוב אני רוצה שתי חבילות טיים של עשרים!"

הדייל: " יש לי כאן רק אחת, את רוצה שתיים?"

הבלונדה: "כן, שתיים, בשביל אחותי, היא רק אוהבת טיים, אבל אני מעשנת לייט מרלבורו"

הדיילת הולכת למחסן ומביאה לה עוד חבילה של עשרים חפיסות סיגריות טיים. הדיילת מכניסה את שתי החבילות לשקית הקניות ומושיטה לבלונדה. 

הבלונדה:" טוב, את יודעת מה? אני אקח רק אחת! בשביל מה לתת לאחותי שתיים? מספיק לה אחת!"

הדיילת מוציאה אחת מהשקית ומושיטה לה.

הבלונדה: " תודה, ממש תודה, את מה זה חמודה…. אין מה להגיד… אל על שרות עשר… ממש תודה… תגידי יש לכם בושם "רושה"? כן? כמה זה עולה? זה בושם טוב? איזה ריח יש לזה? מה את אומרת? שאנל זה טוב?  אולי אני אקח "שאנל "5 במקום "רושה"? … מה יותר טוב?"

הדיילת: " תראי, זה מאוד אישי, אני לא יודעת מה את אוהבת… תחליטי את!"

הבלונדה, מנפחת בלון במסטיק ושואלת בפה מלא: "כמה עולה השאנל? מה? 50 דולר? לא מגיע לאחותי בושם ב- 50 דולר! מה עוד יש לכם? אולי שעון? תראי לי את השעון!"

לוקחת את השעון, פותחת את האריזה ואומרת באכזבה: "מה זה? זה שעון קטן כמו של ילדים! בשביל זה 50 דולר? את יכולה לעשות לי הנחה? 30 דולר הולך?"

דיילת: "תראי, המחירים פה קבועים! אני לא יכולה לעשות הנחות…

הבלונדה: "אבל אני בכלל רציתי בושם אחר ששכחתי את השם שלו, שאין לכם! אז למה אני צריכה לשלם 50 דולר על שאנל?"

דיילת: "תראי, את לא מוכרחה לקנות!"

הדיילת בשלב זה מתחילה לגלות סימני חוסר סבלנות אבל ממשיכה להיות אדיבה ואומרת בנימוס " אז זהו? את לא לוקחת את הבושם? טוב, את משלמת רק עבור חבילה גדולה אחת של טיים. באיזה מטבע את משלמת?"

הבלונדה: "אני משלמת ביורו ותתנו לי עודף בדולרים!"

הדיילת: "בסדר!"

הבלונדה: "לא, לא בדולרים… הדולר עכשיו יורד…אולי תיתני לי בשקלים? מה את אומרת? מה הכי כדאי?… טוב.. נו שיהיה חצי בדולרים וחצי ביורו…לא איכפת לך… נכון? את מה זה נחמדה!… "אל על" עשר! אין עליכם! אני טסה רק אל על!… הכי נחמדים בעולם"

אחרי 10 דקות…כאשר עגלת הקניות כבר בקצה השורה האחרונה, הבלונדה מזעיקה את הדיילת, תוך כדי לעיסת מסטיק קולנית: " סליחה באמת סליחה, את מה זה חמודה… אני רוצה עוד חבילה גדולה טיים… את יכולה להביא לי בבקשה?… בסוף החלטתי שתיים! מה לעשות? תגידי זה טוב הטיים הזה? כדאי לקנות שתיים? מה את אומרת? אה, את לא מעשנת? את מה זה צודקת! גם אני לא ממש מעשנת… מרלבורו לייט זה לא נחשב- נכון? מה את אומרת? טוב, אולי בכל זאת שאקנה רק חבילה אחת… תודה חמודה, את מה זה עוזרת לי… לא איכפת לך להחזיר… נכון? טוב… אני אבדוק עוד פעם בחוברת שלכם אולי אמצא עוד משהו לקנות…."

מדפדפת בחוברת תוך כדי ניפוח בלוני מסטיק.

המטוס לקראת נחיתה, השלט להדק חגורות נדלק.

הבלונדה מזעיקה את הדיילת: "חמודה, את מוכנה להביא לי קפה? אני מוכרחה קפה… מה זה יבש לי בגרון…קצת קפה אפשר?"

הדיילת מראה סימני חוסר סבלנות אבל הולכת להביא קפה.

הבלונדה: " תודה, ממש תודה, את מה זה חמודה… אין כמו "אל על"…כולם פה עשר…"

אחרי שתי דקות:" דיילת, סליחה, ממש לא נעים לי אבל הקפה קר! ק-ר-ר! פשוט קר! איכפת לך להביא לי אחר חם?"

בשלב זה נשמעת הקריאה: "כל הדיילות לשבת, שתי דקות לנחיתה!"

הבלונדה, תוך כדי לעיסה נמרצת: " אל-על, ישראלים אלק… אפילו שאני מדברת אתם הכי יפה בעולם, הם לא יודעים לתת שרות!"