מה כבר אפשר להגיד על מסרגות? הפטנט שימיו כימי האנושות. כבר במצריים העתיקה נמצאו דוגמאות של סריגים שלבשו נשים וגברים. כל כך פשוט ובכל זאת כל כך מתוחכם.

הוא והיא בבגדים סרוגים במצרים של תות אנך-אמון
אפשר לסרוג רק צעיף, עבה או דק, אפשר לסרוג שמלה או אפודה, אפשר לסרוג אפילו תכשיט או יצירת אמנות- אבל אז צריך בנוסף לשתי מסרגות גם ראש יצירתי וכשרון לעקוף את המובן מאליו… אז לפני שאני אספר לכם איך השגתי בן זוג בעזרת שתי מסרגות וכמה כדורי צמרבואו נערוך טיול קצר בעקבות הסריגה בארץ: ששים ושתיים שנות סריגה ובהן מקופלת ההיסטוריה כולה.
נתחיל בשנות החמישים: בארץ "צנע", הבגדים הסרוגים שבחנויות נמכרים רק באמצעות "נקודות" שמתוקצבות בצימצום, והדרך היחידה לצייד את בני המשפחה באפודות צמר- היא לקנות חוטי צמר (או תחליף לצמר) ולסרוג לבד . זוהי תקופה שבה כל הבנות ידעו לסרוג. למדו מאמא או בשעורי מלאכה וסרגו צעיפים, גרביים, כפפות וגם אפודות.

דיאלוג עם חומרים יצירתה של עטרה דה-לנגה
בתחילת שנות הששים עם סיום הצנע, החלו המפעלים הקיימים לסרוג מוצרי-אופנה בעיקר ליצוא, שניתן היה להשיגם בשוק המקומי בקושי רב ובמחירים מפולפלים. הסריגה הפופולארית הייתה סריגת ג'רסי של חלקים "גזורים" (פולי פאשן) שאותם תופרים כמו בדים רגילים, מבלי לגזור. בין מפעלי הסריגים המובילים בארץ בשנות הששים בארץ אנו מוצאים את: דורינא , אלד, ג'רקולי (עליו ארחיב באחד הפוסטים הקרובים), אלנית ועוד. במקביל ייצרו בארץ גם חוטי צמר לסריגה ביתית (הידוע שבהם: פולגת) והנפיקו מדי עונה חוברת סריגה מהודרת עם צילומים והוראות מפורטות .

סוס אחרי בן אדם והסריג המחבר בין השניים
בסוף שנות הששים החלו לפתח במפעלי הסריגה בארץ סריגים סינטטיים מסוג בנלון, שמהם ייצרו מוצרי אופנה (כולל שמלות). זאת התקופה בה היתה ישראל על המפה מבחינה אופנתית ולנוף המקומי נוספו סרגניות בסגנון יצירתי כמו פנינה שלון שסרגה שמלות דקיקות מחוטי פוליאסטר ולורקס על מכונות סריגה ביתיות.

כמה יפה ככה קל: סריגת יד מצמר עבה
בשנות השבעים המוקדמות, בעקבות משבר האנרגיה, נכנסה לאופנה סריגה גסה מחוטי צמר עבים עם מסרגות עבות במיוחד…כל הבנות האופנתיות סרגו להן גרביים (חותלות) ואפודות שאותם ניתן היה לסיים את תוך יום-יומיים. זאת היתה תקופה שבה נשים יצירתיות החלו לצבוע חוטים, לסרוג אפודות ולמכור.
בשנות השמונים המאוחרות החלו הסריגים לאבד מקסמם ורבים ממפעלי הסריגה בארץ נסגרו. התחרות עם ארצות דרום-מזרח אסיה הוזילה את מחירי הסריגים והמפעלים המקומיים לא הצליחו להתחרות בהם ונסגרו בזה אחר זה.

יצירתיות בסריגה
בשנות התשעים יצאו הסריגים העבים מן האופנה והיה נראה כי הסריגה הביתית עברה מן העולם. זה היה עשור שבו נעלמו כמעט לחלוטין הסריגים העבים ונשארו רק סריגים דקיקים שנראו כמו אריגים.
בשנות האלפיים החלה להסתמן עייפות מן המראה המשוכלל, פרי עבודת מכונה, והחלה התרפקות על העבר ועל הסריגים הסרוגים ביד. מי שתרם למהפכה היתה ריי קוואקובו, שכדי לקבל את המראה ה"ביתי" בסריגים, הוציאה ברגים מן המכונה כדי שיווצרו חורים בסריג שיגרמו לסריג להיראות כאילו נסרג ביד .

החומרים עושים את היצירה...
היום הסריגה חזרה בגדול. חנויות למכירת צמר נפתחות מחדש (אחרי שהתחסלו לגמרי בשנות התשעים) ובין הסרגנים גם בנים!!! הסריגה נודדת מן הבגדים לתכשיטים ומשם אל יצירות האמנות. היום הסריגה מקבלת לגיטימציה הן כאופנה והן כאמנות. ומי שמפקפק בכך יוכל לבקר במוזיאון העיצוב החדש בחולון ולראות את הבובות הסרוגות או את הבקבוק הסרוג המתפקד כגוף תאורה…
אז אם אתם בכל זאת רוצים לדעת איך השגתי בן-זוג בעזרת שתי מסרגות וכמה כדורי צמר? פשוט, סרגתי לו אפודה ליום ההולדת… ההשקעה האדירה בסריגה (שבחלקה הגדול נעשתה בשעורים משעממים), עשתה עליו רושם עז …והשאר בהחלט שייך להיסטוריה! !!
ואם מישהי מעונינת לאמץ את ה"פטנט" שלי הנה לינק לאתר המציע הוראות לסריגי וינטאג' ברוח הימים ההם…
21 תגובות
Comments feed for this article
1 בינואר 2014 בשעה 23:21
דקלה
נפלא!! תמיד אהבתי לסרוג. לחיי 2 המסרגות!!
3 בינואר 2014 בשעה 11:57
ayalaraz
לחיי המסרגות ולחיי בחורה יצירתית כמוך…
1 בספטמבר 2012 בשעה 08:21
אביבה הרטמן
שלום רב לך,
הקלדתי בגוגל ג'רקולי והגעתי לבלוג שלך.
אני מחפשת אינפורמציה על בתי חרושת לסריגים משנות ה-70
אני זוכרת את אלד, דורינא, ג'רקולי – אבל היה עוד מפעל בשם "דרבי"
אני יודעת זאת כיון ששמלת הכלה שלי היתה משם….
האם את זוכרת את המפעל הזה? האם את יודעת אודותיו משהו?
תודה מראש
אביבה
1 בספטמבר 2012 בשעה 08:38
ayalaraz
שלום אביבה, אכן היה מפעל בשם דרבי שייצר סריגים אופנתיים. הוא פעל בישראל מתחילת שנות ה-60 עד אמצע שנות ה-70 ונסגר כשהתחילה החשיפה לסריגים זולים מדרום מזרח אסיה. הוא מופיע בחוברות Israel Export שהוציא בזמנו מכון היצוא לרגל שבועות האופנה שנערכו בתל-אביב. על יתר מפעלי הסריגים בארץ באותה תקופה תוכלי למצוא אינפורמציה בספר שכתבתי "חליפות העתים" שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות בשנת 1996.
27 בנובמבר 2011 בשעה 22:25
photopinka
הי איילה,
אהבתי את הבלוג שלך המציג את אמנות הסריגה ממימד נוסף ומעניין. לצערי, ההיסטוריה של הסריגה לא מוערכת מספיק… בכל מקרה, אני בלוגרית סריגה מכורה (לסריגה כמובן, לא לבלוג…). את מוזמנת להיכנס לבלוגים שלי (אחד לקרושה ואחד לשתי מסרגות):www.masrega.com וגם http://www.timetocrochet.wordpress.com
מטרתי היא להקים, לאחד, לגבש ולעצב קהילת סריגה יוצרת ועברית בארץ ישראל. אני מעצבת בדרך כלל לבד, מסבירה ומדגימה טכניקות מגוונות.
אשמח אם תרשמי כמנויה. אני כבר נרשמתי לבלוג המקסים שלך!
תודה,
צמרל'ה
27 בנובמבר 2011 בשעה 23:18
ayalaraz
שלום רות, שמחתי שמצאת ענין בבלוג שלי.רציתי להכירך ולכן נכנסתי לשני הבלוגים שלך ולמדתי דברים מעניינים עלייך ועל משפחתך.גם אני סורגת אבל בעיקר תכשיטים. מסכימה איתך שהסריגה לא מערכת מספיק אבל נדמה לי שלאחרונה יש רנסנס בתחום זה. נרשמתי לבלוג שלך ואשמח לעקוב אחריו.
24 ביולי 2011 בשעה 16:32
avital baron izackov
תוך כדי חיפוש תמונה של מסרגות הגעתי לבלוג שלך
כתיבתך העלתה בי חיוך, אהבתי את בחירת התמונות, את הזוג: סוס ואשה "סורגים" יחדיו
אביטל איזקוב
25 ביולי 2011 בשעה 09:31
ayalaraz
תודה רבה לך, אביטל, על תגובתך הנעימה. אני מקווה שתמשיכי לבקר בבלוג שלי ולהנות.
30 בדצמבר 2010 בשעה 10:50
מרים ברוק כהן
שלום לכלן, גחיפשתי משהו ונתקלתי ב…….
http://www.feliekevanderleest.com/sieraden.php?l=en
שווה להתבונן ולראות עד כמה הרעיונות פוריים משעשעים….וכמו שאני אומרת שיפודינו הם בעצם מקלות קסמים
במרים
30 בנובמבר 2010 בשעה 07:53
מרים ברוק כהן
אופס, אני רואה כמה שגיאות כתיב, זה קצת משמחה שמצאתי בלוג כזה בעברית.
האם יש דרך להעביר לשלוח לך תמונות של אמנות סרוגה?
אני שולחת לך כאן את דברי האוצרת שלי לתערוכה מקלות הקסם
מ ק ל ו ת ה ק ס ם
הקוסמת היפה הרימה את מקלות הקסם, סובבה אותם ולחשה: ” שתיים ימין, שתיים שמאל, שתיים ימין, שתיים שמאל" ומבין המקלות צץ לו צעיף יפה, רך וחמים. מאז ומתמיד סברתי שהסריגה היא מעשה קסם, לוקחים מקל או שניים וחוט מסובבים את המקלות והנה פריט מענין גולש לו אל ידינו, כמעט יש מאין. דוקא בעולמנו הממוכן והממחושב גוברת הפליאה, לא סתם קוראת העברית למלאכה בכלל "מלאכת מחשבת" . באנגלית, ממש שומעים את ה'פליאה', היצירה בידיים 'המלאכה' נקראת craft וגם מעשה קסמים וכישוף נקראים כך Witch craft. היכולת לקחת משהו אחד ובתהליך פשוט לכאורה להפכו למשהו אחר, זהו קסם =כשרון ומשהו שאינו מובן מאליו.
בתערוכה זו רצינו להתרכז בהצגת פריטים שונים מהנראים בדרך כלל ברחובות ארצנו, לחגוג את הקסם הקורה בין המקלות החוט, ידי ולב הסורג/ת.
ההיסטוריה של הסריגה מענינת, המעמד החברתי/ תרבותי שלה כדרך ביטוי יצירתית מטלטל מעלה ומטה בדרגות החשיבות. לעיתים היתה מקצוע לגברים, לעיתים בילוי זמן, לעיתים היא צורך ולעיתים עבודה פחותה לאנשים 'חסרי השכלה'.
ב1746 בmulhouse בצרפת, הוקם מפעל ליצור בדים וחוטים לרקמה Dullfus Mieg & Cie שלימים יוודע כ DMC. ג'ין דולפוס נכדו של אחד המייסדים, מכיר את האצילה הוינאית Therese Maria Joshephvon Dillmont שהתפרסמה בכל רחבי אירופה כחוקרת, אספנית ומורה לרקמה. חברת DMC מבקשת מתרזה דלמונט לכתוב ספר על ' עבודת מחט', היא נענית לבקשה וב 1884 יוצאת לאור בצרפת "The Complete Encyclopedia of Needlework “ . האנציקלופדיה הופכת מיד ללהיט,
ב62 השנים הראשונות נמכרו כמיליון וחצי עותקים ב17 שפות ועד היום האנציקלופדיה הזו נמכרת עוד ועוד ומהווה ספר יסוד בכל ספרית סיבים.
בין 20 פרקי הספר הקדישה הגברת דילמונט גם פרק אחד לסריגה ואחד לקרושט . בפרק הסריגה היא כותבת כיצד להעלות עיניים, כיצד לסרוג דוגמאות שונות, סריגת גרביים, כיצד לחזק ולתקן סריגים, כיצד להכין תחרות וקטעים לקישוטי מפות וכיסויי מיטה. היא אינה מדריכה כיצד לסרוג בגדים. גם בפרק על הקרושט, היא מתרכזת יותר באלמנטים שמושיים קישוטיים, תחרות , קטעי מפות, כיסויי מיטה וכסאות , פריט הלבוש היחידי הוא צוארון.
הדבר היה נכון לתקופתה, למרות שידיעת הסריגה נפוצה בכל השכבות החברתיות, הרי בגדים סרוגים נלבשו רק על ידי גברים מן המעמדות הנמוכים, דיגים, מלחים ורועים, שחלקם אף סרגו לעצמם את הסוודרים, אם בשהייתם הארוכה בים או בשבתם בין העדרים. נשים במעמדות הנמוכים, סרגו צעיפים להתעטפות, גרביים לכל המשפחה, כובעים כפפות ותחרה לשימוש עצמי ולמכירה . נשות המעמד הבינוני ומעלה יוצרות בעיקר תחרה קישוטית יותר בקרושט וברקמה, מעט פריטים שימושיים, למשל Tea Cosies, כיסוי מבודד שישמור על חום קומקום התה, כמו גם כובעוני ביצים, ורבות סורגות ל'צדקה'. הן גורבות בעיקר גרבי משי קנויות סרוגות במכונה, [גרבי הניילון הראשונים יוצרו לראשונה בפברואר 1939 , בארה"ב, ע"י חברת Du Pont]. כן מקובל ונאות היה לגברות המכובדות הללו ולמשרתות שלהן להשקיע זמן רב בתחזוקה ותיקון של הבגדים והטקסטילים הביתיים כולל הסריגים המועטים, אך לא לדבר על כך ב'חברה מהוגנת'. המעמדות הגבוהים לובשים בגדים סרוגים בעיקר בזמן ספורט, מסעות ציד או בילוי שייט.
למעשה עד מלחה"ע הראשונה, אין לובשים סריגים כפריט אופנתי נפוץ, למרות שפה ושם זה מופיע כמשהו חריג ומשעשע.
השחקנית לילי לנגטרי [Lillie Langtry], שהתפרסמה כפילגשו של יורש העצר אדוארד, לבשה ב1876 שמלת ערב שחורה מ'ג'רסי משי'. הסריג התעשיתי הגמיש מחוט דקיק ועדין נקרא כך על שם האי הבריטי ג'רסי [Jersey]. המלחים תושבי האי הזה , נהגו ללבוש חולצות תחתונות מצמר סרוגות ביד, דוגמאות הסריגה היו כה יפות שלאט לאט התחילו ללבשם מעל לבגדים, במקום מתחתם. אלזה שפירלי [Elsa Schiaparelli ], משתעשעת עם הדימוי של הסוודר כבגד לשיוט תענוגות, וב1927 מופיעה באירוע חברתי עם סוודר סרוג ביד שמזכיר בעצובו ובצבעיו חולצת מלחים. הסוודר מעורר ענין רב והיא מקבלת הזמנות רבות ומעצבת עוד 'סריגים משעשעים', ופותחת את סלון האופנה הראשון שלה.
בתקופות קדומות יותר, רק האצילים ואנשי הכהונה לבשו בגדים סרוגים ממשי וחוטי מתכת כסמלי מעמד ויוקרה. את הבגדים הללו סרגו גברים בלבד, שנאלצו ללמוד שנים מספר עד שהורשו לסרוג למכירה. נשים לא נחשבו אמינות לסרוג בגלל השימוש בחוטי המתכות. כמו כן נסרגו תיקים לשמירת חפצי קודש ופולחן.
במלחמת קרים 1854-6, מגויס העורף לסרוג לחיילים בחזית גרביים וכסיות. מכאן בא הכינוי הבריטי Balaclava Helmet לכובע שאנו מכנים כובע גרב. מאותו זמן נותר הכינוי קארדיגן לזקט הסרוג ע"ש הלורד קארדיגן שפיקד על אחד הגדודים שם.
המפקד העליון של הכוחות במלחמת קרים שגונה על כל הכשלונות היה הלורד רגלן, נכון שיש םוג סוודר הנקרא כך, אך סגנון זה בא לעולם רק ב 1912-3, ואין לו שום קשר אליו. במקורות מצוין גם שהמלכה ויקטוריה סרגה בסוף חייה 6 צעיפים.
מלחמת העולם הראשונה הפכה את הסריגה ל'שגעון' בריטי לאומי, כלם סרגו לחיילים, ובבית היה קיצוב בחומרי הסקה
ולכן התחילו לסרוג גם לעצמם. ב1920 מופיע להיט בשם "כל הנערות סורגות סוודרים". מכאן כבר הפכו הסוודרים פריט חשוב בכל מלתחה. גם בשאר הארצות האירופיות, התקבלה הסריגה, כטכניקה אפשרית ונוחה ליצירת פריטים ובגדים מחממים וחפצי קישוט. היא נותקה מההקשר החברתי הנמוך כלשהו והתחברה יפה לטענה ש'ידים ריקות ממעשה כלשהו ,קוראות לשטן'. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נותרו האצולה והמעמדות הבינוניים ומעלה עם פחות משרתים. גברות עדינות הצטרכו להתלבש לבד, ואפילו להלביש את ילדיהן שכמותן היו עד אז לבושים בבגדים נוקשים מסורבלים ללבוש וקשים לתחזוקה. השימוש בסריגים, גם תעשיתיים וגם כאלו שנסרגו ביד ענה על כמה מהבעיות הללו. ב1936 מתחילים להופיע בגדי ים שלמים האוחזים בגוף מלמטה ועד הכתפיים לגברים ונשים. כמי שלבשה בילדותה בגד ים כזה, סרוג מצמר זול לא הייתי ממליצה על כך.
בשנות ה70 של המאה הקודמת, תוהה העורכת של ספר ' Creative Design' , בסדרה על אמנות התפירה, אם קוראיה מאמינים שמעצב אופנה בעל שם עולמי , מקדיש זמן לעצב סוודרים? ואז נותנת סקירה קלה כיצד הסוודר הפך ממשהו קלאסי ושמרני לבגדים סקסיים ומלאי דמיון גם ליוצרות וגם ללובשות.
עד שלהי שנות ה80, היה מקובל שאשה יכולה לסרוג בציבור, באסיפות הקבוץ, באוניברסיטה בזמן הרצאות, ברכבות, אוטובוסים ובתורים בקופות חולים, רוב הנשים בארץ סרגו בעיקר בחורף. סבתות עתידיות הכינו בגדי תנוקות, נערות סרגו לחבריהן. בתחילת שנות ה90, בין התנועות הפמיניסטיות מחד, קבלת לבושי הטריקו [שם צרפתי לסריגה שהפך לשם הסריג התעשיתי הזול והנפוץ ביותר המשמש לכל בגד ובעיקר לבגדי הספורט שהפכו כבר לבגד לכל עת], מתמעטות הסורגות ביד, אם כי אינן נעלמות ממש, הן סורגות בעיקר בבית, לעיתים מול הטלויזיה, וכמעט אין רואים סורגות בציבור. כמי שהמשיכה לסרוג גם בציבור, למרות שזה כבר לא היה באופנה , זכיתי לכל מיני תגובות מענינות: "סבתא סורגת" , “משעמם לך? אין לך עיסוק יותר אינטלגנטי?”, “מה? עוד יש מישהו שסורג בכלל?”, “תראו איזו מטומטמת” , “את מוכנה למכור לי אחד?”, "איזו דוגמא מענינת”, “איפה לומדים את זה?”. סיפורים דומים שמעתי מפי מכרות שהמשיכו לסרוג במקומות ציבוריים.
הסריגה, היא פעולה ברוכה ומועילה, הסורג/ת 'מעביר את הזמן' ביצירת פריט לעצמו או לאחרים, במקום לבהות באויר, או לחוש משועממם/ת. הסריגים מחממים את הגוף או את הנפש. הסורג/ת יוצר קשר אנושי עם ספקי החוטים והשיפודים, וגם עם החברה מסביב. אחרי אירועי הפלת המגדלים בניו-יורק ב11 בספטמבר , מוצאים אמריקאיות/ים רבים נחמה בהתקבצות יחדיו לקבוצות סריגה.
התוכן של פרקי הסריגה והקרושט בספרה של דלמונט, מענין דוקא לאור העובדה שבעשור האחרון חזרה הסריגה לככב בגדול בין אופני היצירה של הציבור. נשים וגברים, בין שהם מחפשים דרך ליצר חפצים שימושיים או לשחרר את היצירתיות שלהם. אנשים רבים נוסעים זמן ארוך לעבודה בתחבורה ציבורית והסריגה נוחה לטלטול. אנשים רבים אחרים הוצאו לפנסיה או פוטרו בגיל צעיר יחסית והם צמאים לפעילות, מרגישים שטוב להם לסרוג. הטכנולוגיה אפשרה ייצור חוטים מגוונים עם 'אפקטים' , שלל צבעים וכמובן מבחר של עיתונים , ספרים ואתרי אינטרנט, העוזרים לכל אדם בין שהוא מתחיל לבין שנסיונו רב לסרוג משהו. אנשים רבים סורגים גרביים, סוודרים, כובעים, צעיפים וכדומה דברים שימושיים, בעוד אחרים מעדיפים סריגת חפצי תענוגות, בובות, תיקים, כריות, שטיחי קיר וכו'. ישנם גם רבים שאינם רוצים לסרוג על פי דוגמאות מוכנות ואף מעדיפים לערבב חומרים שונים, דוגמאות שונות ובקיצור להיות חופשיים מכל מגבלה, הם קוראים לעצמם
Free Form knitters / crocheters בתערוכת 'דמויות קרושט' שהיתה בגלריה 'סימגלרי' בשנת 2003 השתתפו כמה אמניות מהמוליכות בעולם בנושא זה.
נראה שהסריגה בתקופתנו, עונה על צרכים תרבותיים נוספים. בשנים האחרונות מתפרסמים מאמרים של נשים מתמטקאיות המשתמשות בסריגים [ב2 שיפודים ו/או בקרושט] כאמצעי להמחשת נוסחאות מתמטיות. על מדפי הספרים רואים התיחסות ספרותית ענפה לצד הפילוסופי של העיסוק ביצירה בכלל ובסריגה בפרט, אפשרויות הקריאה מדהימות, בין בליל של מושגים החל מהמזרח הרחוק ומהניו אייג' [New Age ] המערבי וכלה בנסיונות 'שיבה רעיונית' לתקופות הקודמות למהפכה התעשיתית. בצד כל אלה יש מחקרים פסיכולוגיים המיחסים לסריגה השפעות מרגיעות ואף מרפאות על הסורגים. מבחינה כלכלית גלובלית, זוהי תעשיה ענקית המפרנסת אנשים רבים.
למרות שהיסטורית, הסריגה התחילה באסיה [השרידים היותר עתיקים נמצאו בדורא-אירופוס שבצפון סוריה ובמצרים] וממנה התפשטה לאירופה. אני תוהה למה מלבד סריגת גרביים [לעיתים עם אצבע ולעיתים בשלמות], אין הרבה איזכורים לא בכתב או בציורים, לא בשאריות ארכיאולוגיות ולא כחלקים קימים בתוך התלבושות המסורתיות המוכרות לנו בדרכים שונות.
אופני יצירה רבים, נכנסו ויצאו מן האופנה, בהשפעת צרכים חברתיים כלכליים, אני סבורה שבסריגה יש מימד נוסף המשפיע על מעמדה. החוט הגמיש, היוצא מן הפקעת , נראה בתת התודעה של רבים כדימוי של נחשון, בין הסמלים האחרים של חוט החיים, החוט המקשר. ליפופו סביב המקל הנוקשה והזקוף הסמל הפאלי, סמל השררה, ואיום מרומז לאלימות אפשרית,
מעורר חרדות קמאיות אצל כמה מהצופים. אצל אחרים הפעולה היצרנית הזו, מעוררת חרדה ושמץ קנאה על כך שאחרים יודעים להעשיר את חייהם ביצירתיות ברוכה.
ברצוני להזכיר את האנשים הרבים בכל העולם שסורגים לצדקה. רבים סורגים ריבועים שאחרים מחברים לשמיכות, שנשלחות לאיזורי מצוקה. יש אנשים הסורגים כובעים לחולי סרטן המאבדים את שערותיהם לאחר הטיפול הכימותרפי יש סריגה לפגים. מאידך יש אירגונים המעסיקים אנשים חסרי פרנסה בדרום אמריקה ומוכרים עבורם את העבודות ברחבי הארצות העשירות יותר.
תודה ללינדה בראון על בדיקת מקורות נוספים ומקבילים.
ביבליוגרפיה
Asheford, Jane , “The Art of Dress- Clothes And Society” , 1500-1914, The National trust, 1996.
Dilmont, The're`se de, “The Complete Encyclopedia of Needlework”, 3rd ed, 1996.
"Fashion in Miniature”, The Gallery of English Costume picture book 9, The Cultural Committee of the
Corportaion of Mnachester, 1970.
Feldman, Annette, “ Handmade Lace & Patterns” , Harper & Row pub. 1975.
Horner, Isabel, revised by Gabriel, Lois, “Teach yourself DRESSSMAKING”, The English Universities Press, 1959.
Kamitsis, Lydia, “Vionnet” , Thames and Hudson, 1996.
Rutt, Richard, “A History of Hand Knitting”, Interweave press, [rep] 1989.
Snowden, James, “The Folk Dress of Europe”, Mayflower Books, 1979.
Wilcox, Claire and Mendes, Valerie, “ Modern FASHION in DETAIL”, The Overlook Press, 1991.
מרים ברוק כהן
חיפה מאי 2007
1 בדצמבר 2010 בשעה 07:57
ayalaraz
מרים היקרה, תודה על תגובתך המחכימה. קראתי וגם למדתי כמה דברים חדשים. את יכולה כמובן לשלוח לי חומר מכל סוג שהוא שאוכל לפרסם בבלוג שלי תחת שמך. שלחי אל המייל שלי :
ayalaraz@gmail.com
2 בדצמבר 2010 בשעה 17:35
מרים ברוק כהן
תודה רבה אילה. אני כל הזמן מנסה ללמוד עוד ועוד. אינני יודעת אם הצעירות ממני ראו
[אולי לאמהותיהן היו] את חוברות הסריגה שמפעלים שונים הדפיסו פעם. אחר כך הם הפסיקו
וכעת יש שוב חוברות בעברית בחנויות, אך אללי, השפה והמינוחים הם עניים, לעיתים עם טעויות בהוראות וזה כל כך חבל. האקדמיה ללשון העברית הוציאה בכסלו התשס"ב, נובמבר 2001, רשימת מונחים באריגה אמנותית, אך לא המשיכה במלאכה ואין 'מושגים רשמיים' לסריגה. אך אם יש למישהו/י שאלות לשוניות אפשר וכדאי להפנותן לאקדמיה. כמו כן הייתי מבקשת מהיודעות והמעונינות לנסות ולהמשיך בתיקון המושג 'סריגה' בויקי פדיה העברי. כבר תקנתי שם כל מיני מעשיות שהיו שם כגון שה'סריגה הובאה ארצה עלידי צעירים שנסעו בשנים האחרונות להודו.
זה היה ממש מעליב.
אז סורגות/ים יקרות/ים המשיכו בתענוג היצירה.
מי שסבור/ה שאני אוכל לעזור לה במשהו מוזמנת לכתוב ואף להתקשר. אני חסידה של
ללא תפרים. לאחר שראיתי שאנשים סורגים גרביים על 2 מסרגות עגולות, החלטתי שזה
רעיון מצוין גם לסרוג כך שרוולים, שעד אז סרגתי בשיפודי גרבים, אחד לאחר השני. כעת הם
קורים בבת אחת. עזרתי מוצעת לכל הרוצה לנסות
מרים
3 בדצמבר 2010 בשעה 10:15
ayalaraz
מתגובותיך אני מבינה שאת לא רק מומחית בסריגה, אלא גם אמנית. מאחר שלאחרונה אצרתי תערוכה בנושא קרוב בשם 'טקסט-טקסטיל-טקסטורה' ואני כבר חושבת על הנושא הבא לתערוכה – אשמח לשמוע יותר פרטים עלייך וגם לראות עוד עבודות שלך. תודה
30 בנובמבר 2010 בשעה 07:44
מרים ברוק כהן
שמחתי , לגמרי במקרה למצוא את האתר הזה. ושאינך משתמשת בביטויים מעליבים כגון 'עמלנות נשית'. לא מזמן עמדתי בחנות הצמר השונתית שלי, שאצלם אני קונה צמר כבר מאז שבאתי לשכונה זו.
ואשה נחמדה ואלגנטית נכנסה, ציינה ש'שוב בא לה לסרוג' אחרי הרבה שנים, וכמה טוב שעוד יש חנויות כאלו." אחר פנתה אלי ואמרה:"גם לך בא שוב לסרוג?" . לא יכחלתי להתאפק ואמרתי לה:"איזה מזל ישל לך שאנשים כמוני לא הפסיקו אף פעם לסרוג!". זה כמובן לא היה כל כך נימוסי, אבל כמי שאף פעם לא הפסיקה לסרוג ולצנר [קרושט], מגוון ההערות ששמעתי בנושא, קצת נמאס לי.
עד לפני כשנתיים פעלה במגדים גלריה לאמנות הסיבים 'סימגלרי', שבמסגרתה הוצגו גם מספר תערוכות שהנושא שלהן או האמצעי העיקרי של העבודות שהוצגו בהן, הוא סריגה, קרושט. >ערוכת הסריגים בשם 'מקלות הקסם אף הוצגה לפני כשנה ומחצה בחולון.
כאמנית סיבים, הסריגה היא אחת הטכניקות שבהן אני יוצרת את עבודותי. הסריגה היא שותפה להמון דברים וחלק חשוב של חיי, כמו גם של אנשים רבים אחרים שאני מכירה.
מרים
http://www.fibersiv.net
1 ביוני 2010 בשעה 11:41
תמונות מחיי נישואים « הבלוג של אילה רז
[…] הגדול ביום אחד הייתה דווקא אקראית לחלוטין , הפוסט "בחורה עם מסרגות מחפשת בחור עם צמר" קלעה, מבלי להתכוון, לתחום העניין של פורום הסריגה […]
6 במאי 2010 בשעה 10:04
אלונה ארובס
יופי של פוסט!
כסורגת ותיקה (החל מגיל 10 …וכבר 30 שנים..) אכן יכולה להזדהות עם ה"מעצור" האישי, בשנות התשעים.
בתקופה הזו הפסקתי לסרוג, אבל בשנים האחרונות בהחלט חזרתי בגדול לתחום, ואף הפכתיו למקצוע.
הקשר לבן זוגך באמצעות סריגה "מנפצת" את התאוריה המופרכת של הרבה נשים (שמייחסות לסריגה לבן הזוג מזל רע) :-))).
אשמח אם תבקרי בבלוג הסריגה שלי:-)
הקישור לבלוגך הועלה לפורום הסריגה בתפוז ע"י טלי עדן, שהגיבה כאן מעליי. הקישור לפורום, אם תרצי:
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ForumPage.aspx?ForumId=1472&r=1
…מתעניינת אם את עדיין סורגת??
6 במאי 2010 בשעה 10:30
ayalaraz
אלונה היקרה, תודה על תגובתך. נראה לי שפורום הסריגה שלכן עושה עבודה נהדרת עבור כל המכורות לתחום. אם אני סורגת??? שאלה טובה! אני משלבת סריגה בתכשיטים שלי- אבל משתמשת בכמה טכניקות ביחד. ..את יכולה לראות את התוצאה בבלוג שלי ובפליקר.
6 במאי 2010 בשעה 07:12
טלי עדן
יקירה כאמנית סריגה מאד נהניתי מהבלוג שלך בכלל ומפוסט סריגה בפרט ואפילו למדתי ממנו כמה דברים חדשים. יש לי רק הסתייגות בעניין העלמות הסריגה בשנות התשעים. הסריגה תמיד הייתה ותמיד תהיה. נכון שבשנות התשעים התמעטו חנויות הסריגה אך לא נעלמו לחלוטין. מעוט החומרים ליצירה שהגיעו לארץ פגע אולי באיכות הצמרים שהגיעו לידי הסרגניות אך רבות מאיתנו מצאו דרכים אחרות יצירתיות כדי להמשיך בעיסוק המהנה הזה . האמת היא שעדיין תוכלי למצוא אצל סרגניות מכורות רבות צמרים אפילו משנות השישים והשבעים. מי שמכורה כבדה לסריגה בד"כ בביתה יש מחסן שלם של צמרים לכל צרה שלא תבוא שמספיק לעשרים השנה הקרובות לפחות חחח. הסריגה חזרה בשנות האלפיים בגדול הרבה בזכות האינטרנט אשר חשף אותנו לסצינת הסריגה הגדולה והנהדרת שקיימת בעולם כולו ופתח לנו את העיניים לכך שניתן לסרוג דברים נוספים מעבר לבגדי תינוקות סוודרים ומפות, ובאמצעות מכשירים וסגנונות אחרים שרובנו לא ידעו על קיומם. גם בארץ יש פורום סריגה נהדר ופעיל בתפוז המאפשר מעבר לסריגה, תרשימים הסברים והרחבת ידע, יתרונות נוספים של מפגשים חברתיים על בסיס סריגה וכך גם גורם לקירוב של אנשים נוספים לעולם הסריגה כאלו שללא האינטרנט היו בטוחים כמוך שהסריגה אכן נעלמה מהעולם.
ברשותך אני עושה קישור לפוסט זה בפורום סריגה
6 במאי 2010 בשעה 09:09
ayalaraz
טלי יקרה, תודה על שהארת את עיני. אשמח אם תעשי קישור לפוסט זה בפורום סריגה וגם אשמח לארח בבלוג שלי אותך (או מישהי מהפורום) עם הוראות סריגה למוצר מעניין. שוב תודה ויצירתיות פוריה
5 במאי 2010 בשעה 11:43
ayalaraz
הי גילה, ואני חשבתי שבחורות בגילך נולדו בתקופה שאחרי "ויטלגו" וסריגה עצמית. אז הנה משהו שחידשת לי . תודה
5 במאי 2010 בשעה 01:24
גילה גדעון
תמונות מדהימות מצאת כאן. נושא הסריגה עושה לי פלאשבק אדיר לילדות בבית ספר יסודי כשהייתי מרפרפת בעיניים כלות על חוברות "ויטאלגו" המדהימות (בעיני) שהיו דאז. אפילו סרגתי בעצמי.