You are currently browsing the monthly archive for יוני 2010.
השבוע נודע לי שמעצבת האופנה לילי דרוויש נפטרה. לילי דרוויש ז"ל הייתה מעצבת אופנה מאוד מוכרת ומוערכת בשנות ה- 60 של המאה הקודמת. היא עיצבה עבור מפעלי אופנה נחשבים כמו "אלסקה", "אקרילן" ו"אתא". הסגנון של לילי היה מאוד נשי, מעודן ואלגנטי וכך אני גם זוכרת אותה: תמיד אלגנטית, תמיד אופנתית ואף פעם לא בולטת מדי בשטח. הגורל הפגיש בינינו פעמיים: לקרוא את המשך הרשומה «
קיץ כבר אמרנו. חם אמרנו גם. הבשורה הטובה היא שעכשיו פחות חם ממה שיהיה באוגוסט. הבשורה הגרועה שמחכים לנו לפחות עוד חודשיים ארוכים ולוהטים שבהם נמצא את עצמנו מצטופפים במרחבים ממוזגים לבושים פחות, מזיעים יותר, יונקים מבקבוקי מים תכלכלים ונאנחים…חם…חם מאוד!!!
אז למה שלא נלך לים? נניח בגד ים בתוך תיק גדול, נוסיף כמה אביזרים הכרחיים וקדימה אל החוף… בגד הים, פריט לבוש שנראה לנו כל כך מובן מאליו, הוא בעצם המצאה חדשה יחסית בתולדות הלבוש. לא תמיד הוא היה קיים ולא תמיד נשים הורשו לחשוף את גופן בפומבי. במאה ה- 19 למשל, נשים שחשפו חלקים מגופן ( אפילו את הזרועות או הקרסוליים) נחשבו נחותות. אישה מבית טוב לעולם לא הייתה מעזה לעשות זאת…
בגד הים שלנו חוגג בימים אלה יום הולדת 100!!! לא להאמין איך הוא השתנה עם הזמן. השנים עושים לו רק טוב והוא מצטמצם משנה לשנה. פעם נדרשו 3 מטר בד בשביל בגד ים אחד והיום אפשר לייצר מזה עשרה בגדי ים לפחות…
אז, הנה לפניכם ההיסטוריה המקוצרת של בגד הים בסרטון של 2 דקות., כל התורה על רגל אחת.
לא, זאת לא טעות. לא התכוונתי לכתוב 'משולש ברמודה' אלא דווקא 'משולש במודה'. מודה, לידיעתכם הייתה המילה התקנית עבור 'אופנה', לפני שהמילה החדשה 'אופנה' הומצאה על ידי חמדה , אשתו של אליעזר בן-יהודה, שכתבה את פינת האופנה בעיתון 'השקפה' בתחילת המאה העשרים. כשהיא התחילה לכתוב את מדור האופנה בעיתון של בעלה, היא חששה מאוד מתגובת הקוראים שמא יחשבו שהיא עוסקת ב'דברים בטלים' ואולי אפילו יטילו עליה חרם… אבל, המדור שלה דווקא זכה לפופולריות רבה ושימש מקור אינפורמציה חשוב לנשות המושבות הראשונות ראשון-לציון וזכרון-יעקב, שהקפידו להתלבש לפי אופנת פריס.
או.קיי. הסברתי למה 'מודה' אבל איפה המשולש??? לקרוא את המשך הרשומה «
הקיץ כבר כאן. אפשר להרגיש אותו באוויר. כשאני צועדת בבוקר אני ממש מזיעה. זה לא נעים לי לצעוד כשחם, אבל אני חושבת שמוכרחים. כמו שמוכרחים לקחת תרופה… בשעה 06:30 אני קורעת את עצמי מהמיטה במצב של זומבי מוחלט, נכנסת לבגדי ספורט אקראיים ויללה… אני יוצאת לדרך.
אני צועדת בגינה הציבורית שליד הבית וברחובות המקיפים אותה. מסלול נעים. ציוץ ציפורים, תקתוק של נקר ועורבים שמתבוננים בי בחשדנות ובסקרנות. החלק הכי קשה בלצעוד זה פרק הזמן שעובר מן הרגע שקמתי ועד שהגעתי לדלת היציאה. אם עברתי את זה- אני כבר אצעד… השאר הוא עניין טכני: 45 דקות הליכה, 15 דקות תרגילי התעמלות והעניין מאחורי. היום זה הצליח. מה יהיה מחר???
ואיך עוד יודעים שכבר קיץ? כשאני מגיעה הביתה אחרי הצעידה, אני כבר לא רוצה לחבק כוס שוקו חם כמו בחורף, ובצהריים, כשאני רעבה, מרק אפונה סמיך עם נקניקיות כבר לא עושה לי את זה, אבל סלט חסה פריכה עם יוגורט בופאלו – דווקא כן! ואחר כך, אולי אבטיח מתוק עם גבינה בולגרית? זאת באמת אופציה ששווה לחשוב עליה. אבל…. אימא'לה!!! ראיתי ג'וק!!!! ג'וק מעופף!!!
- אם נראה לכם שאין מה לעשות עם ג'וק חוץ מלצרוח…תביטו בהשראה שלו על גוטייה לקרוא את המשך הרשומה «
הפוסט הזה אינו מיועד לכולם. למען האמת הוא מיועד למתי מעט. לאלה שלא משנה מה יעבור עליהם- הם ימשיכו להיות בנשמתם ילדים. הגיל הכרונולוגי הוא לא פונקציה בסיפור שלהם, גם לא האכזבות, הנסיון המצטבר, המציאות הטופחת על הפנים וכל יתר הצרות שכבר באו או שיבואו בעתיד. מתי המעט האלה ימשיכו לאהוב צעצועים, לשחק משחקים, לגלות עולם נפלא וליצור פנטסיה. אחד מהם הוא המעצב הצרפתי ג'אן שרל דה קסטל באז'אק. ילד נצחי שאינו מפסיק לשחק. מגרש המשחקים שלו הוא מסלול התצוגות והמשחקים הם הבגדים שבהם הוא מלביש את הדוגמניות. ואם תרצו לרגע לחזור ולהיות ילדים היכנסו אל הסרטון וצפו. עולם הלגו קם לתחיה תחת שרביטו של מלך המשחקים, שרואה בכל דבר את הפוטנציאל האופנתי המחוייך. תיכנסו אל הסרטון. גם אתם תחייכו ואולי למספר דקות תחזרו להיות ילדים…
זה רק קדימון לסרטון שאתם מוכרחים לפתוח
הביגוד הממוחשב הוא כבר עובדה בשטח, ומי הם חלוצי האופנה הממוחשבת? שחקנים, זמרים וכל מיני סלבריטאים שגילו את הפוטנציאל של הבגד הזוהר שעליו כתבתי באחד הפוסטים הקודמים. כוכבים או לא? אז עכשיו הם ממש נוצצים ולא בשמיים, אלא כאן על פני האדמה…
וזה הזכיר לי כתבה שכתבתי לפני עשור לכתב העת "פנים" (גיליון מס' 12, פברואר 2000) שם ניסיתי ל"נבא" איך ייראו בגדי האלף השלישי. קראתי אותה שוב והופתעתי לגלות כי חלק מהדברים עליהם סיפרתי אז כחזון לעתיד, הפכו בינתיים לממשות… לקרוא את המשך הרשומה «
כל מי שהתעניין באיורים המקסימים של לנה גוברמן לספר 'ברחוב ירמיהו' – אולי ישמח לשמוע כי לנה מציגה בדירתה, ברמת-גן, את ההדפסים של התמונות למכירה. אתם מוזמנים!!!
בפוסט הזה אני רוצה לספר לכם על ספר יפה. ספר לילדים קטנים שגם הגדולים ימצאו בו עניין. אבל יותר משאני רוצה לספר על העלילה שבספר, אני רוצה לספר את סיפור הבדים… בדים במובן טקסטילים. ולתאר לכם מה קורה כאשר מעצבת מוכשרת לוקחת פיסות בדים ויוצרת מהם קולאז'ים יפיפיים, שלא רק מעשירים את הטקסט, אלא הופכים ממש ליצירה בפני עצמה…
מיכל בריל, מרצה במחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר מסכמת בימים אלה קורס בנושא 'מיחשוב לביש' שאותו הנחתה בשיתוף עם ידידיה ואן-אסן. היא שלחה לי את הלינק הבא המסכם את הישגי הסטודנטים. כדאי לכם לקרוא ובעיקר לצפות בסרטון המצורף. אנחנו על המפה!!! תודה למיכל! תיהנו!!!
משהו קטן לשבוע הספר עם קשר לא מחייב לאופנה
צייר לי כבשה– משפט כל כך בנאלי. שלוש מילים בסך הכול וכל כך הרבה משמעויות… לא מאמינים? הנה הדגמה: אם נדגיש את המילה 'צייר ' – נדע שפעולת הציור היא המטרה של משפט זה, לעומת זאת, אם נדגיש את המילה 'לי' נדע שיש לנו עסק עם בעל אגו לא קטן, ואם נדגיש את המילה 'כבשה'- נושא הציור יהפוך לעניין המרכזי….. האינטונציה עושה את ההבדל וגורמת לנו לפרש משפט אחד בשלוש דרכים שונות.
ועכשיו כמה מילים על משמעותם של סימני הפיסוק. למשל, הבקשה המנומסת 'צייר לי כבשה?' המשתמשת בסימן שאלה, שונה לגמרי מהפקודה החד משמעית: 'צייר לי כבשה!' המסתיימת בסימן קריאה, והנימה המהססת בבחירת הנושא ב 'צייר לי…כבשה' שונה מההיסוס לגבי עצם פעולת הציור ב'…צייר לי כבשה'….
וכל זה רק על משמעותו של משפט בסיסי אחד בן שלוש מילים. אבל אם נצטט משפט זה למישהו שמכיר את הספר 'הנסיך הקטן' של אנטואן דה סנט-אקזופרי, לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 