You are currently browsing the monthly archive for אפריל 2010.
כנראה שאני נמשכת לתערוכות שאינן במרכז הקונצנזוס. תערוכות שעוסקות באמנויות נשיות ובחומרים רכים. תערוכות מסוג זה אינן מוצגות במוזיאונים וגם לא תמצאו עליהן פרטים בעיתונות הכתובה או הוירטואלית. אבל אני מאמינה שיש עוד רבים שתערוכות מסוג זה מדברות אליהן. למען אלה אני כותבת פוסט זה.
שנות העשרים
מה אתם רואים בדמיון כשאתם חושבים על מחוך??? אצלי, התמונה המיידית היא ויויאן ליי בתפקיד סקרלט אוהארה בסצנת המחוך המפורסמת מתוך "חלף עם הרוח", כשהאומנת השחורה שלה מושכת את שרוכי המחוך וסקרלט הדקיקה דורשת עוד ועוד…
המחוך של סקרלט אוהארה
המשפחה שלי היא משפחה נפלאה. המשפחה שלי חמה ומחבקת. המשפחה שלי אוהבת ותומכת. יש במשפחה שלי אנשים מכל העדות והמגזרים. אנשים פשוטים ואנשים חשובים. אנשים משכילים ואנשים שבקושי סיימו בית ספר יסודי, אבל את חוכמת החיים שלהם לא תוכלו ללמוד בשום אוניברסיטה. המשפחה שלי גדולה. גדולה מדי. אבל היא מוסיפה לגדול. אולי בגלל זה אינני מכירה את כל בני המשפחה שלי. אם אפגוש אחד מהם ברחוב- אין סיכוי שאדע שהוא ואני שייכים לאותה משפחה. אנחנו לא דומים בכלל. לא בצבע העיניים ולא בצבע השיער. לא במבנה הפנים ולא בצורת האף. יש במשפחה שלי אנשים שמנים ויש אנשים רזים. יש אנשים נמוכים ויש אנשים גבוהים. אבל כל בני המשפחה שלי הם אנשים יפים. יפים במובן הנשגב של המילה. המשפחה שלי לא מתכנסת אף פעם לכנס משפחתי , אבל פעם בשנה, באותו יום, כולנו נפגשים באותו מקום. כולנו מביאים פרחים ועיני כולנו אדומות מבכי. כולנו זוכרים מישהו אבל כל אחד מאיתנו זוכר מישהו אחר. אני זוכרת את אחי, עודד חן ז"ל שנפל ב- 7 ביוני, 1967, במלחמת ששת הימים. הוא היה צנחן והשתתף בפריצה לעיר העתיקה. מאז אני שייכת למשפחת השכול. 
היום, לכבוד יום העצמאות, תלינו את דגל ישראל. הדגל הכחול-לבן מצטרף אל עשרות הדגלים שכבר הונפו ברחוב שלנו, ועושה לי מין צביטה בלב, מין תחושת גאווה, מין הרגשת שייכות ואפילו סוג של הכרת תודה. וזאת למרות שגם אני שומעת חדשות (אמנם במינון מבוקר), גם אני קוראת עיתונים ("הארץ"!) וגם לי עושה רע לשמוע על שחיתויות מתחת לכל שולחן ממשלה ועל כל גבעה (הולילנד) רעננה. אבל לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער. והיער שלנו גדול ועצום ואיך ייתכן שלא נשים לב שהוא קיים???
לכן, פוסט זה יחרוג הפעם מנושאי הבלוג שלי והוא יוקדש כולו, בהרבה אהבה, ליער שבו אנו חיים. היער שנקרא "מדינת ישראל". נכון שיש חיות טורפות ביער ושומר נפשו ירחק מהן, אבל יש גם הרבה יופי, הרבה עשייה והרבה הישגים ואומר זאת ללא שמץ של ציניות או סרקאזם: בואו לא נשכח שיש לנו ארץ נהדרת!!!
כי, אין. פשוט אין עוד מדינה כמו ישראל, שהיא המדינה ה- 100 בגדלה בעולם עם אלפית מאוכלוסיית העולם שיכולה לזקוף לזכותה את ההישגים הבאים: לקרוא את המשך הרשומה «
אתמול ביקרתי בתערוכה "הי בובה" בעין הוד. הרעיון לקחת נשים ממקומות שונים בארץ ומרקע שונה ולתת להן ליצור יצירה המביעה את תחושתן כנשים במאה ה-21, באמצעות בובות תצוגה, הוא רעיון מעניין המאפשר לאישה להביע באמצעות הבובה תחושות, רגשות ומצבים. כבר בכניסה לתערוכה מתגלה במבט ראשון גודש צבעוני המושך את המבקרים ובעיקר את המבקרות (שהיו הרוב בעת ביקורי בתערוכה) להיכנס פנימה ולהתבונן בעבודות מקרוב.
מבט על התערוכה
רציתי לכתוב היום משהו אחר. משהו יותר מלנכולי. משהו באווירת יום השואה. הטלוויזיה מקרינה סרטים שנוגעים בכל אחד ומשום מה נדמה לי כי דווקא בימי זיכרון הטלוויזיה מתעלה על עצמה. ואם אני חושבת על ימים נוראים, אז הימים הנוראים באמת הם לא בין ראש השנה ליום הכיפורים אלא בין פסח ליום העצמאות: יום השואה ויום הזיכרון. שואה נוגעת בתקומה וזיכרון נוגע בזיכרון, בדיוק שבוע הבדל ונצח ביניהם…
אבל הבלוג הזה עוסק באופנה ואופנה לא כל כך מתחברת ליום השואה. חיפשתי נושא רלבנטי שיעסוק גם באופנה וגם בזיכרון. נזכרתי באנדרטה שראיתי בבודפשט על גדת הדנובה. לקרוא את המשך הרשומה «
בערך פעם בשנה אני עושה סדר בארון הבגדים שלי. את כל הבגדים שלא לבשתי מזמן אני מכניסה לתוך שקית גדולה ומוסרת למי שצריך. גם בשנה שעברה אספתי שקית גדולה כזאת אבל משום מה שכחתי למסור אותה… לפני שבוע גיליתי אותה פתאום בתחתית הארון ופתחתי לראות את תכולתה. היו שם מכנסי פשתן יפים בצבעי כתום, ורוד וירוק, כמה סריגים קיציים ועוד כמה חולצות כפתורים. מדדתי את המכנסיים וזה התאים לי בול. פתאום הרגשתי שמצאתי אוצר… בגדים יפים בדיוק במידה שלי שכל מה שצריך זה לגהץ וללבוש…הסיפור הקטן הזה ממחיש את הקלות הבלתי נסבלת של הרכישה והנטישה בחיינו. לקרוא את המשך הרשומה «
כבר כתבתי פעם על הסיפורים המעניינים שנתקלתי בהם במהלך המחקר לספר "חליפות העתים". כתבתי גם, שחשבתי אפילו לאסוף את כל הסיפורים האלה לקובץ בפני עצמו, אבל בינתיים נולד הבלוג שלי והוא נותן לי אופציה טובה יותר: לא קובץ שלם, אלא סיפורים בודדים המפוזרים בין יתר הנושאים שבהם אני עוסקת. הסיפור שאני מספרת כאן נוגע ל- high light של המחקר שלי, הפרק שחשיפת המידע בעבורו גרמה לי התרגשות בלתי רגילה ועד היום כשאני מדברת על כך אני עדיין מצטמררת… רגע הגילוי שחוויתי בסיפור זה, הוא מסוג הרגעים הבודדים בחייך שבהם אתה מגלה אוצר … ובאותו רגע אתה יודע בהרף של שנייה שזה הדבר שחיכית לו ועדיין מסרב להאמין שהוא מונח לפניך…
לקרוא את המשך הרשומה «
אני מודה לכל אלה שצילצלו, כתבו והתענינו בעניין השתתפות בתערוכה "טקסט-טקסטיל-טקסטורה" , בגלריה "פריסקופ", בחודש אוקטובר 2010.
אני רוצה להזכיר כי מועד הגשת הסקיצות לתערוכה מתקרב וכדאי להזדרז. סקיצות יתקבלו עד סוף חודש אפריל, 2010. לאחר אישור הסקיצה – תוכלו להתחיל בביצוע היצירה לתערוכה.
התשלום בעבור השתתפות בתערוכה יתקבל רק לאחר קבלת אישור השתתפות.
שאפו בצרפתית ( chapeau ) פירושו כובע. כשאומרים למישהו "שאפו" מתכוונים להביע הערכה עמוקה לאותו אדם על הישגיו, ולאות הערכה מסירים לכבודו את הכובע מעל הראש.
כשאני אומרת "שאפו" אני רואה בדמיוני את סצנת הכובעים המפורסמת ממופע הפתיחה של מרוץ הסוסים ב"אסקורט" מתוך הסרט "גברתי הנאווה", כשאודרי הפבורן האחת והיחידה מופיעה במערכת בגדים בסגנון אדוארדיאני בצבעי שחור-לבן-אפור וחובשת כובע תואם בעיצובו הגאוני של ססיל ביטון . לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 