הבלוג של אילה רז

רציתי לכתוב פוסט מסכם על שבוע האופנה 2012 שהתקיים בשבוע שעבר.

רציתי לספר על פתיחת התערוכה "שורשים משותפים" שהתקיימה שלשום במוזיאון העיצוב בחולון.

רציתי. אז מה? במדינה תזזיתית כמו ישראל שלשום נחשב להיסטוריה  והשבוע שעבר הוא כמעט פריהיסטוריה. בימים שטילים יורדים בדרום הארץ כמו גשם וטיפות ממנו מגיעות עד תל-אביב וירושלים, את מי בכלל מעניין לקרוא על עיצוב או אופנה?

הטילים שנורו לתל-אביב אתמול  ובדיחות הטילים שרצות בכל הרשת הזכירו לי משהו שמאוד רציתי לשכוח. מלחמת המפרץ הראשונה . כתבתי על זה פוסט. זה נראה לי עכשיו יותר רלבנטי מתמיד.

במרחק מאה מטר ושלושים שנות חיים מהדירה הראשונה שלנו בתל-אביב, עמדה הדירה השנייה שלנו, ברחוב מרים החשמונאית, קומה ב'. היא כללה שני חדרים והול, מטבחון בגודל 4 מ"ר וחלונות לכוון הנוף המשגע של פארק הירקון. זאת הייתה דירה זמנית לחודשיים-שלושה עד גמר השיפוץ בדירתנו ברמת-השרון.

השכונה כמעט שלא השתנתה מאז שגרנו בה כזוג צעיר בתחילת שנות הששים. אותם הבתים העייפים עם הטיח המתקלף ואותן הכניסות המוזנחות. אפילו המרפסות הסגורות בחזית הבניינים עדיין חיכו לשיפוץ. חנות הירקות שזכרתי, נשארה באותו מקום אבל החליפה בעלים, הירקון המשיך להזרים שפכים אל הים, זנבות החתולים הזדקרו מפחי האשפה והרמזורים ברחוב יהודה המכבי המשיכו להחליף צבעים באותו הקצב.

הדירה שבה גרנו נמצאת בקומה שניה מימין

לקרוא את המשך הרשומה «

בחודשיים האחרונים קצת הזנחתי את הבלוג שלי. לא מחוסר רצון אלא מחוסר ברירה. קבלתי על עצמי לאצור תערוכה גדולה במוזיאון (כל הפרטים עדיין חסויים) ולחץ הזמן הכתיב לי סדרי עדיפויות שלא היו בשליטתי. אז במקום לכתוב פוסט פעמיים בשבוע כתבתי פוסט רק פעמיים בחודש ואז  גיליתי את נפלאות הבלוגוספירה: גם כשאתה לא שם- אתה קיים! גם לאחר שבועיים בלי פוסט חדש, אנשים המשיכו להיכנס לבלוג, לקרוא, לראות ולהגיב.

כמות הקוראים אמנם ירדה ל-2500 בחודש, אבל גם 2500 קוראים בחודש אינו מספר מבוטל. מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא רשימת הארצות שמהן מגיעים הקוראים שלי, שאותם אני מגלה בדו"חות שמספקת לי הפלטפורמה של וורדפרס שעליה נמצא הבלוג שלי.  ישראל – זה ברור. אבל איך הגיעו בחודש האחרון לבלוג שלי קוראים מניו-זילנד, מקולומביה, מאוקראינה, מנפאל, מזימבאבווה, מלבנון, מאיי הבתולה, מכוות  ומהרשות הפלסטינית??? לקרוא את המשך הרשומה «

הציורים המקסימים של חיה גרץ- רן החזירו אותי שוב אל העמק. נכון יותר, אל זיכרונות העמק. עמק יזרעאל. שם גרתי שנתיים בקיבוץ גבת כשלימדתי כמורה שכירה את תלמידי כתות ז' ח' בביה"ס המקומי. הזיכרונות מאותה תקופה רחוקה, שנדמה היה לי כי קהו מזמן, שבו ועלו בי למראה הציורים הקסומים של חיה, עם שפע הצבעים, הריחות והנופים של העמק. אני מתבוננת בציורים ומריחה את ריח האדמה הרטובה אחרי הגשם, מרגישה את מגע הבוץ הדחוס בשבילים, שומעת את הפריכות של קוצי הבר כשהם נרמסים מתחת למגפי הגומי, מאזינה לקרקור הקרפדות המונוטוני בשלוליות ורואה את ברק הגחליליות בלילות החשוכים.

מספריים, צילום בועז לניר

לקרוא את המשך הרשומה «

היום התחלתי לכתוב פוסט חדש  בשם 'אחרי החגים' . פתאום עלה בדעתי לדפדף בבלוג שלי כדי לראות מה כתבתי שם לפני שנה  בזמן הזה. לא ממש מפתיע היה למצוא  רשומה בשם 'אחרי החגים' עם ההבטחות שהבטחתי לעצמי לפני שנה בדיוק. להבטיח זה קל. את זאת יודע כל ילד. אבל לקיים? זה כבר סיפור אחר. רוצים לראות במה הצלחתי ובמה לא? הנה הסיכום.

את הרשומה מלפני שנה סימנתי בצבע שונה, כדי למנוע בלבול, ועכשיו נשאר לי רק לגלות לכם את האמת.

הנה לפניכם הפוסט אחרי החגים מאוקטובר 2011.

הנה חלק מרשימת הדברים שהבטחתי לעצמי לעשות אחרי החגים:

• לסדר את הקלסרים שלי שהתנפחו למימדים חסרי הגיון
• דווקא סידרתי. עכשיו הקלסרים מסודרים ומאורגנים. 1:0

הקלסרים סודרו מחדש

לקרוא את המשך הרשומה «

כל שנה מגיע חג הסוכות וכל שנה אני תוהה מה אפשר לכתוב על החג הנחמד הזה שיהיה בו משהו מעניין/ מקורי/ נוסטלגי/ שמח. כי בסך הכל חג הסוכות הוא  חג מינורי ולא דרמטי. לא היו בו אויבים שקמו עלינו לכלותינו.  לא היו גזירות בו שאיימו להשמידנו ובמקום שירים כמו "מעוז צור ישועתי …לעת אכין מטבח מצר המנבח" שזאת עברית לא ממש מובנת לכל, אנחנו שרים בסוכות שירים בשפת בני אדם "פטיש מסמר ניקח מהר- סוכה לבנות, בנים ובנות" שזה עברית לגמרי סבבה.

גם העונה היא עונה של חסד. סוף הקיץ, תחילת הסתיו. ענני כבשים באופק והישיבה בסוכה מעוררת איכשהו את הגעגוע למה שהיה פעם, לפני הרבה שנים כשאני הייתי ילדה קטנה ותמימה ועדיין האמנתי לכל זאב שפגשתי ביער. 

…ופתאום נזכרתי במה שכתבתי בדיוק לפני שנה על סוכת דוד הנופלת. ומכיוון שנוסטלגיה ככל שהיא מתיישנת היא רק משביחה , החלטתי להביא לכם שוב את הפוסט משנה שעברה. אולי אתם זוכרים ואולי לא. מי שזוכר- לא יוותר, ומי ששכח- יקרא ויווכח. הנה הרשומה ככתבה וכלשונה. מותר לצחוק כי זה מצחיק והעיקר כל מילה אמת!

אני בן אדם חילוני. אני לא מחפשת במיוחד את קרבת האלוהים, אפילו שאני אומרת לפעמים O.M.G. זה רק ביטוי, אתם יודעים ולא ממש מתכוונים לאלוהים. אני אומרת גם  'ברוך השם', וגם זה לא מתחבר בכלל עם השקפת עולמי, אבל זה משהו שיוצא לי להגיד די הרבה  ונדמה לי שזה מתייחס בעיקר לצליל המילים ולא למובן שלהן.

אבל, בילדותי, היה לי קשר קצת יותר טוב עם 'ריבונו של' ויותר מכך, עם המסורת. הסבתא הטבריינית שלי הייתה מה שנקרא אז 'אישה מאמינה', ולאבא שלי, שהיה הבן שלה, נשאר משהו מהעולם היהודי שבתוכו גדל, למרות שהוא הגדיר את עצמו כחילוני. שבת לא שמרו אצלנו וגם ה'כשר' לא היה מוקפד, אבל לא אכלו למשל חלב עם בשר ביחד ובטח שלא הכניסו הביתה חלקי בהמה נמוכה המוכרים יותר בשם 'שינקה' , 'האם', או 'בייקון'. את החגים היינו חוגגים בביתנו הקטן שבטבריה ובתכנית החג נכלל  גם ביקור בבית הכנסת השכונתי. אבל הדגש העיקרי היה תמיד על מאכלי החג ומנהגיו.

ופה אני מגיעה לנושא הפוסט שהוא 'סוכת דוד הנופלת'. פסוק ט', י"א בעמוס, שם נאמר "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" שמחזיר אותי הישר אל זיכרונות הסוכה של ילדותי.

לקרוא את המשך הרשומה «

לבן הוא הצבע המורכב מכול צבעי הספקטרום ויש לו משמעויות רבות בכל השפות. לבן ביהדות מסמל טוהר  וקדושה ולכן בגדי הכוהנים הם לבנים והכלה לובשת לבן בליל כלולותיה.

לבן הוא גם צבע של משאלות. המשאלות שלי. בחרתי 10 צילומים בלבן, שכל אחד מהם מסמל עבורי משאלה. הנה עשר המשאלות הלבנות שלי לשנה הבאה:

1. שאמצא תמיד זמן לארח ולהתארח

ספלי תה/קפה על מדף בביתנו

לקרוא את המשך הרשומה «

אתם כבר יודעים שהבלוג שלי הוא לא בלוג פוליטי. אתם כבר יודעים שאני לא רואה את עצמי כאיזה נביא שמוכיח בשער. אבל ישבתי לחבר פוסט אופטימי לקראת השנה החדשה וזה מה שיצא. אותי זה מדאיג- ואתכם?

כל פעם שאיזו שנה נגמרת-

ושנה חדשה מתחילה,

עוד לפני ש"מי שהייתה" עוברת

אנחנו שולחים לה קללה.

לא מברכים על מה שהייתה

לא זוכרים לטובה את הדרך

ולא משנה מה הביאה איתה

אצלנו היא כבר חסרת ערך…

השנה שתבוא לא פשוטה בתכלית

ואת עצבי כבר מותחת,

אני רק מקווה שכל מי שמחליט-

לא ירוץ לכסות את התחת…

ובנימה אופטימית, הנה תמונה שצילמתי בטיול למקדוניה. יש בה אור בקצה המנהרה.

אור בקצה המנהרה