הבלוג של אילה רז

אני מניחה שתסכימו  אתי  שעברית היא שפה קשה. ובכל זאת, בכל פעם שאני כותבת 'פייפר' על  אופנה בעברית- מתברר לי שהיא הרבה יותר קשה משחשבתי.

הקושי הגדול בעברית הוא שחסרות בה מילים בתחומים מעשיים רבים. אולי אתם יודעים איך אומרים בעברית  שטיכמוס? ומה זה רובה? (בית דגושה וקמוצה) לא? אז תצטרכו לפנות למדור לעיצוב הבית, כי  אני רוצה להתמקד כאן במילים החסרות בתחום שבו אני עוסקת. אופנה.

כל מי שניסה לכתוב מאמר אקדמי על אופנה בעברית- יוכל להעיד מניסיונו האישי, כי אין בשפה העברית מילים בסיסיות להגדרת מונחי אופנה, טקסטיל ופרטי לבוש.

רוצים דוגמאות? בבקשה. נתחיל בסוגי בגדים: אולי אתם יודעים איך אומרים בעברית 'וסט'? ומה עם  'בולרו'?  ואיך הייתם  אומרים 'באטלדרס'?  דאפל קוט? וטרנץ' קוט?

ועכשיו נעבור לפרטי דיגום:  איך הייתם אומרים בעברית ראפלס, סטרייפלס, או  קרופ טופ?

ואריגים כמו: פיקה, בטיסט, פופלין או קורדרוי?

וצורות אריגה כמו: פייה דה פול, פרינס דה-גאל ופפיטה?

ואפילו לקאז'ואל ולאאוטפיט עדיין אין מילים מתאימות בעברית ואנחנו נאלצים פשוט לכתוב אותם פונטית ולהסתפק בכך.

חמדה בן יהודה יושבת מימין

לקרוא את המשך הרשומה «

 התערוכה 'כריסטובל באלנסיאגה- אוסף אופנה פרטי' המוצגת עכשיו במוזיאון תל-אביב לאמנות, היא תערוכת חובה לכל מי שאוהב אופנה, הסטוריה, אספנות, או את השילוב ביניהם. אוצר התערוכה, אוליבייה סייארד, שהוא גם האוצר הראשי של מוזיאון 'גאליירה' בפריס, מאפשר לנו להתבונן אל תוך הארונות של בלנסיאגה, שם מונחים זה לצד זה פריטי וינטג' נדירים, איורי אופנה מצהיבים ותכשיטים מרהיבים, אשר נתנו השראה למעצב שהקדים את זמנו ונחשב ל'מעצב של מעצבים'.

בלנסיאגה בצעירותו- הוא לא העז לצאת מן הארון

לקרוא את המשך הרשומה «

אתם צודקים. באמת הזנחתי את הבלוג שלי יותר מדי זמן. במשך כל חודש ינואר כתבתי בסך הכל פוסט אחד. יבול עלוב ומבאס. ומה שחשוב בהקשר זה, איננה העובדה  שהיו לי סיבות טובות לעצירת הכתיבה, אלא, שגם מזה למדתי משהו. ובמה שלמדתי  אני מוכנה לשתף אתכם.

קודם כל למדתי שכאשר עוצרים כתיבה שוטפת לפרק זמן ארוך מהרגיל, קשה לחזור ולהתחבר לכתיבה הזורמת מאליה, באותו אופן שבו התחברת קודם. מכשולים ומעצורים חדשים שלא היו שם, חוסמים פתאום את האינטימיות שהתקיימה פעם ביני לבין הבלוג שלי, ויוצרים סוג של מחסום שגורם להתייחסות זהירה ומהוססת יותר אל הכתיבה. וכך קורה שאני מתחילה להתבונן בכל נושא כתיבה שעולה על הפרק בזכוכית מגדלת ושאלות של 'חשיבות' ו'ערכיות' הופכות לשאלות מהותיות, שעושות את הכתיבה הספונטנית לבלתי אפשרית. פתאום צריך לחשוב עוד ועוד על כל נושא, עובדה שגורמת לי למקם את  הכתיבה בסוף התור של המטלות הממתינות.  וזה לא שקודם לא חשבתי על מה שאני הולכת לכתוב, בוודאי שחשבתי, אבל הכול זרם באופן טבעי, והרגשתי כאילו הדברים שכתבתי עליהם פשוט בקשו להיכתב.

לקרוא את המשך הרשומה «

טקסטילירי, גלריה פריסקופ, בן-יהודה 176, תל-אביב. 14.12.12- 12.1.2013, אוצרת: אילה רז

משתתפים: פרי אפרתי-טרייסטמן 'חבישה', רוני בן-ארויה 'פריחת הכלניות באביב', מיקה בר 'ללא כותרת (עלים)' מרים ברוק-כהן 'הגנות מדומיינות', תמר ברניצקי 'בדי זיכרון', קטיה זורין 'ללא כותרת', מימי זיו 'ריח בגדים', איילת יונטף 'עלים', עירית יציב 'היש שאיננו', פוגי נעים 'ללא כותרת', יובל עציוני 'דוממים', חוה פוליבודה 'הכלה', גבי צור-צ'יטיאט 'אישה ילדה', משה רואס 'כיליון', איתמר שגיא 'להיות עם חופשי + ירח ברוטשילד, שירה שובל 'מכתב לסבתא', רות שומרוני 'מחווה ליוז'י ימאמוטו', לי  שיין 'שפת סתרים'.

כל הבוקר טיפטף הגשם ואני הייתי קצת מודאגת,  כי 'פריסקופ' נמצאת כרגע בתוך אתר בניה ובגשם קצת קשה להיכנס לגלריה מבלי לבוסס בבוץ…אבל בשעה 12:30 זרחה השמש וכעבור רבע שעה  התחילו המבקרים לזרום.  המבקרים הרבים גדשו את הגלריה ואת המבואה ועמדו אפילו על המדרגות. זאת הייתה פתיחה רבת משתתפים ושמחת הפגישה של האנשים התערבבה בשמחתם של המציגים והגלריה התמלאה אנשים שמחים והייתה לי תחושה נפלאה של אושר גדול.

עירית יציב ואני

לקרוא את המשך הרשומה «

אינני יכולה להסביר מדוע איתמר שגיא נראה לי תמיד כמו הנסיך הקטן. יצור מופלא שהגיע לכאן מכוכב אחר. אינני מכירה את סיפור חייו, אך ממה שלמדתי מתוך התבוננות באלבום עבודותיו, שהונח בתערוכה שלו בפריסקופ, הוא התמודד עם לא מעט קשיים ומצוקות עד שהגיע לתערוכה המופלאה הזאת בגלריה פריסקופ שהוא קורא לה ״רקמה ישראלית חדשה״ ואני הייתי רוצה לקרוא לה דווקא ״טקסטיל לירי״ כמו שם התערוכה הבאה שאותה אני אוצרת בגלריה זו. איתמר הוא אמן טוטלי. הוא התאבד על התערוכה הזאת. חשף קרביים ונפש והפיק בשתי ידיו במשך שלושה חודשים משהו שנוגע בך מבפנים ועושה לך אור בעיניים ודמעות בגרון. יש כאן נאיביות מסוגננת, צבעוניות כובשת, ואמירה אותנטית בלי פשרות. איתמר אומר כאן ללא מילים, למרות שהוא איש של מילים ויכול להתבטא נפלא בשירה או בפרוזה, את האמת הכי אמיתית שיש. אני רוקם משמע אני קיים, ואולי אפשר לנסח את זה גם במילים יותר גבוהות כמו למשל, בלי האמנות שלי אין טעם לחיי. והקהל מגיע וקונה. כמעט על כל מוצג גיליתי נקודה אדומה. כי הקהל שמגיע אוהב את העבודות של איתמר שאין בהן שמץ של זיוף. בכל עבודה יש חלק מהאמן וכולן יחד יוצרות אמירה שלמה. קוהרנטית ונוגעת ללב. התערוכה פתוחה רק עוד שבוע. אז למה אתם מחכים? רוצו מהר לראות.

 היתה לי הזכות להכיר את לאה גוטליב מקרוב בשנת 2004 כשהתבקשתי לאצור תערוכה מיצירותיה בעבור מוזיאון תל-אביב לאמנות. הגעתי לביתה במגדלי דוד בתל-אביב, שלוש פעמים בשבוע, ומיינתי את המוצגים לתערוכה בעזרת סטודנטיות מהמחלקה לעיצוב אופנה ב"שנקר".  מדי ערב, הייתי עוזבת את המקום לאחר שמיינתי דגמים, צילמתי, מספרתי  ותליתי אותם על מתלה מיוחד ומדי בוקר הייתי מגלה שגב' גוטליב הוסיפה למתלה המיוחד את הדגמים שהוצאו.

ממיינים את החומר אצל גב' גוטליב (2004)

לקרוא את המשך הרשומה «