הרשומה הזאת נוגעת באריגה ביותר ממובן אחד. הטריגר לכתיבתה היה נולה*. מיזם של שתי נשים שאורגות בטכניקות מסורתיות ובשיתוף פעולה חובק תרבויות, בגדים עכשוויים בסגנון ייחודי.
אבל, תוך כדי העלאת חומרים על אריגה, עלו בי גם זיכרונות אריגה פרטיים מהתקופה שבה הייתי תלמידת שישית (כתה י') בבית הספר הריאלי, בבית בירם, והשתתפתי בשיעורי 'מלאכה בנות'. בשיעורים אלה ערכתי היכרות ראשונה עם נול יד, הבנתי שבלי חופש אין יצירה, וגיליתי שאני אוהבת יותר 'מלאכה בנים'.
אז גם הבנתי בפעם הראשונה בחיי את החיבור שבין יצירה לתשוקה.
אני זוכרת את עצמי סוחבת פעמיים בשבוע, במשך שלושה חודשים ארוכים, בגשם ובקור, נול עץ ידני לאריגה עבור השיעור 'מלאכה בנות'. שעור מייגע, חסר השראה ונטול חדוות יצירה. במשך זמן זה הצלחתי בקושי לסיים אריגת חגורה פשוטה, מחוטי כותנה צבעוניים בצבעי כחול-תכלת-לבן, שאותה תיעבתי ממש.
אני זוכרת כמה קנאתי אז בבנים, ששיעורי המלאכה שלהם היו כל כך מאתגרים ויצירתיים. הסדנה של הבנים הייתה ממוקמת בצריף הגדול שעמד בפינה הדרום-מערבית של מתחם בית בירם, שם הם הלחימו, ריקעו, גילפו ועיצבו מוצרי מתכת מגוונים והציגו בגאווה בפני הבנות גופי תאורה, צלחות נחושת מרוקעות, תכשיטים, מגשים וקופסאות שונות ומשונות.
אדון פפרמן, המורה ל'מלאכה בנים', היה רחב אופקים ויצירתי ושיטות ההוראה שלו, היו ההיפך הגמור ממה שהיה אז מקובל בשעורי 'מלאכה בנות'. הבנים למדו את המיומנות הנדרשת תוך כדי יצירה חופשית, שכללה דפדוף במגזינים לעיצוב בשחור-לבן ושרבוט סקיצות על דף תלוש ממחברת שורה אחת או משבצות. בנוסף למגזינים שנתנו השראה וכוון, סייע אדון פפרמן לכל אחד לבחור את המוצר המתאים ליכולתו הטכנית. מאחר, שאני מעולם לא התחברתי ל'מלאכה בנות', לא היה זה מפתיע כלל למצוא אותי בכל שיעור חופשי, ולפעמים גם בשעורים משעממים, בסדנה של 'מלאכה בנים'. שם הלחמתי, ריקעתי, שייפתי וחרטתי בהתלהבות, עד שהצלחתי ליצור במו ידי, חגורה מחוליות מתכת, שאותה עיצבתי במיטב כישורי היצירתיים. את החגורה הזאת אהבתי מאוד והיא הוסיפה מעט ברק לתלבושת האחידה של בית הספר הריאלי.
החגורה שעיצבתי וייצרתי במו ידי בסדנת 'מלאכה בנים'
לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 