לפני כשנתיים ערכתי  והנחיתי את הסדרה "במודה" בבית "אביחי" בירושלים. הסדרה עסקה בהקשרים השונים שבין לבוש ותרבות. ההרצאה האחרונה בסדרה הייתה על אופנה עתידית ולקראתה רציתי להתעדכן בכל החידושים בתחום.  שיטוט רב תכליתי  במרחבי הגוגל הבהיר לי באופן חד משמעי: לא רק שיש אופנה עתידית, השונה מאוד מהאופנה המוכרת לנו כיום, אלא שהיא כבר כאן!!!

נזכרתי בזה בערב חג השבועות, כאשר אחת מבנות המשפחה המורחבת סיפרה על חולצה מחליפה צבעים שהיא קנתה לאחרונה בקניון. צבעי החולצה משתנים על פי טמפרטורת הגוף ואת החולצה אפשר גם לכבס אחרי השימוש … לקרוא את המשך הרשומה «

פעם, מזמן, כשעוד הייתי ילדה קטנה, ל'חג השבועות' קראנו בשם 'חג הביכורים'. זה היה חג אהוב וחשוב, בעיקר לילדים. בערב החג, הגיעו כולם לגן הילדים בבגדים לבנים, חיתול על הראש ומעליו זר פרחים. הזר והבגד הלבן היו חשובים מאוד. אבל יותר חשוב מהם היה הטנא. כל ילד רצה שהטנא שלו יהיה הכי שווה והכי מקושט, מפני שאת הטנא מכרו במכירה פומבית מעל במה גבוהה שהוקמה במיוחד לחג. לאחר המסכת על 'מגילת רות' ולאחר שתזמורת חליליות ניגנה את השיר 'סלינו על כתפינו' ואחריו 'ארץ זבת חלב' הגיע החלק הכי חשוב של החגיגה.

ילדה בחג הביכורים מתוך פרויקט "העיר הנגלית לעין"

מישהו עלה על הבמה ודיבר בפאתוס רב על הקשר שבין העם ואדמתו ואז היה מניף את הטנא, שהביא כל ילד, מראה אותו לקהל, מספר מה יש בתוכו ושואל 'מי מוכן לקנות? ובכמה?'  כל  ילד רצה שהטנא שלו יימכר במחיר הכי גבוה, מפני שאת הכסף תרמו לקרן הקיימת לישראל וזה היה אז הדבר החשוב ביותר בעולם…  לקרוא את המשך הרשומה «

אולי לא שמתם לב, אבל בשנים האחרונות מתרחשת בארצנו הקטנטונת מהפכה של ממש. לא במובן של רבולוציה אלא דווקא מהסוג של אבולוציה שמרחיבה צעדים וסוגרת פערים ומגדלת כאן ועכשיו, ממש מתחת לאף, זנים חדשים של מעצבים מוכשרים, יצירתיים, מקוריים ונועזים וכולם מתוצרת כחול-לבן.

עיון במקורות מלמד כי בעוד שהדת היהודית התנגדה מאז ומתמיד לאמנות מכל סוג שהוא ("לא תעשה לך פסל וכל תמונה") דווקא בתחום העיצוב גילו חכמינו פתיחות ועודדו את העיצוב כפונקציה התורמת הן לפיתוח אסתטי והן לפיתוח אינטלקטואלי: "אישה נאה, דירה נאה, כלים נאים- מרחיבים דעתו של אדם"- תילי תילים של פירושים הולבשו על הפסוק האחרון שמטרתם הברורה הייתה לנטרל בו את גורם העיצוב ולשייך אותו לעולמות התוכן והרוח, אבל אני רוצה להתייחס אל הפסוק הזה כפשוטו ולהבין ממנו כי בתקופת בית שני ניתן משקל רב וחשוב לתחום העיצוב. לקרוא את המשך הרשומה «

לפני 13 שנה בדיוק ( 1997 ) כתבתי מאמר ב"ילקוט" שנשמע כמו רקוויאם לתעשיית האופנה בישראל. המאמר היה בעצם על אתא ובו שחזרתי את קורות המפעל שהקבילו לקורות המדינה וכתבתי על הסיכויים של תעשיית האופנה הישראלית לשרוד בתקופת שפל, שנראתה אז כחמורה בתולדותיה. לאור המצב ששרר אז בתעשיית הטקסטיל בארץ, הגעתי למסקנה העגומה שהגענו לסוף הדרך. ..נזכרתי במאמר הזה  עכשיו כאשר מתוכננת במוזיאון ארץ-ישראל תערוכה על "אתא"  וחיפשתי אותו בגוגל. לשמחתי מצאתי אותו בויקיפדיה וקריאה חוזרת של המאמר הנ"ל הוכיחה לי עד כמה טעיתי. תעשיית האופנה הישראלית בהחלט לא הגיעה לסוף הדרך וכמו עוף החול השב לתחייה בכל פעם מחדש- כך גם האופנה שלנו יודעת להמציא את עצמה שוב ושוב ומכל משבר יוצאת מחוזקת. אלא שבכל פעם היא משנה פניה ועכשיו היא לובשת פנים צעירות ומתפשטת ברחבי תל-אביב וגם באיזורים הנשכחים שבה ומכניסה לשם חיים, צבע ואנרגיות חדשות. נכון שכבר כתבתי על זה בפוסט קודם  אבל עכשיו יש לי טריגר חדש: הספר "סצנת עיצוב" של אורלי רובינזון. בספר 200 מעצבים מכל תחומי היצירה בארץ ומתוכם 43 מעצבי אופנה, 40 צורפים ומעצבי תכשיטים, 9 מעצבי תיקים, 2 מעצבי נעליים ועוד מעצבים בתחומי הרקמה, הכובענות, הטקסטיל והסטיילינג שכולם בעצם שייכים לתחום האופנה. ההשקה המסוגננת של הספר נערכה (איך לא?) במוזיאון העיצוב בחולון ביום חמישי, 29 באפריל ובקרוב תיפתח תערוכת עיצובים של משתתפי הספר בגלריית המשכן, בית מאירוב בחולון. התערוכה תיפתח לקהל הרחב ביום שלישי, 11 במאי ותינעל  ב- 19 ביוני. כדאי לכם לבקר  בתערוכה המדוברת ואל תשכחו גם להציץ בתכשיטים שלי המוצגים בקומה הראשונה . על הספר "סצנת עיצוב" שלקחתי בו חלק נכבד – אכתוב באחד הפוסטים הקרובים.

אחד מהתכשיטים שלי שמוצגים בתערוכה ב"בית מאירוב" בחולון

אחרי 26 שנות הוראה והנחיה ב"שנקר" מצאתי את עצמי בודקת את הבסיס הפילוסופי והמתודי לדרך ההנחיה שפיתחתי  באופן די ספונטני  בקורס לחשיבה עיצובית בשנה א' , בשנקר. את  מסקנותי  המפורטות פירסמתי בגיליון המקוון "פרוטוקולים" מס' 16 של "בצלאל" שיצא לפרסום בימים אלה.   את דרך ההנחיה שלי אפשר לצמצם למשפט אחד מתוך הספר "הטאו של פו" מאת בנג'מין הוף והוא: "כדי לדעת את הדרך- אנחנו הולכים את הדרך", כלומר, העשייה כשלעצמה היא המלמדת אותנו ולא הוראות הנחיה כאלה או אחרות… זהו הפרדוקס המובנה בהנחיה מודרכת לחשיבה עיצובית, מכיוון שחשיבה עיצובית  במיטבה היא דווקא ספונטנית… אז איך אפשר בכלל להנחות מישהו אם החשיבה שלו היא ספונטנית במהותה? ?? כדי לענות על השאלה הלא פשוטה הזאת נזקקתי ל7000 מילה של כתיבה אקדמית ומי שלא יתעצל וירצה לקרוא את כל המאמר יצטרך להקדיש לכך  קצת יותר זמן מאשר לקריאת פוסט זה- אז אם מישהו מעוניין לקרוא- הנה הקישור הרלבנטי. והנה גם איור של הדב הכי חמוד בעולם שממשיך עד היום ללמד אותנו כמה קל לעשות דברים אם אנחנו נאמנים  עד הסוף לעצמנו ולמה שאנחנו מאמינים בו…

כמה חכם יכול להיות דב שיש כל כך מעט שכל בקדקדו...

מה כבר אפשר להגיד על מסרגות? הפטנט שימיו כימי האנושות. כבר במצריים  העתיקה נמצאו דוגמאות של סריגים שלבשו נשים וגברים. כל כך פשוט ובכל זאת כל כך מתוחכם.

הוא והיא בבגדים סרוגים במצרים של תות אנך-אמון

אפשר לסרוג רק צעיף, עבה או דק, אפשר לסרוג שמלה או אפודה, אפשר לסרוג אפילו תכשיט או יצירת אמנות- אבל אז צריך בנוסף לשתי מסרגות גם ראש יצירתי וכשרון לעקוף את המובן מאליו… אז לפני שאני אספר לכם איך השגתי בן זוג בעזרת שתי מסרגות וכמה כדורי צמר לקרוא את המשך הרשומה «

עוד חודש עבר על הבלוג שלי . הוא מרגיש בסדר. תודה שאתם שואלים.  עקומת הביקורים בעלייה ובחודש החולף נרשמו 2630 כניסות, מספר מכובד שהקנה לי כרטיס כניסה למועדון מאה הבלוגים הנצפים ביותר בוורדפרס, שם אני נעה בין המקום ה- 33 למקום ה- 95. אני לא בדיוק מבינה איך נעשית שם ההיררכיה, בכל אופן זה לא תמיד בקורלציה עם מספר הכניסות. כנראה שיש פרמטרים נוספים שאינם ידועים לי.

סערת הרגשות שאיפיינה את יחסי עם הבלוג בתחילת דרכנו המשותפת, לקרוא את המשך הרשומה «

כנראה שאני נמשכת לתערוכות שאינן במרכז הקונצנזוס. תערוכות שעוסקות באמנויות נשיות ובחומרים רכים. תערוכות מסוג זה אינן מוצגות במוזיאונים וגם לא תמצאו עליהן פרטים בעיתונות הכתובה או הוירטואלית. אבל אני מאמינה שיש עוד רבים שתערוכות מסוג זה מדברות אליהן. למען אלה אני כותבת פוסט זה.

שנות העשרים

לקרוא את המשך הרשומה «

מה אתם רואים בדמיון כשאתם חושבים על מחוך??? אצלי, התמונה המיידית היא ויויאן ליי בתפקיד סקרלט אוהארה בסצנת המחוך המפורסמת מתוך "חלף עם הרוח", כשהאומנת השחורה שלה מושכת את שרוכי המחוך וסקרלט הדקיקה דורשת עוד ועוד…

המחוך של סקרלט אוהארה

לקרוא את המשך הרשומה «

המשפחה שלי היא משפחה נפלאה. המשפחה שלי חמה ומחבקת. המשפחה שלי אוהבת ותומכת. יש במשפחה שלי אנשים מכל העדות והמגזרים. אנשים פשוטים ואנשים חשובים. אנשים משכילים ואנשים שבקושי סיימו בית ספר  יסודי,  אבל את חוכמת החיים שלהם לא תוכלו ללמוד בשום אוניברסיטה. המשפחה שלי גדולה. גדולה מדי. אבל היא מוסיפה לגדול. אולי בגלל זה אינני מכירה את כל בני המשפחה שלי. אם אפגוש אחד מהם ברחוב- אין סיכוי שאדע שהוא ואני שייכים לאותה משפחה. אנחנו לא דומים בכלל. לא בצבע העיניים ולא בצבע השיער. לא במבנה הפנים ולא בצורת האף. יש במשפחה שלי אנשים שמנים ויש אנשים רזים. יש אנשים נמוכים ויש אנשים גבוהים. אבל כל בני המשפחה שלי הם אנשים יפים. יפים במובן הנשגב של המילה. המשפחה שלי  לא מתכנסת אף פעם לכנס משפחתי , אבל פעם בשנה, באותו  יום, כולנו נפגשים באותו מקום. כולנו מביאים פרחים ועיני כולנו אדומות מבכי. כולנו זוכרים מישהו אבל כל  אחד מאיתנו זוכר מישהו אחר. אני זוכרת את אחי, עודד חן ז"ל שנפל  ב- 7 ביוני, 1967, במלחמת ששת הימים. הוא היה צנחן והשתתף בפריצה לעיר העתיקה. מאז אני שייכת למשפחת השכול.

תמונות אישיות

לוח שנה

מרץ 2026
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הצטרפו ל 128 מנויים נוספים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו ל 128 מנויים נוספים

my photos

לא נמצאו תמונות Instagram.

ארכיון