כשהייתי ילדה אהבתי לשחק בבובות. זה היה בשנות הארבעים המאוחרות של המאה העשרים, בעידן טרום ברבי וטרום פלסטיק, כשהבובות שלנו נראו כמו תינוקות מגודלים, אולי בשביל להכין אותנו להיות אימהות טובות – כשנגדל. צריך לזכור שבתקופה הקשה הזאת, שבאה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה רגרסיה מבחינת זכויות הנשים, שהתבטאה גם בספרים שעליהם גדלנו , שבהם אבא היה הולך לעבודה ואימא הייתה נשארת בבית, לגהץ, לבשל ולנקות.
בארץ, הבובות היו יקרות מאוד, ולכן, שמחתי כל כך כשאבא שלי הביא לי יום אחד בובה ענקית, שראשה, רגליה וידיה היו יצוקים מצלולויד והגוף היה עשוי מבד קנווס ממולא צמר גפן. הפנים והשיער של הבובה היו מצוירים והיא לבשה תחתוני 'בלומרס' נפוחים, שמלה קצרה מכווצת וכובע תינוקות. לבובה הזאת לא היה שם ובגלל שהייתה היחידה שלי, קראתי לה פשוט "בובה".
בובות וינטאג' שקצת מזכירות את הבובה שלי.
הבלוג של אילה רז 